קרב על החיים ועל המוות

שלמה אבני (צילום מפייסבוק)

הזכות לחיים, הזכות למות: את המאבק המשפטי העיקש שניהל בשנותיו האחרונות, שלמה אבני ניצח. בשבוע שעבר מולאה צוואתו – להיקבר בים. הימאי בגמלאות, תושב גבעתיים, בן 86 במותו, קבע תקדים בישראל: לראשונה, אדם שגופתו נקברה שלמה בים. במרחק 22 ק"מ מהחוף, בעומק של 1,000 מטרים.

המאבק כדי לאפשר את צוואתו של אבני לא היה קל. בעצם, הבקשה המקורית של אבני היתה עוד יותר מרחיקת לכת. בשנת 2009 הוא עתר לבית המשפט העליון, בבקשה לקיים את צוואתו, בה הורה לא לקבור את גופתו לאחר מותו, אלא לאפשר לבנו להניח אותה בשדה למאכל חיות טורפות. האפוטרופוס הכללי קבע, כי חלק זה בצוואה לא חוקי. עמדת בית המשפט העליון היתה כעמדת האפוטרופוס: הצוואה מנוגדת לתקנת הציבור, עקב הפגיעה בכבוד הזולת אשר ייחשף למראה, ועקב הזיהום הסביבתי.

בשנת 2011 תיקן אבני את צוואתו ופונה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה לסעד הצהרתי, שיאפשר להשליך את גופתו, בבוא היום, במעמקי הים. אבני, באותו שלב עדיין בלתי מיוצג, טען שגופתו היא קניינו הפרטי, והוא רשאי לעשות בה כרצונו, כל עוד שאין פגיעה בזולת או בסביבה. כדי למנוע חשש מפגיעה כזו, הוא התחייב שמשפחתו תשכור על חשבונה כלי שיט וגופתו תושלך לדגה הרחק מהחוף, מחוץ למים הטריטוריאליים. 

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף, בנימוק של "מעשה בית דין", כלומר שהדיון הוכרע לכאורה כבר בבג"צ. אלא שערעור שהגיש לבית המשפט העליון התקבל, במובן של החזרת התיק למחוזי. "המערער רשאי ששאלתו תקבל מענה", פסק הרכב השופטים בראשות הנשיאה (כיום) מרים נאור ועמיתיה השופטים ניל הנדל ויצחק עמית. 

שלמה אבני בצעירותו

בשלב הענייני, המכריע, במחוזי נכנס לתיק עו"ד אייל בסרגליק. "עניינה של התובענה הינה בבקשת המבקש לשמור על חירותו, הן בחייו והן במותו, לחיות כרצונו, למות כרצונו, ובלבד שמקיים הוא את החוק", כתב עו"ד בסרגליק. "הזכות לחירות, הזכות לחיות והזכות למות היא זכות על הגוברת על יתר חוקי המדינה הספציפיים, זו זכות יסוד בינלאומית".

באמצעות עו"ד בסרגליק, הסביר אבני את הפילוסופיה שביסוד צוואתו המיוחדת: בעיניו, זוהי הדרך הטבעית ביותר לסיים את תפקידו. "כל ברואי העולם נולדו ונוצרו על מנת להמשיך את מעגל החיים, קרי: למות ולשמש מזון לברואי העולם מהם ניזונו בחייהם. זוהי תכלית החיים של כל ברואי העולם, ואין הבדל בין אדם לכל ישות אחרת. כולם נוצרו על מנת למות ולשמש מזון לזולת". אבני הסביר כי, "הוא בא מן החי ואליו מבקש לשוב, וכבעלים של גופתו, הוא רוצה להורישה לדגת הים. המבקש סבור כי אין לציבור כל זכות או סמכות להתערב באמונתו, או לחלוק עליה, כל עוד היא אינה פוגעת בציבור. בקשתו כי ייאכל על ידי הדגה במים עולה בקנה אחד עם כיבוד רצונו של המת". אבני גם יצא נגד האופן בו "המדינה ניכסה והשתלטה על משאבי המים והאדמה, וכפתה עליהם את חוקיה ומרותה, כאילו היא יצרה אותם".

