 |
| בחזרות: פרוספר מלול, אייבי ליבראטי, יעיש בוגלו ואתי (היפה) בוזגלו |
המחזה "מוסררה", שעולה היום להצגת הבכורה (6 מאי) מתמקד ברגעי הקסם של מאבק חברתי שמחוללים ארבעה ירושלמים צעירים ממוצא מרוקאי ב-1971. הם מחליטים להפוך מגנבים קטנים, המונעים מתחושת רעב וניכור כלכלי, לשליחי ציבור, המונעים מהצורך לתקן את העיוות והניכור במרחב החברתי בו הם חיים. הם מוותרים על התשוקות האישיות – להשיג לעצמם חיים טובים יותר בעולם גזעני וחומרני – והופכים למובילים של מאבק חברתי ציבורי, למהפכנים.
אייבי ליבראטי הגנגסטר, פרוספר מלול חסר המעצורים, יעיש בוזגלו הנשמה ואתי אחותו היפה, הופכים באחת למובילי המהפכה בהשראת חזונו המזדמן של דייויד האמריקאי – סטודנט יהודי סטלן שקונה מהם חשיש, ועל ספסל הסוטול בשכונת מוסררה הם שומעים ממנו צ'יזבאטים והיסטוריה על תנועות המחאה של השחורים באמריקה.
כולם יחד מדביקים את השכונה בחזון מהפכני חדש אשר מבעיר את המדינה כולה. בין שאכטה לסיגריה, נרקם סיפור אהבה בין דייוויד לאתי הפנתרה. כלל לא מפתיע שהקצין הממונה, אלברט מקנאס'י, שעתיד לעצור את ההתארגנות העדתית הוא דווקא מרוקאי מהשכונה. את העלילה מלווה התקשורת, בדמותו של פעיל שמאל חתרן בשם גרשון ויגוצקי, עיתונאי במשרה חלקית, שנרתם למאבקם החברתי של הצעירים ודוחף אותם להשתלב במערכת הפוליטית, מהלך שמאזן את העויינות נגדם, כפי שבאה לידי ביטוי בעיתונות המגויסת שאפיינה את התקופה.
האידיאליזציה הציבורית של המאבק מלחיצה את בכירי הממשל, המנסים לפורר את התא הפוליטי החדש שנרקם לנגד עיניהם. אנשי שב"כ מתוחכמים וקציני משטרה בוגדניים מגויסים כדי לזרוע מזימות ותככים בין המהפכנים הצעירים. ההפתעה מגיעה בסוף, כאשר אירוע חיצוני גדול וחזק מערער לרגע את שני הצדדים.
האידיאליזציה הציבורית של המאבק מלחיצה את בכירי הממשל, המנסים לפורר את התא הפוליטי החדש שנרקם לנגד עיניהם. אנשי שב"כ מתוחכמים וקציני משטרה בוגדניים מגויסים כדי לזרוע מזימות ותככים בין המהפכנים הצעירים. ההפתעה מגיעה בסוף, כאשר אירוע חיצוני גדול וחזק מערער לרגע את שני הצדדים.
אמיר זוהר, הוגה המחזה ואחד משני כותביו
"40 שנה אחרי הפנתרים השחורים בירושלים, אין בעולם התרבות הישראלי יצירה משמעותית אחת המתמודדת עם מקורות המחאה החברתית שלהם, מחאה אשר שינתה את הסדר החברתי במדינה. אנחנו יוצאים מגדרנו אל מול סדרות פשע אמריקאיות עתירות מסרים חברתיים, כמו 'סופראנוס' ו'הסמויה', אבל סולדים מעיסוק איכותי בדמותו של הפושע הישראלי. דומה שהממסד התרבותי בישראל תקוע עד היום עם תיאוריית ה'לא נחמדים' של גולדה מאיר. זו היתה אחת מנקודות המוצא בכתיבת המחזה.
"המחזה מתמקד בניצוץ שהבעיר את האש הגדולה הזו, תוך שהוא מתאר את חיי היום יום של נערי שכונת מוסררה, בשוליים של העולם התחתון והחברה, אל מול הניסיון שלהם להתקבל בה כשווים ובעלי זכויות, באמצעות מאבק כוחני ועיקש, שלווה לא פעם בגילויי אלימות ובהבערת הרחובות.
"בשונה ממחאת הפריקים הנפלאה ברוטשילד, שזכתה לחיבוק העוטף של מעמד הביניים, התקשורת והממסד הפוליטי; המחאה האותנטית של הפנתרים השחורים, זכתה לקיתונות של בוז מכל חלקי הממסד, חרף השינוי האדיר שחוללה במציאות חיינו".
* אם מישהו לא שם לב…. אמיר זוהר הוא גם יוצר הבלוג "פוסטה".
