ליל ה-22 ביולי 1991. טרייסי אדוארדס, נער שחור, עירום למחצה, אזיק על ידו, רץ בהיסטריה ברחובות מילווקי, ויסקונסין, וזועק בפאניקה: "משטרה!!! משטרה!!! מישהו ניסה לרצוח אותי"!!! השוטרים שסיירו באזור עוצרים אותו. אדוארדס מתחנן על נפשו ומכוון את השוטרים לדירה 213 בבניין "דירות אוקסופורד", שם גר הגבר שניסה לרצוח אותו. השוטרים דופקים בדלת, מאחוריה מציץ בחשד ג'פרי דאהמר. הם מבקשים להיכנס, דאהמר לא מתנגד, והם מוצאים בדירה סכין אשר שמשה לתקיפת אנשים וערימת צילומים של גופות מרוטשות. דאהמר נעצר על המקום ונלקח לחקירה במשטרה המקומית.
כך נפתחת "מפלצת: הסיפור של ג'פרי דאהמר" – הסדרה המתוסרטת, 10 פרקים, בכיכובו של אוון פיטרס המצוין, שעלתה בספטמבר 2022 בנטפליקס, וזינקה בן-ליל לצמרת הסדרות הנצפות ביותר בענקית הסטרימינג ב-60 מדינות, עם נתוני צפייה שמזכירים את "משחקי הדיונון". בעקבות ההצלחה המטאורית, עלתה בתחילת אוקטובר 2022 גם "שיחות עם רוצח: הקלטות של ג'פרי דאהמר": סדרת דוקו-פשע, שלוה פרקים, בסגנון פשע אמיתי, המבוססת על הקלטות של 32 שעות שיחה עם דאהמר האורגינל, בין יולי לאוקטובר 1991. ההקלטות מעולם לא השתחררו לציבור, וזוהי פעם ראשונה שהן נחשפות לאוויר העולם.
בחזרה לליל ה-22 ביולי. כוחות מתוגברים של חוקרי מז"פ, מוזעקים לדירתו המסריחה ממוות של דאהמר, ומוצאים ראש של אדם במקרר, שתי שקיות פלסטיק במקפיא, כל אחת מכילה לב אנושי, ושקית שמכילה אברי מין זכריים. בחדר השינה מצאו החוקרים עוד חמש גולגולות, סכינים, פטישים, משורים ותמונות פולארויד שמתעדות את ביתור הגופות. במגירה נוספת הם מצאו שלד אנושי שלם, שעצמותיו נשטפו בחומר הלבנה, קרקפת מיובשת, ומיכל של 215 ליטר מלא בחומצה, בתוכו היו שלוש גוויות בשלבי ריקבון מתקדמים שדאהמר ניסה למוסס, או לפשוט את הרקמה מהעצמות.
על בסיס שאריות של כמה מיכלי בישול שהם מצאו, ועל בסיס הסימנים של כמה מאיברי הגוף, עלה חשד סביר שדאהמר גם אכל כמה מקורבנותיו. במהלך מספר ימים הוציאו החוקרים אינספור ארגזים עם חלקים מ-15 גופות. מתברר שבמהלך השנה שקדמה למעצרו, התלוננו השכנים ללא הרף על צחנה נוראית שעלתה מדירתו של דאהמר, אבל אף אחד מהרשויות המוסמכות, לא נקף אצבע כדי לבדוק מה הסיבה לסירחון שהציף את המסדרון.
עד מהרה הגיעה השמועה לליונל דאהמר, אביו של הרוצח הסדרתי, והוא יצר קשר עם עו"ד ג'רלד בויל, שייצג ב-1988 את דאהמר בתיק על תקיפה מינית, שבה הורשע. העורך דין קלט מהר מאד שנפל לידיו תיק שהולך לזעזע את אמות הסיפים של ארה"ב כולה, ומינה את וונדי פטריקוס, עורכת דין צעירה אשר נשלחה לכלא כדי לראות ולדבר עם דאהמר. זה היה הג'וב הראשון בחיים של פטריקוס כעורכת דין, והיא קפצה ישר למים כמו גדולה.
באותו זמן לא היה לפטריקוס מושג על היקף פשעיו של דאהמר, והיא קיבלה רק את הפרטים המבעיתים מהמשטרה. עם זאת, כבר מהאינטראקציה הראשונה שלה עם דאהמר, הוא סיפר לפטריקוס הכול בפתיחות ובשלווה, על עצמו ועל מעשיו המזוויעים, כמי שביקש להשתחרר ממועקה כבדה שרבצה עליו.
סבל מאי שפיות?
ההגנה התכוננה לבקש אי שפיות בתיק דאהמר, אך הם היו צריכים מספיק ראיות כדי להוכיח זאת. פטריקוס לקחה על עצמה את כובד המשימה לדובב את דאהמר ללא משוא פנים, ולהוציא ממנו כמה שיותר מידע. כך הוקלטו 32 שעות שיחות עם הרוצח הסדרתי, שקטעים נבחרים מהן מככבים בסדרת הדוקו המצמררת. "הרגשתי כמו קלריס סטרלינג ב'שתיקת הכבשים'", מספרת פטריקוס בחיוך מקפיא, על חוויית המפגש עם הרוצח הסדרתי האחראי לרצח ההמונים הגדול והמחריד ביותר בהיסטוריה של מילווקי.
