צ'רלי

תמיד אקטואלי. צ'רלי ביטון

לצ'רלי ביטון יש חשבון ארוך עם השמאל הישראלי, והשבוע ( ינואר 2013) הוא נתן לזה ביטוי נוסף בסיום הקרנת בכורה חגיגית של סדרת הטלוויזיה, "על צד שמאל", של היוצר רון כחלילי אשר משודרת בהוט ועוסקת בפרצופו של השמאל הישראלי. מיד לאחר שהקהל בסינמטק תל אביב סיים למחוא כפיים נעמד ביטון באחת השורות האחרונות והחל לגעור בכולם, "על מה אתם מוחאים כפיים, על מה", ואז החל גם לגדף לפי מיטב הרפרטואר, "יא פחדנים, מזד… על מה? אתם שמאל אתם? אתם מניי… מזד..". כאשר אחד הצעירים באולם העיר לו שהוא היה חבר כנסת מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), ביטון לא מצמץ וסנט בו עם תנועות ידיים אופייניות, "ארבע קדנציות הייתי בכנסת, ארבע, אני עשיתי, אתם מה אתם עושים".

ביטון לא נשאר להתווכח עם הצופים הנדהמים, ועזב את האולם. בשורה 12 ישב ח"כ לשעבר אורי אבנרי, מי שהיה יו"ר מק"י ועורך העיתון "העולם הזה", שנראה כאילו הוא היחיד שלא התרגש, "זה צ'רלי ביטון", אמר בציניות מרירה לבת זוגו, "ממש לא מפתיע".

התקרית הזו והבחירות שבפתח החזירו אותי לראיון שעשיתי עם ביטון בשנת 2007 ופירסמתי ב"מוסף הארץ". חשבתי שהראיון הזה אקטואלי גם היום, חרף העובדה שהוא פורסם ארבע שנים לפני פרוץ המחאה הגדולה של קיץ 2011, ואולי דווקא בגללה. מה שהוא חשב אז על ההתנשאות של שלי יחימוביץ' תקף גם היום, בדיוק כמו הפספוסים הגדולים של עמיר פרץ.

 ההלוויה של ויקטור אלוש

עשרות פעילים חברתיים מהדרום נאספו סביב קברו הפתוח של ויקטור אלוש, איש הפנתרים השחורים מבאר שבע שמת בחודש אוגוסט 2007 בגיל 73. צ'רלי ביטון, מנהיג הפנתרים וחבר כנסת לשעבר, ספד לו. בין המתאבלים עמד גם חבר הכנסת עמיר פרץ, שני מאבטחים מצדדיו. כשביטון סיים את ההספד רמזו לו המאבטחים להתקרב. "עמיר חיבק אותי ואמר לי, 'באמת כל הכבוד צ'רלי, איזה מלים, איזה דברים הזכרת, עשית לי צמרמורת בכל הגוף. הייתי רוצה לדבר איתך יותר, תבוא אם אזמין אותך?'"

בדרך הביתה הירהר ביטון במירוץ הראשון של פרץ להנהגת מפלגת העבודה ב-2004. "בשבתות הייתי מבלה אז עם יהושע פרץ מנמל אשדוד. היינו יושבים על הגוררות, עושים על האש, דגים, בירות, סבבה כזה. יהושע היה מספר לי איך הוא וחברים מציעים לעמיר לקחת את צ'רלי והוא היה אומר להם, 'אם אביא אותו הוא יעשה אותי קטן'. לא הופתעתי. תמיד כשהצעתי לעזור לו הוא נבהל. הייתי אומר לו: 'עמיר, אני לא רוצה כלום, נשבע לך, רק לעזור', והוא היה בורח ממני כמו מאש".

בסוף הם נפגשו אז במשרדו של פרץ בתל אביב. "השיחה המקדימה הוקדשה לנוסטלגיה", אומר ביטון, "נזכרנו בבדיחה שלי על תוכניות המגירה של המומחים בוועדה למלחמה בסמים בכנסת, שבה היינו חברים בשנות ה-80. 'אתם מזכירים לי בית של אשכנזי עם הרבה ספרים על אוכל אבל בלי אוכל', אמרתי אז למומחים, 'תלכו לבית של מרוקאי, אין אף ספר על אוכל והבית תמיד מלא אוכל'.
"אחר כך, כשעברנו לנושאים הכואבים, עמיר כמעט בכה כשהתוודה על הטעות במשרד הביטחון. 'הרסתי את חיי', אמר לי. אחרי שנים שבהן הוא חשב והתנהג כאילו באמת אין בעיה עדתית, שאלתי אותו: 'נו, אז הוצאת בסוף את השד העדתי?' והוא השיב לי: 'אוי צ'רלי, כמה שאתה צודק, כמה שהם שונאים אותנו'.