הדר גלרון, מחזאית והבמאית:
"התחקיר למחזה מוסררה חיבר אותי למקורות. מתוך הסיפורים של הדמויות פתאום למדתי דברים מרתקים על העבר של אבי, יליד מרוקו שעלה ארצה במסגרת עליית הנוער; להבין את הסיבות שהוא 'השתכנז', ברח מהארץ, התחתן עם אשה אנגליה, והסתיר את מוצאו מאיתנו במשך שנים. נולדתי וגדלתי באנגליה עד גיל 13, שם היו 'יהודים וגויים', אף אחד לא נכנס לפרטים עדתיים. אולם, כשעלינו ארצה, ביום הראשון בבית הספר הדתי בו למדתי שאלו אותי "מאיזו עדה את?" לא ידעתי מה לענות וכשחזרתי הביתה שאלתי את אבי בתמימות את אותה השאלה. התגובה היתה קשה. הוא הושיב אותי לשיחה רצינית ואמר לי 'אין עדות – אנחנו כמו כולם'. ישר הבנתי שאנחנו כנראה בצד הלא-נכון. רק לא הבנתי אז מה זה אומר…
"המחזה למעשה מציף את הקונפליקט בין ההישרדות האישית לאידיאולוגיה. כמחזאים ניסינו להבין מה הנקודה שבה אותם פרחחים, שלא בוחלים בשום אמצעי כדי להביא פת לחם הביתה, הופכים פתאום למהפכנים שמוכנים להקריב את עצמם על מזבח האידיאולוגיה. הנקודה שבה הם עוברים מההישרדות האישית שלהם לטובת הכלל. חקרנו את 'הניצוץ' שמדליק את הדמויות ומחבר ביניהן באמצעות רעיון, שהוא גדול מכל דבר שהם עשו אי פעם ואפילו מהן עצמן, שיוצק משמעות חדשה לקיומן.
"לעובדה שהשחקנים, שהם ברובם בגיל המרד, בשנות העשרים לחייהם – הגיל שבו היו הפנתרים השחורים בעצמם – היתה חשיבות רבה בכתיבת המחזה, כי הסצנות עצמן נכתבו מתוך אימפרוביזציות עם השחקנים, כשהם עצמם יוצקים תוכן ומשמעות, דווקא מהמקום הזה שבו הם בודקים 'מי אני, ומה אני אהיה.
"כמדינה שקמה על 'פוסט טראומה', ההישרדות נוכחת, מוכרת לכולנו ומפעילה אותנו עד היום. השאלה היא איפה הנקודה שבה אנחנו אומרים 'די!' ומחליטים 'לצאת לרחובות'. אגב, לא תמיד מי שיוצא לרחובות הוא זה שקוטף את הפירות, ובשביל זה לא צריך להרחיק לכת עד לשנות השבעים. מספיק להביט על הבחירות האחרונות ולראות מי קטפו את פירות המרד החברתי האחרון".
תנועת הפנתרים השחורים, הנחשבת לפורצת דרך במחאה החברתית בישראל, הוקמה בשנת 1971 על ידי חבורת נוער שוליים משכונת העוני הירושלמית, מוסררה. למרות שהמחזה נכתב בהשראת סיפוריהם של הגיבורים, לדמויות אין קשר למציאות, והן מתבססות על פרי דמיונם של המחזאים כמו גם על עבודת אימפרוביזציה עם השחקנים הצעירים, סטודנטים שנה ג' בניסן נתיב, בני גילם של הפנתרים האמיתיים.
המחזה מוסררה:
מאת: הדר גלרון ואמיר זוהר
בימוי: הדר גלרון
שחקנים: הלל שמעון, בועז נחום, ליטל לוזון, יואב כהן, ניראל פרידמן, יובל שוורצמן.
מוסיקה חיה: אביתר חרמש (בס), דותן כהן (גיטרה), נמרוד גורבץ' (תופים וכלי הקשה)
לחן וניהול מוסיקלי : יאיר סרי
כוראוגרפיה : עומר זמרי
תפאורה : עלי קפלן וילדמן
תלבושות: ליאת בן שושן
תאורה: חגי גורן
עוזר במאי : ששי מטו
ניהול פרוייקט: עוזי ביטון
* המחזה נכתב בשיתוף השחקנים
הפקה: מירי אהרון, הילה חיים
יחסי ציבור: אושרת בן שמשון, "אושר תקשורת"
כרטיסים: הילה חיים, שירן בלאסן, חנית דרור
(טלפון להזמנות: 02-6513663)
תערוכה
אוצר – אייל בן דוב.
צילומים מתוך הספר "הפנתרים השחורים" באדיבות בית ספר לצילום מוסררה.
מיצג וידאו ארט: אריק פוטרן
מופע רחוב:
בימוי וכתיבה: חביב מזרחי.
משחק: ענת אשכנזי, ערן קראוס, רוזי ריצ'מן, אריאל קרן
מוסיקה: טל טימור
תפאורה ותלבושות:קובי סוויסה
