בית משפט השלום בתל אביב זיכה גבר בן 45, מביצוע עבירות של מעשים מגונים בשני בתי הכנסת בעת הקריאה בתורה ובמהלך תפילת יום הכיפורים.
על פי הנטען בכתב האישום, במהלך השנים 2017-2019, נהג הנאשם להתפלל מעת לעת בית כנסת בבני ברק. באותה העת נהג להתפלל במקום גם המתלונן אשר הכיר את הנאשם. בסעיף האישום הראשון נטען כי במהלך תפילת יום הכיפורים, התפלל הנאשם בסמוך למתלונן בבית הכנסת. בעוד המתלונן שקוע בתפילתו, הגיח מאחורי הנאשם והניח את ידו האחת על כתפו של המתלונן ואת ידו השניה שילח את קדמת גופו של המתלונן וצבט בכוח את פטמתו, מעל החולצה שלבש.
בתגובה, הסתובב המתלונן המופתע לנאשם וניסה לבעוט בו, אך הנאשם חמק והתרחק מהמקום. משחזר המתלונן למקומו והמשיך בתפילה, ניגש אליו הנאשם בשנית מאחור ואמר לו: "אתה האישה שלי, תזכור, אתה האישה שלי". מיד בתום הדברים עזב הנאשם את המקום.
באישום השני נטען כי במועד לא ידוע בשנת 2018, התפלל הנאשם בבוקר יום שבת בבית הכנסת אחר. אותה העת התפלל במקום גם המתלונן ועמד על בימת בית הכנסת. כשהבחין הנאשם במתלונן, התקרב אליו ואחז בחוזקה את אשכיו. המתלונן ניסה להזיז את ידו של הנאשם ובתגובה הדק הנאשם את אחיזתו עד כדי גרימת כאבים למתלונן, אשר ניסה בכוח לשחרר מאחיזתו של הנאשם.
במענה לכתב האישום, הנאשם, שיוצג על ידי עו"ד אריאל וינדר, הכחיש את המיוחס למרשו. מנגד, במרכזו של תיק החקירה עדותו של המתלונן.
גבאי בית הכנסת העיד מטעם הפרקליטות ובעדותו אישר כי המתלונן ביקש שיגיד לו שכשהוא מעלה את הנאשם לתורה, על מנת שלא יעמוד לידו. עם זאת, הוא מסר שלא ראה את הנאשם נוגע במתלונן על הבמה בזמן קריאת התורה. רב נוסף שהעיד מטעם המאשימה טען כי למיטב זכרונו לא ראה את הנאשם נוגע במתלונן.
שני העדים העידו כי אינם זוכרים מקרה בו בזמן קריאת התורה המתלונן הגיב תגובה ספונטנית חריגה. השופט קבע לגבי עדותם כי היא מוגבלת ואינה חד משמעית. השופט מתח ביקורת כי הפרקליטות לא העידה אף עד מקהל באי בית הכנסת לתמיכה בדברי המתלונן ביחס לאישומים.
"דווקא ההגנה היא זו שהעידה על מתפללים שנכחו בבית הכנסת במועדים הרלוונטיים על פי גרסת המתלונן עצמו, ועדותם של אלה איננה תומכת בעובדות הנטענות בכתב האישום".
כך או כך, הנאשם הכחיש נחרצות את המיוחס לו בכתב האישום ולדבריו נגע בגופו של המתלונן פעם אחת בלבד, שאינה מצוינת בכתב האישום בפלג גופו העליון בכתב מקדימה ללא כל כוונה פלילית. בעת חקירתו הנגדית, עומת הנאשם עם סתירה בגרסתו ביחס לאותה נגיעה, טפיחה נטענת על כתפו של המתלונן.
בסופו של דבר מסקנתה של השופטת דנה אמיר הייתה כי "לא די בגרסת המתלונן, אף לאחר בחינתה בהתאם לאופן המיוחס בו, יש לבחון את גרסת מתלונן בעבירות מין על מאפייניו הייחודיים, במארג הראיות הכללי הקיים, כדי להביא לקביעה שאשמת הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר כנדרש".
ביחס לגרסת המתלונן קבעה השופטת שעולות סתירות מסוימות. כמו כן, המתלונן בעדותו בבית המשפט, ובפער ביחס לתלונתו, הרחיב אודות אירוע שלישי (שלא פורט בכתב האישום), וטען שהנאשם תפס באיבר מינו במסגרתו.
ההגנה אף ביססה ספק בקשר להיתכנות ביצוע העבירות על ידי הנאשם בפן הפיזי, לאור המיקום הנטען של הנאשם והמתלונן בעת ביצוען ואופן ביצוען הנטען.
"גם אם ניתן היה להתייחס בסלחנות מתאימה לאי דיוקים כאלה ואחרים בגרסת המתלונן עצמו ביחס לתיאור מעשי העבירות, או לשיהוי בהגשת התלונה, מובן שלא ניתן להתעלם לחלוטין מהקשיים, ואף אין מקום להתעלם מראיות נוספות שהוצגו במהלך המשפט, חלקן אובייקטיביות – העומדות בסתירה לעדותו".
עוד הוסיפה השופטת: "גרסת המתלונן אל מול הראיות הנוספות ועדויות עדי ההגנה מעלה גם היא קושי המתחדד ומתעצם אף בכך שהפרקליטות לא פעלה לנסות ולגבות עדות מעדי ראייה פוטנציאלים במקום, הגם שהייתה יכולה לעשות כן, ולשפוך אור על האירועים בזמן אמת".
בסופו של דבר, השופטת קבע כי "נותר ספק סביר באשר לביצוע המעשים המיוחסים לנאשם על ידו. "המאשימה לא הוכיחה את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. על כן אני מזכה אותו מביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום".
תגובת עו"ד אריאל וינדר, סנגורו של הנאשם: "מדובר בהכרעת דין צודקת, נכונה ואמיצה. אנו שמחים שלאחר ניהול הליך הוכחות מורכב, במסגרתו, נבחנו מכלול הראיות לרבות העדויות והמוצגים, הצלחנו לקעקע את מהימנות גרסתו של המתלונן ונוצר הספק בליבה של השופטת, אשר הוביל לזיכוי הנאשם. בכך, למעשה, ניתן לומר כי נמנעו מהנאשם תקופת מאסר ואות קין על מצחו למשך חייו, על לא עוול בכפו".