"אבל הוא כבר מתחיל מחדש. הוא הזמין אותי לטקס הרמת כוסית לפעילים חברתיים, הסברתי שלא אבוא, כי באותו זמן תוכנן גם בביתי מפגש פעילים. סיפרתי לו שאנחנו מקימים תנועה חברתית חדשה על בסיס תומכי הפנתרים ועולים מרוסיה, הוא בירך והבטיח לבדוק אם הוא יכול לעזור. אמרתי לו, 'יאללה, אדרבה, לך על זה'".

בלשכת פרץ אישרו את קיום הפגישות. תגובת פרץ: "אני מקווה שהרעיון שלו יקרום עור וגידים, אבל כרגע מוקדם לנתח מה המשמעות של ההתארגנות. לגבי צ'רלי, הוא אדם בעל תרומה ייחודית לחברה הישראלית, שיודע להציג עניינים במקום הנכון. החבר'ה האלה, תמיד טוב להקשיב להם ולתת להם מרחב פעולה, יש להם הרבה לומר וחשוב שהם לא יאבדו את האותנטיות".

הקאמבק שלא צלח 

המדינה ובעלי ההון. ביטון. צילום: גולדה אולטרמן

ב-2007 ביטון תיכנן לחזור לזירה הציבורית על רקע הייאוש במחנה החברתי. לתחושתו, האכזבה מפרץ דומה לאכזבה מש"ס: "בתקופת 17 המנדטים, כאשר נרשמו שיאי הגזענות עם טומי לפיד והאחרים, אנחנו האמנו בש"ס ואפילו הצבענו עבורה. לצערי ש"ס אכלה מאז כל חלקה טובה אצל המזרחים; היא מנציחה את הדיכוי והעוני ונבחריה יושבים קבוע בממשלות שמדכאות חלשים. יש לי ים של חברים באגודת ישראל ואף לא אחד בש"ס. כשאריה דרעי הסתבך ופעלתי נגד הסרת חסינותו, אמא שלו פגשה אותי ברחוב, נישקה ובירכה אותי. אבל שהוא ידבר עם איש שוליים כמוני? השתגעתם? הוא מדבר רק עם אנשים שמלאים בכסף".

על רקע האכזבה הזאת התאספו באוגוסט 2007 כ-20 פעילים חברתיים בסלון ביתם של ביטון ואשתו רלי פרוינד שבמבשרת ציון. יחד הם ניסו אז להקים תנועת מחאה חברתית חדשה בהשראת הפנתרים השחורים. אבל רק בהשראת; אם היווצרות הפנתרים בשנות ה-70 התרחשה במקלטי בניינים על ידי צעירים משכונות מצוקה בירושלים, הרי שהפעם נערך המפגש בשכונת יוקרה, עם הכיבוד המתבקש, תיעוד מלא של המפגש ועיסוק בלוגיסטיקה וביחסי ציבור.

"אף אחד לא ישתין לכיוון שלנו אם נקים עוד מפלגה", אמר ביטון. "בהתחלה חשבתי שהרוסים סתם רוצים לנצל אותנו להתארגנות ראשונית. אבל הם היו מתקשרים אלי שוב ושוב, קוראים לי אדוני ואומרים 'אתה צ'ה גווארה שלנו'".

בשנות ה-70 חיבור כזה לא היה אפשרי. אז התנאים שקיבלו העולים קוממו את הפנתרים.
"נכון, היה אז קרע גדול כי המציאות היתה אחרת. אנחנו הראינו מה נותנים לרוסים ומה נותנים לנו במעברות ובשכונות. עובדה שאחד המערכונים המוצלחים של הגששים היה על דרישת העולים לדירה ב'ארלוזורובה פינתגובה דיזנגופה'. להתקוממות שלנו היתה אז לגיטימציה גם בסקרים, 45 אחוזים מהציבור תמכו במאבק".