המאמץ המרכזי של ההגנה היה להוכיח שדאהמר ביצע רצח המוני ממניעים מיניים, כי הוא בלתי שפוי, ועליו להישלח לטיפול במוסד פסיכיאטרי. אך לפני שקובעים אם אדם הוא בלתי שפוי לפי החוק, יש לקבוע שהוא סובל ממחלת נפש, והוא חסר יכולת של ממש להבחין בין טוב לרע. או שהוא לא מסוגל לשלוט בהתנהגותו.
למשימת הוכחת אי שפיותו של דאהמר גויס כעד מומחה ד"ר פרד ברלין, פסיכיאטר שמומחיותו היא ראפיליות, או בשפה פשוטה: סטיות מיניות חריגות של אנשים. בעדותו טען ברלין: "אבחנתי את דאהמר כנקרופיל. נקרופיליה היא מצב שבו אדם חווה גירוי מיני רב מקיום יחסי מין עם אנשים לאחר מותם".
עד מומחה נוסף שגייסה ההגנה היה ד"ר קארל וולסטרום, פסיכיאטר נוסף שטען בעדותו: "המבנה האישיותי של הנאשם, האופן הבסיסי שהוא רואה את העולם ואת עצמו, אובחן ומתאים לקריטריונים של הפרעה סכיזוטיפלית (הפרעת אישיות המתאפיינת בהתנהגות מוזרה ובדפוסי חשיבה הנתפסים על ידי החברה כחריגים. למאפייני ההפרעה קווי דמיון לסכיזופרניה. א"ש), והפרעת אישיות גבולית. בני אדם כמו דאהמר עושים ניסיונות קדחתניים להימנע מנטישה אמיתית או מדומיינת. במקרה הזה, זו הדוגמה הקיצונית ביותר לניסיונות הקדחתניים האלה. זאת הסיבה בגללה שמר אצלו את הגולגולות ואת כפות הידיים. דאהמר בנה את המזבח כפעולה של כוח ושליטה. וכדי שכל תכונה שמצאה חן בעיניו בכל אחד מהם, תוטמע לתוך חייו. זו הייתה מחשבת שווא מוזרה. הוא חשב שיוכל לקחת את הגולגולות והעצמות של הקורבנות כדי ליצור תחנת כוח, ממנה יוכל לקבל כוחות מיוחדים".
פרשת דאהמר העגומה, האירה גם צד אפל והאשמות חמורות על גזענות, כי רוב הנרצחים היו שחורים והומוסקסואליים עניים, שלא הייתה בסביבה שלהם מערכת תומכת. גם כאשר מקורביהם התלוננו במשטרה, "הקרוב שלי נעדר", אף אחד במשטרה לא באמת ספר אותם. מדוע המשטרה לא ידעה על דאהמר, למרות שהיה עבריין מין מורשע ומשוחרר על תנאי? זה לא נמשך כמה שבועות או כמה חודשים. זה נמשך שנים. איך אדם אחד יכול להרוג רבים כל כך במשך זמן רב כל כך, מחוץ לרדאר המשטרתי?
התשובה של היוצרים: מערכת אכיפת החוק האמריקאית מתעכבת בחקירת פשעים בקהילה הגאה ובקהילה האפרו-אמריקאית. אם הקורבנות היו סטרייטים לבנים, החקירה והחיפוש היו מעמיקים יותר וספציפיים יותר. זה מה שקורה כשהמשטרה ורשויות אכיפת החוק מתייחסים להומוסקסואלים ושחורים כאילו מדובר בנטל שיש להיפטר ממנו.
משפטו של ג'פרי דאהמר נמשך שבועיים. בסוף המשפט הייתה דממה, כשחבר המושבעים מסרו את החלטתם באחד ממשפטי הרצח המזוויעים והמתוקשרים ביותר בעת החדשה. גזר הדין: ג'פרי דאהמר היה שפוי כשהרג וביתר גברים ונערים בחיפוש מחריד אחר קרבה וסיפוק מיני. מאחר ובמדינת ויסקונסין אין עונש מוות, נשפט דאהמר ל-15 מאסרי עולם רצופים על רצח 17 גברים. הוא נכלא במתקן כליאה קולומביה בוויסקונסין. אחרי תקופת בידוד ארוכה, הוא לקח סיכון ועבר לתא עם עוד אסירים, למרות שהיה מודע לעובדה שהאסירים חמים עליו אש. לא עברו כמה ימים והאסיר כריסטופר סקארוור הטיח בראשו משקולת כבדה והרג אותו. צחוק הגורל: סטיבן היקס, הנרצח הראשון של דאהמר ב-18 ביוני 1978, נרצח על ידי דאהמר עם ציוד להרמת משקולות שהוטח בראשו.
