24 בנובמבר 1971, יום רביעי לפני חג ההודיה, אחד הימים העמוסים ביותר על שדות התעופה. בטיסה 305 של חברת התעופה נורת'ווסט איירליינס מפורטלנד לסיאטל, ישב אדם במשקפי שמש והעביר פתק באותיות דפוס לדיילת: "גברתי, יש לי פצצה בתיק. אני רוצה 200 אלף דולר לא מסומנים במטבע אמריקאי וארבע מצנחים. אם לא תעמדו בתנאים, אפוצץ את המטוס". אחרי זה הראה לה מזוודה עם שש אצבעות דינמיט מחוברות לחוטים ולחש לה: "כל מה שאני צריך זה לחבר את החוט הזה למכשיר הזה וכולנו נמות".
הדיילת דיווחה לטייס, שדיווח למגדל הפיקוח, שדיווח לאף בי.איי, עשה כמה סיבובים באוויר, ולא נחת עד שהאף.בי.איי אספו מהבנקים בסיאטל 200 אלף דולר לא מסומנים בשטרות של 20 דולר. בשעה 17:24 התקבלה הודעה ממגדל הפיקוח כי דרישותיו של החוטף מולאו, וקופר הרשה לטייס להנחית את המטוס ביעדו המקורי: נמל התעופה הבינלאומי סיאטל-טקומה. המטוס נחת ב-17:39 וקופר הורה להסיעו לאזור מרוחק בשדה ולעמעם את האורות כדי להקשות על ירי צלפים לעברו. לאחר מכן הורה לשלוח אדם אחד ללא ליווי כדי להעביר את הכופר וארבעת המצנחים. כשקיבל אותם, שחרר את 36 נוסעי המטוס והדיילת. שאר אנשי הצוות, ארבעה במניין, לא הורשו לעזוב את המטוס.
כך נפתח הפרק הראשון (מתוך שלושה) של "חטיפה בשמים: לאן נעלם די-בי קופר": מיני-סדרה בסגנון פשע אמיתי שעלתה לאחרונה בנטפליקס, שמצליחה להמריא גבוה גבוה מעל עוד דוקו-פשע הארדקור על רוצח סדרתי.
כשעל סיפונו דמי הכופר המלאים וארבעה מצנחים, המטוס המריא ופנה לרינו. קופר הציץ בשק המזומנים, היה מבסוט חאלס, אבל היו לו הנחיות: הוא דרש מהטייסים לטוס במהירות 400 קמ"ש – הנחשב איטי למטוס סילון – עם מדפים מורדים ובגובה מינימלי. אפילו הטייסים לא ידעו שהמטוס מסוגל לטוס כל כך לאט וכל כך נמוך. "זה אפשרי, עשו כדבריי", ציווה עליהם החוטף. הם פנו דרומה מעל האזור שנקרא "האזור האפל". הדיילת טינה מאקלו ישבה ליד החוטף בשורה האחרונה. בשלב זה קופר שלח את מאקלו לתא הטייס, ציווה עליה לא לצאת משם, ונותר מאחור לבדו. בסביבות השעה 20:12 חשו הטייסים לחץ באוזניים, כשלחץ האוויר בתא השתנה. הם פנו לאחור, גילו לתדהמתם ששלושת המדרגות האחוריות ירדו, וקלטו שהחוטף צנח לתוך לילה חשוך, סוער וגשום והתפייד באפלה.
מאוחר יותר גילו סוכני האף.בי.איי שבשדה התעופה הזדהה החוטף כדן קופר. די-בי קופר זה שם שהומצא לו על ידי כמה כתבים רשלניים, כי זה השם שהם שמעו מהשוטרים. "זה גם שם יותר 'קשוח' מדן קופר", הסביר אחד ה"קופריסטים", שחיים ב"קופרלנד": שני מושגים שצצו במרוצת השנים במועדוני המעריצים של די-בי קופר, שצצו כפטריות אחרי הגשם.
"או שהוא הצליח לברוח, או שהוא עשה חור גדול באדמה. עד עכשיו לא הצלחנו למצוא אותו על אף עץ, כך שנדמה שהצליח לנחות בשלום", דיווח שוטר מקומי. אחרי זה הגיחה בסערה מחלקה של חיילים עזי מצח שסרקו את יער וודלנד ליד העיירה אריאל, אבל אף אחד לא ידע איפה צנח, איפה נחת והאם שרד. די-בי קופר שיחק אותה נקי. כל הגדרה, חוץ מהפשע המושלם, תהיה קטנה על מידותיו.
בדיוק על יום חג ההודיה זינק הסיפור היישר לכותרות הראשיות של כל העיתונים בעולם, ופתח את כל מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו. המקרה הפך בן-ליל מפעולה מדהימה של פיראטיות אווירית, לאגדת עם אמריקאית. בהתחלה הוא נחשב ל"ארכי פושע", אבל בעיני עמך אמריקה הוא מהר מאד הפך למגה-הירו, ול"אחד השועלים הערמומיים ביותר שהילכו אי פעם על כדור הארץ".