בסופו של דבר רעיון הקמת התנועה החדשה, או המפלגה, לא יצאה לדרך והיוזמה הזו גוועה.

אז והיום

שנות ה-70 היו שנותיהם הסוערות של הפנתרים. בשלושה במארס, 1971, נכלאו 17 פעילים במעצר מנע, לאחר שביקשו רישיון להפגין מול עיריית ירושלים. המעצר לא מנע את הפצת הכרוז שבו נכתב: "אנו, קבוצת צעירים דפוקים, פונים לכל אלה שנשבר להם: די מזה שאין עבודה. די מלישון עשרה בחדר. די מלהביט על השיכונים שנבנים בשביל העולים. די לאכול כלא ומכות כל יום שני וחמישי. די מהבטחות ממשלה שלא מתקיימות. די לנו מהקיפוח ודי לנו מהאפליה".

בספטמבר 73' זכו הפנתרים בשלושה מנדטים להסתדרות, אבל הציבור לא דבק בסדר יום חברתי לאורך זמן. על עשרות טנקים ברמה ובסיני רוססו כתובות של הפנתרים השחורים, אבל בבחירות לכנסת, שנדחו מאוקטובר לדצמבר בגלל המלחמה, חסרו להם 200 קולות כדי לעבור את אחוז החסימה.

ביוני 1974 נידון ביטון למאסר של שבעה חודשים על תקיפת שוטר באחת מפעולות הפנתרים. הוא ירד למחתרת, שעה שלובי פוליטי וחברתי קרא לחון אותו. כאשר הסגיר את עצמו, עשרות תומכים שבתו למענו ברחבת הכותל המערבי, ביניהם הרב עובדיה יוסף, אז הרב הספרדי הראשי. ביטון קיבל חנינה ושוחרר מכלא מעשיהו תוך שלושה שבועות. "אני מעריץ את הרב עובדיה ובחיים לא אשכח שהוא שבת רעב למעני", אומר ביטון ומבקש להדגיש כי הוא מבדיל בין הרב לבין ש"ס.

ביטון, שגדל עם ששת אחיו בשכונת מוסררה והיה אז עבריין רחוב צעיר, התרגש כשהזכרתי בפניו את הכרוז ההוא מתחילת שנות ה-70, שאת תוכנו הוא זוכר בעל פה. לתפיסתו, דבר לא השתנה מאז: "זה היה הכרוז הראשון שחיברנו ותראה עד כמה הוא אקטואלי. כשהייתי ילד כל מדינת ישראל הזדעזעה כאשר ילדה אחת מבית שאן אמרה 'אני רעבה'. היום אתה שומע 750 אלף רעבים ועשרה סלבריטאים שמבקשים עשרה שקלים תרומה ל'רעבים השקטים'. כאילו, אל תעשו לנו רעש ואנחנו נגייס לכם ארוחה ב-10 שקלים".

מה הפתרון?

"מה שעשינו בפנתרים. להתארגן ולכפות על הממסד חלוקה אחרת של העוגה. הייתי רוצה לראות אנשים שמתמודדים על הכבוד. אפילו מקבצי הנדבות האומללים בצמתים, הם הכי מפוצצים אותי, קומו, תילחמו בממסד. גם לפני תקופת הפנתרים אנשים הלכו שפופים, וככה הגיע הפיצוץ הגדול. אז לא היה סיוע בדיור או קצבאות, בזכות המאבק שינו את תקציב המדינה ובהמשך נוצר חוק הבטחת הכנסה. לצערי הסכומים עלובים ולפי המדיניות הזאת אנשים יישארו עניים עד סוף ימיהם כולל הדורות הבאים".

מה אתה מציע – קצבאות גדולות יותר?

"לא, שיוציאו את העניים מהפינה הזאת באמצעות כלים להתמודדות. יותר חינוך, בריאות ודיור ציבורי. לתת לאנשים את הכלי איך להביא אוכל הביתה ולא מנת אוכל בתוך קופסת אלומיניום. זה לא מקרי שיש חינוך מסוים בשכונות עוני וחינוך אחר בשכונות לעשירים, הדבר הזה כואב לי הרבה יותר מהרעב ללחם. אני בסך הכל לא רוצה שבעוד עשר שנים תקום באמת תנועת פנתרים חדשה, כי בקבוקי המולוטוב שלנו יהפכו לרימונים ומטענים. יכול להיות מרחץ דמים אם לא נבין את המשמעות".
אתם הייתם האקטיביסטים הראשונים.

