מנוחה שהלכה לעולמה בהיותה גרושה ואם לבת הותירה צוואה בה הורישה את כל עיזבונה לשני אנשים בלבד: האחד – רופא במקצועו אשר טיפל בה, קיים עימה מערכת יחסים חברית קרובה, אף שכר את דירתה, והשנייה – אחות סיעודית במקצועה, גם היא טיפלה במנוחה בשנותיה האחרונות (בתשלום), שהתגוררה בקרבה למנוחה, השכירה לה יחידת דיור, והייתה גם קרובה למנוחה בקשרי חברות ושכנות הדוקים. בנוסף ציינה המנוחה בצוואתה את רצונה בנישול בתה היחידה: "בתי לא תקבל מעיזבוני דבר בשל התנהגותה הרעה כלפיי ומעובדה שהיא ניתקה אתי כל קשר".
הבת התנגדה לקיים את צוואתה האחרונה של אמה (משנת 2019) וביקשה לקיים את צוואתה הראשונה שנעשתה 17 שנה לפני כן, בה היא הורישה לה את כל עיזבונה.
הבת טענה, באמצעות עו"ד שמואל אהרון, כי אמה לא הייתה כשירה לעריכת צוואה, שכן הייתה תשושה פיזית ונפשית, נכה מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי לצמיתות בתחום הנפש, שרוייה בתהליך דמנטי, שטופלו בתרופות נרקוטיות משככות כאבים ובקנביס רפואי. עוד טענה הבת, כי הרופא והאחות בודדו אותה מסביבתה וניצלו את מעמדם, מקצועם והממשק שלהם עם אמה ופעלו תוך הפרת אמונים בחוסר תום לב, בתחכום ובעורמה, תוך ניצול תלותה של המנוחה בהם. הבת הוסיפה וטענה, כי הרופא הזריק לאמה תרופות מסממות.
באשר לאחות – הבת טענה לגביה כי היא עובדת סיעוד קשישים מנוסה, ערמומית ונצלנית שהייתה מעורבת בעצמה בעריכת צוואה לטובתה; האחות תחזקה והאריכה את תוקפם של רישיונות הקנביס, לרבות הגדלת מינונים וסימומה של המנוחה עד כדי הזיות וחוסר הבנת המציאות; עוד נטען, כי האחות השפיעה על אמה לדרוש מהמוסד לביטוח לאומי לאשר אותה כמטפלת המנוחה.
הבת סיפרה כי כיבדה את אמה וסייעה לה לרבות ליווי לניתוחים, שהתה לצידה בבית החולים ודאגה לכל מחסורה, זאת על אף שהבת סבלה מניכור הורי לעת זקנה מצד אמה המנוחה ללא כל סיבה, למעט מצבה הנפשי והרעוע של המנוחה, חוסר הבנת המציאות הרפואית שלה וחוסר רצונה לקבל את המלצות הרופאים בהן תמכה הבת, לטובת אמה. ניכור זה הוחל, לטענתה, בעידוד הרופא והאחות גם כלפי נכדותיה של המנוחה, כך סירבה להשתתף בחתונת הנכדה.
הרופא והאחות הכחישו באמצעות עורכי הדין אנדל ליה ואל אסמר יוסף, את הטענה ליחסי תלות וטענו כי אלו היו יחסי חברות; הם העידו כי המנוחה היתה עצמאית פיזית ושכלית, אף בתעודת הרופא אשר צורפה לצוואה, צויין כי היתה כשירה לחתום על הצוואה. עוד נטען, כי משככי הכאבים שניתנו לה לא גרמו למצב בו המנוחה לא ידעה את מהות מעשייה.
השופט ארז שני מבית המשפט למשפחה בתל אביב דחה את התנגדות הבת (2 מרס). בהתאם לעדויות הצדדים, עדות הנוטריונית שערכה את הצוואה והמסמכים הרפואיים, קבע השופט שהצוואה תקפה: "אין אני סבור כי טעמיה של המנוחה היו רק כדי לגמול למבקשים על שמילאו את אשר חסר לה, אלא כי בחירת המנוחה גם מרצונה שלא להותיר לבתה או מי מטעמה, אלו האחרונות לא דאגו לה ולא היו לה כעזר בשנות חייה האחרונות. המנוחה הייתה חופשיה לשנות את דעתה ככל האדם ולכתוב צוואה אחרת… מקבל אני וביתר תוקף את הטענה כי אין להתיר כי עיזבונות קשישים יהיו מטבע עובר לסוחר עבור רופאים ועובדי סיעוד, אך איני סבור כי נסיבות מקרה זה הן כפי המקרים המוזכרים".
בנוסף השופט חייב את הבת בהוצאות אשר ישולמו לרופא ולאחות בסך 80 אלף ש"ח.
*הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