כך התחיל תהליך המיתוג של די-בי קופר, שהקים לתחייה שיר הלל תרבותי נשכח, ושחזר את תהילתם של ארכי-פושעים שהצליחו לעשות גלוריפיקציה למפירי החוק והפכו לאגדות עם קלאסיות, סטייל ג'סי ג'יימס, בילי דה קיד, ג'ורג' מאשין גאן קלי, בייבי פייס נלסון וג'ון דילינג'ר.
ככל שהזמן עבר, התעלומה הלכה וגדלה וכך הלכה והתעצמה אגדת די-בי קופר בכל רחבי היבשת וגם מעבר לים, כשם נרדף לחוטף המטוסים החכם והנועז ביותר בכל הזמנים, שאחראי על חטיפת המטוס הבלתי מפוענח היחיד בהיסטוריה של ימינו. ההישג שלו היה עצום. הוא הצליח לחמוק בלי עונש, עשה לרשויות החוק בית ספר ולא פגע באזרחים תוך כדי.
נקודת המפנה בחקירה הסבוכה, שרק הלכה והסתבכה, הגיעה כשלתמונה נכנס טום קולבר, חוקר פרטי, מפיק ותסריטאי תוכניות דוקו בטלוויזיה, ודון קישוט מודרני שעדין חולם על מושגים כמו צדק וחקר האמת. קולבר התביית על רוברט ראקסטרו, שכל הראיות הצביעו שהוא הוא דה די-בי קופר. אחרי שקולבר ניפק כמאה ראיות לאף.בי.איי, ראקטסרו נעצר ונחקר. בדיקה מהירה העלתה שלאיש ספרייה פלילית עשירה, כולל תקופות מאסר, כולל אישום ברצח אביו (ממנו יצא זכאי בחוואה). אבל גם עבר עשיר כטייס נועז ואמיץ בחיל האוויר של USA, שסיכן את חייו במלחמת וייטנאם, ושיתף פעולה עם הסי.איי.איי במבצעים מסווגים במיוחד. ראקסטרו אמנם אהב את תשומת הלב שקיבל בשפע מהמדיה, אבל סירב להודות שהוא דה די-בי קופר, והאף.בי.איי נאלץ להתקפל, חרף ים הראיות.
"כולם סובלים מאותה מחלה, והיא חוסר היכולת לפענח את המקרה", אומר למצלמה הסופר ג'פרי גריי, שכתב את הספר: "המצוד אחר די. בי.קופר". "התיק הזה הוא ריצת מרתון. אתגר. תהום. זה תיק פתוח. הוא מאלץ אותך להאמין בבלתי אפשרי ולפקפק בשפיותך. במהלך הזמן די-בי קופר הפך לקללת קופר. במשך עשרות שנים חלק מהחשודים נעלמו באורח מסתורי. חלק מהחשודים זייפו את מותם. אדם אחד כמעט מת בצוללת מותאמת אישית, כשסרק קרקעית אגם בחיפוש אחר דמי הכופר של די-בי קופר. הכתב קרל פלמינג ניסה להתאבד כשהתברר שהחשוד שלו מתחזה. רק טיפול ממושך בהלם חשמלי החזיר אותו לשפיותו. האדם היחיד שיצליח להיות יותר מפורסם מדי-בי קופר, הוא האדם שימצא אותו. זה כמו הבהלה לזהב. אתה כל כך רוצה להוכיח שהחשוד שלך הוא האחד, שמערכות האמונה שלך משתלטות על ההיגיון שלך".
"מענין שדי-בי קופר נשאר כל כך פופולרי בכל כך הרבה תחומי תרבות. בעיקר כי הוא דמות של אנטי גיבור, פורע חוק ואינדיבידואליסט". כך אומרת למצלמה ההיסטוריונית וחוקרת התרבות רימזה פאולוסקה. "יש חוט מקשר בין הקאובויז והרומנים מסוף המאה ה-19, למישהו כמו דון דרייפר מ'מד מן' או וולטר וייט מ'שובר שורות'. זוהי דמות גברית מאד מסוימת מבחינת מגדר וגזע. אבל קופר הוא מקרה ייחודי. הוא בהחלט מדבר אל כמיהה מסוימת בנפש האמריקאית. הרומנטיקה סביב חטיפת המטוס. בחור שחוגר מצנח וקופץ אל האפלה. אני מאד מקווה שלעולם לא ימצאו אותו. ככל שהזמן עבר, התעלומה הפכה גדולה יותר ויותר". "אנחנו חיים כיום בתרבות שיודעים בה הכול", מסכם הסופר ג'פרי גריי. "היום אי אפשר לנהל ויכוח, כי האמת מתגלה תוך שתי שניות. תיק קופר קורא תיגר על כך. הוא מאלץ אותנו להמשיך לחפש משהו שלעולם לא נדע. בסתר לבנו אנחנו אוהבים את העובדה שאי אפשר לדעת. כל עוד קופר ימשיך לברוח, כך נוכל להמשיך לחיות דרכו. והאגדה חיה וקיימת".