"היו אנשים עדינים, פעלנו עם יותר כוח. היינו מטלפנים למשרד השיכון ומודיעים להם: 'הלו, אם אתם לא נותנים למיסטר מזרחי דירה תוך שלושה ימים אנחנו מביאים אלפיים איש, יחריבו לכם את המשרד'. האנשים היום לא טיפשים, הם אוכלים אותה בשקט עד שזה יתפרץ. אזרח שהולך למשרד ממשלתי והפקיד עובד עליו פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, בסוף ייקח בקבוק וישבור לו את הראש".

תצמח פה תנועה אלימה?

"בהחלט יכולה להתפתח אלימות על בסיס כלכלי וחברתי. בירושלים פועלים בני נוער שקוראים לעצמם 'הבריגדות האדומות' ופוצצו כספומטים ודלתות של בנקים, וחבריהם מאיימים להמשיך. בתי הסוהר הולכים ומתמלאים בעולים מרוסיה. בתקופתנו הרי הוצאנו הודעות לבתי הסוהר ואסירים חתכו ידיים ושבתו רעב כהזדהות. בהפגנות הסטודנטים ראו הפעם סולידריות נהדרת ודברים יוצאי דופן. הם הזמינו אותי לשאת דברים בהפגנה הגדולה בתל אביב, לא האמנתי איזה אהדה יש לפנתרים בקרב הקהל הצעיר והמשכיל".

המשטרה לא היתה סובלנית איתם, ובטח לא תהיה סובלנית איתכם.

"זה מלמד על כיוון המחשבה הממסדי, כאשר משטרה מתעצמת המשמעות היא שהמדינה ובעלי ההון מובילים קו נוקשה. הם כאילו אומרים: חייבים להתעצם כי זה עומד להתפרץ. המדינה שמפריטה את עצמה לדעת חייבת להגן על רוכשי הנכסים, הלקוחות שלה, מפני הציבור הרחב שחש נשדד. נמל חיפה עומד לקרוס בגלל הפרטה עלובה של הנמל השכן. את מפעלי ים המלח וצים מכרו בזול לאחים עופר ורואים את יחסי העבודה שם. את הכשרת הישוב מכרו לנמרודי במחיר של שטיחים ישנים".

לפחות הוא מזרחי.

"מה זה משנה? כשזה עשירים, אין אצלי הבדלים. במידה מסוימת, אם נתקן את העיוותים הכלכליים גם הגזענות תתוקן".

כמו ז'וז'ו אבוטבול

אבל לא כולם מסכימים שתנועה אלימה תיתכן כאן בכלל. לפי הפרופסור לסוציולוגיה יוחנן פרס, אין סיכוי להתפרצות חברתית בישראל. פרס השמיע דעתו זו בשנת 2007, במסגרת תפקידו כיועץ לפרויקט טלוויזיוני של מוטי קירשנבאום וירון לונדון, שביקש לבדוק כיצד ישפיעו על ישראל ארבעה תרחישים אפשריים: מלחמה גרעינית, מלחמה אזורית קונוונציונלית, רעידת אדמה והתפרצות חברתית.

שמעת את חוות דעתו של פרופ' פרס?

"עם כל הכבוד לקירשנבאום ולונדון, כדאי שיבדקו מה אמר בשנת 71' אותו פרס. הוא ערך מחקר והגיע למסקנה שלא יכולה להתרחש בישראל התפרצות חברתית, אבל חודש אחרי הפרסום החלו הפגנות הפנתרים והוא נקרא להסביר אותן בתוכנית הטלוויזיה 'השעה השלישית'. לאולפן לא הוזמן אף פנתר ואני זוכר איך כעסנו על זה שאשכנזי מראיין אשכנזי בנושא מזרחי".