בתגובה לטענתו של אבני כי הוא מגן על חירותו, תשובת המדינה היתה כי "חירותו של האדם מוגבלת הן בחייו והן במותו". המדינה תיארה תרחיש אפוקליפטי: "לא מן הנמנע שלכל אחד מאזרחי ישראל קיים רצון אינדיבידואלי מקורי באשר לדרך בה הוא מבקש לנהוג בגופתו לאחר מותו… כל אדם ויד הדמיון הטובה עליו. אלא שככל שתאושר בקשת המבקש, הרי שמכוח עיקרון השוויון, תידרש להעמיד אפשרות דומה של קבורה בים לכל אזרח, ומשמעות הדבר השלכת מאות או אלפי גופות אל הים והגדלת הסיכוי כי הגופות או חלקים מהן ימצאו דרכן אל קו החוף".

בטיעון נוסף, שעורר את חמתו של אבני, השוותה המדינה בין הטלת גופה ל…הטלת פסולת לים. "פסולת הוגדרה כחומר מכל סוג, צורה או תיאור", נאחזה המדינה בהגדרה שבחוק, וציינה גם את מחויבותה לאמנות בינלאומיות האוסרות על זיהום הים. 

"פרשנות המדינה מקוממת", הגיב עו"ד בסרגליק. "המבקש זועם על הגדרתו כפסולת וזוהמה. האם ההגדרה כוללת בתוכה המוני בני אדם שטבעו וטובעים בים מדי יום?".

"האופן בו מבקש אבני להיקבר מקובל ונהוג במדינות רבות בעולם", טען עו"ד בסרגליק, וגם המדינה הודתה בכך. "ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ומדינות רבות נוספות הכירו בזכותו של אדם לבחור את דרך קבורתו והסדירו בחוק גם קבורה בים (באוסטרליה, למשל, רשיון לקבורה בים ניתן בדרך כלל, לאנשים שבחייהם הוכיחו קשר מיוחד לים, כגון אנשי חיל הים, והקבורה מתבצעת באופן מוסדר על ידי בית הלוויות ובעומק של מעל 3000 מ')".

עו"ד אייל בסרגליק

"בהיעדר כל הסדרה בדין הישראלי לאופן הקבורה, אין ואסור לתת למדינה להתערב בעניין אישי משמעותי כל כך", הוסיף פרקליטו של אבני. לדבריו, "פקודת בריאות העם" המנדטורית שהגדירה כיצד צריך להתקיים בית עלמין, מנוגדת לחוק כבוד האדם וחירותו, ובכל מקרה, אין חוק בישראל המחייב קבורה, או קבורה בדרך מסוימת המנוגדת לאמונתו.     

לאחר שהשאלה הסביבתית התבררה כעיקרית, הועברה הבקשה בהמלצת השופטת רות לבהר שרון, להכרעת הגורם המוסמך – "הוועדה למתן היתרים להטלה בים", המטפלת בבקשות להטמנת חומרים, ומורכבת מנציגי המשרד להגנת הסביבה, משרד הבטחון, משרדי הבריאות, התיירות ועוד.

השופטת רות לבהר שרון

בספטמבר 2013  יצאה הבשורה. בניגוד להתנגדות הגורפת מראש שהביעה הפרקליטות, הוועדה הבינמשרדית המקצועית דנה לגופה של בקשה ואישרה אותה, ובתוך כך, אישרה את הטענות הענייניות של אבני. “הוועדה מכבדת את רצונו של מר אבני וסבורה שזכותו של אדם לעשות בגופתו כרצונו, בהיעדר חקיקה מפורטת בנדון", נכתב בהחלטה. "הוועדה אינה מוצאת בעיה סביבתית בהטלת גופת מר אבני לים”. הוועדה קבעה כי הגופה תוטל מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל ובעומק שלא יפחת מ-1,300 מטר.

ביום שלישי שעבר בלילה נפטר שלמה אבני בשיבה טובה. עד לקיום צוואתו ביום חמישי, התנהל מירוץ נגד השעון, שכן אישור הקבורה בזמנו היה עקרוני, ונדרש היה אישור סופי. התברר כי לקבורה בעומק 1,300 מטר נדרש מסע של יומיים וחצי בים, אך המשפחה לא מצאה ספינה כשירה למשימה, וגם תנאי מזג האוויר הכתיבו דחייה בלתי אפשרית. "לאחר שיחות רבות הבינו חברי הוועדה את המצוקה האנושית", מספר עו"ד בסרגליק. ניתן אישור לקבורה בעומק של 1,000 מטר והמסע האחרון ללב ים, בלוויית בני המשפחה, יצא לדרכו.