בית משפט מחוזי לוד.
אני מביטה אל עבר האופק,
ולרגע לא רואה את השמש.
רגע של תסכול וכאב.
תחושת אכזבה.
בחור צעיר ללא קשר לפלילים,
הפקיד את גורלו בידי.
את חירותו, את תקוותו.
עיניו השחורות והטובות
הביטו בי באמונה מלאה .
ואני איכזבתי אותו.
לא הצלחתי
לשכנע את השופט להורות על שחרורו.
איזו תחושה קשה זו, וכואבת.
היום הוא ילך לישון ,
בחדר קפוא וקר
מוקף באנשים זרים,
כשדמעות חונקות את גרונו,
והתקוה רחוקה מליבו יותר מאי פעם.
חודשיים המתנו לתסקיר,
חודשיים קשים בבית המעצר,
כשהוא מנותק ממשפחתו ומחייו.
ועבדנו.
הצלחנו למצוא לו חלופה ראויה,
הצלחנו להוציא תסקיר חיובי,
הצלחנו למצוא פסיקה טובה,
עמלנו והכנו את כל הטיעונים המנצחים,
אבל בסוף היום –
לא הצלחתי לשחרר אותו הביתה.
זאת על אף חזקת החפות ,
על אף שהצדק איתנו.
מרגישה שעשיתי את כל שניתן,
והכעס בי והתסכול גוברים עוד יותר.
ואז …
יצאה מולי השמש.
שמש קטנה, חורפית חמקמקה
אבל שמש.
והיא הזכירה לי ,
שאני כמו קפטן קבוצת כדורגל
שהפסידה,
על אף שהובילה לאורך כל המשחק
אבל חטפה גול בדקה התשעים.
יש משחק גומלין ,
ואנחנו מתכוננים לנצח בו.
אני אוספת את עצמי.
מנערת את האבק,
ומתכוננת לקרב הבא.
ערר לבית המשפט העליון – יוגש.
ואנחנו לא נפסיק להלחם
וננצח.
הבחור הצעיר עם עיני הפחם הטובות,
יזכה לישון במיטה חמה,
וחזקת החפות תקבל חזרה
את מעמדה .