בתגובה שנתן אז פרופ' פרס הוא אמר: "אירועי הפנתרים לא נחשבים להתפרצות חברתית ועובדה שהמזרחים לא נתנו להם גיבוי בקלפי והעדיפו להצביע על בסיס ביטחוני. גם היום לא תהיה התפרצות חברתית כי העניים לא מאורגנים ומחולקים לקבוצות חוסמות. מלבד זאת, השאיפה להתמסד ולצאת מהשוליים גוברת על עוצמת רגשות הקיפוח".

מסתבר שפרופ' פרס טעה שוב, ארבע שנים לאחר ההערכה הזו שלו פרצה המחאה הגדולה ברוטשילד, אבל מי בודק?

"אני אספר לך שני סיפורים", אומר ביטון. "אחרי הרצאה לקציני צנחנים ניגשו אלי כמה מהם ואמרו, 'אם רק תגיד אנחנו יוצאים עכשיו לשרוף את ירושלים'. אלה אנשים שגדלו בשכונות והוריהם אמרו להם 'מה שאנחנו עברנו אתם לא תעברו'. אז אנשים לומדים, והולכים לצבא, והם אחלה גברים, אבל נשאר להם זיכרון כואב מהבית.

"השני – לאחר הקרנה בסינמטק תל אביב של הסרט לציון 30 שנה לפנתרים, עמוס מלכה, אלוף וראש אמ"ן לשעבר שישב אתי בפאנל, אמר: 'צ'רלי ביטון, שתדע, לולא אתם אנחנו לא היינו מגיעים למטכ"ל, גם אם היינו עומדים על הראש'".

אז סללתם דרך למזרחים אחרים?

"דווקא בנושא המזרחי מתפתחת היום רגרסיה, והאינדיקציה הכי טובה זה בתקשורת. יש היום עשרה ערוצי טלוויזיה חדשים ולא תראה פרענק אחד בתפקידי ניהול או תוכן בכירים. לצבי יחזקאלי לא היה סיכוי להגיש את חדשות ערוץ 2, והוא רק קישוט בחדשות 10, כמו ז'וז'ו אבוטבול ברדיו. בשני הערוצים גייסו עשרה מגישי חדשות ואין ביניהם פרענק אחד, ואם יש אז הוא משוכנז. השיח התקשורתי הוא חד-גוני".

את התקשורת מנהלים מקצוענים צעירים.

"סליחה? אלה הכי גרועים, הם גדלו על הגזענות והם יודעים בדיוק מה הם רוצים לשדר. תראה איזה תרגיל עשו ברשת ג': הביאו להם שיר של אברמוביץ, שידרו. הביאו להם אותו שיר מאותו זמר רק תחת השם בוזגלו, פסלו לשידור. אין דברים יותר מכוערים מאלה. בדיסקוטקים, מזרחי עובר היום סלקציה?"

האמת, כעיתונאי שחרחר, אם אני לא ברשימה אין לי סיכוי להיכנס.

"אז תקשיב, בתקופת הפנתרים כשלא נתנו לאיש שלנו להיכנס לדיסקוטק כי הוא ערס בעייתי ממוסררה, פשוט שרפנו את הדיסקוטק. כל שנה מתפרסמות ידיעות על בתי ספר שמסרבים לקבל אתיופים, משהו משתנה?

"שמע סיפור מדהים. לאשתי ולי יש שני בנים מנישואים קודמים, זה אשכנזי בהיר למהדרין וזה פרענק שחור למהדרין, זה שי פרוינד וזה אלי ביטון. שניהם גדלו באותו בית, למדו באותו בית ספר יסודי, אותה כיתה, אותם ציונים. כשהגיעו לתיכון הראל במבשרת, שי התקבל ואלי לא. אמרתי למנהל החדש שיביא נימוקים, שיסביר. כלום. לא מקבל. נכנסתי אליו לבית הספר ועשיתי לו חגיגה שהוא לא ישכח בחיים. כל מה שהיה לו במשרד השמדתי, קרעתי מכתבים, הפכתי כיסאות, זרקתי מפתחות.
"הוא התלונן במשטרה ואני הלכתי לשר החינוך, אמנון רובינשטיין, שאמר לי: 'אל תדאג, הבן שלך ילמד בהראל'. ישבנו לפגישה משולשת במשרד החינוך והמנהל אמר 'או אני או הילד'. רובינשטיין אמר 'נוציא מכרז ונביא מנהל חדש'. המנהל נכנע וקיבל את הבן שלי".

תגובת המנהל, אלי מלמד: "האב נקט התנהגות ברוטלית מבישה ומבזה. לאחר הפגישות במשרד החינוך, העמדנו תנאים לימודיים לקבלתו של אלי ורק אחרי שהם מולאו הוא התקבל, למד וסיים כמו גדול בהצלחה ואהבה".

על צד שמאל

לביטון קשה להיות מזוהה עם הימין וגם עם השמאל. בימין מתקשים לסלוח לו על הרומן עם המפלגה הקומוניסטית ועל הקרבה ללשכת ערפאת הרבה לפני אוסלו. בשמאל מתקשים לסלוח לו על שינוי עמדותיו בתקופת האינתיפאדה ועל שנאתו היוקדת לאשכנזים ולהון שלהם. אחרי 15 שנה כחבר כנסת, בשנים 1977-1992, אלה וגם אלה מייחסים לו תווית של אופורטוניסט גס רוח שמנצל את קשריו הפוליטיים לקידום ענייניו. כחבר בוועד הפנסיונרים של הכנסת, ביטון מרבה לפקוד את המשכן, בין היתר לפעילות לוביסטית כמו זו שהובילה לבחירת משה קצב, אבל גם לעימותים עם ח"כים, בעיקר מהשמאל. על נעמי חזן הוא זרק שקיק תה, על דדי צוקר הוא ירק, את אילן גילאון הנכה הוא דחף במהלך הפגנה של הארגונים החברתיים מול בית הנשיא.

אתה לא משחק לידי המתנגדים שלך?

"כבר ניסו לצייר אותי כאילו… אבל אנחנו לא עבריינים. גם מדברים שהתברגנתי, אז מה, שאשאר נער שכונות כל חיי? מאז שעזבתי את הכנסת אני ממשיך לסייע לנזקקים. יש לי בית ומכונית, יופי, מה יש לי חוץ מזה? פעם שולמית אלוני אמרה שאני הולך לשוק עם וולוו ויש לי בית במבשרת, ואילו היא גרה בצריף. 'מסכנה', אמרתי לה, 'אני מוכן להחליף את הבית והאוטו שלי עם הצריף שלך בכפר שמריהו'. הצריף שלה שווה שני מיליון דולר והבית שלי רק 400 אלף דולר".

"אין ספק שצ'רלי הוא שועל ביבים אינטליגנטי עם חן וקסם אישי", מתאר חבר לשעבר בסניף חד"ש בירושלים, "תופיק זיאד המנוח אמר עליו פעם: 'המפלגה הקומוניסטית לא פתרה הרבה בעיות חברתיות בישראל אבל לפחות בעיה סוציאלית אחת היא פתרה, זו של צ'רלי ביטון'. מאז שהבן אדם פרש מהכנסת הוא מפלרטט עם ש"ס, בן עמי ועמיר פרץ, וגם קנה וילה במבשרת".

ביטון אמנם ממשיך לחשוב ולהתנהג שמאל, אבל חש הרבה יותר קרוב לחברים מהימין בשוק מחנה יהודה שקיללו אותו בימי ערפאת. "הפניתי עורף לחברי ילדות והלכתי עם שמאלנים וערבים", הוא אומר בחרטה, "אבל גיליתי שהם לא באמת מחבקים אותנו. חשתי שנאה מקבוצת אשכנזים שבעים, מתנשאים וגזענים שהפריחו ססמאות".

התנשאות וגזענות זהים מבחינתך?

"חבל על הזמן. יוסי שריד, גם כשהוא סתם מדבר בטלוויזיה הוא מתנשא. שלי יחימוביץ'? אני לא יכול לסבול אותה, היא לוחמת אבל בתוכה היא לא באמת אוהבת שכונתיים. את עוזי דיין הכנסתי במערכת הבחירות האחרונה לשוק מחנה יהודה, מקום אליו אולמרט לא העיז להיכנס. דיין, מפא"יניק לא ירושלמי, היה בטוח שבעלי הבאסטות יזרקו עליו פירות, אבל קיבל כבוד שלא חלם עליו. טלפון להגיד תודה הוא לא הרים, וגם לכנס שדרות לא הזמין אותי. עזוב אותך, יש שמאל טוב?"