חופפי העקרונות

שמעיה אנג'ל בשנות השבעים

במערכת הכליאה יש ארבעה סוגי אסירים.

הראשון הוא אסיר בעל אופי החופף עקרונות.

האסיר השני אינו זאב טורף אלא רק משחיז שיניים.

האסיר השלישי בעל יכולת אבחנה עקב מוחו החריף.

האסיר הרביעי תמיד נגרר ואינו בתקן גורר.

היום נדבר על האסיר האסיר הראשון, חופף העקרונות, הנגיש למוות בכל רגע נתון, במידה ונגעו בעקרונות שלו. אסירים מהגזע שלו, שאינם פחות טובים ממנו וגם הם נגישים למוות, בדרך כלל נדיר שיהיו אויבים או יחפשו עימות, אלה אסירים בעלי גזע של שיקול דעת ואין מצב לטעויות בינהם, תמיד קיימת בינהם רמת הבנה וכבוד.

ראיתי מצבים עם אנשי הגזע הזה, עקב חשבונות פתוחים מהעבר כאשר עוד היו נערים במוסדות סגורים. ובמסקנה היא שבכלא אתה חייב ללמוד לחיות עם האויב שלך, אין מנוס, כי אין לאן ללכת. הגזע הזה כאשר הם שפוטים למאסר עולם אין להם מה להפסיד, אבל באותה מידה יש להם הרבה מה להפסיד. הם אף פעם לא באמת ישנים, ובטח שלא ישנים בעמידה כמאמר הקלישאה, תמיד ברמת דריכות סבירה. כאשר יש עימות עם הסגל הם מתאחדים ויש אוזן קשבת עניינית. לכל אחד מהם יש חברים, אם כי לעולם לא יעיזו להתערב בינהם או להיכנס לעובי הקורה.

בחיים שלי שם ראיתי גברים ברמות אשר חופפים באופי שלהם לחוש צדק, למרות היותם רוצחים בדם קר. עקב המאסר הארוך הם לא זקוקים להניד עף עף, רוב ההבנה והתקשורת נעשית דרך העיניים, כדי לקצר. הם אינם שייכים לאלה אשר משתמשים ב"אני ואני" על תקן של פוזאים, נהפוך הוא, יש להם לב טוב ורחב אם כי הם לא בתקן של פראיירים, ובדיוק בגלל זה הם לעולם לא ינעלו את ארון המצרכים שלהם. לתא שלהם יש מספר אבל כל בית הסוהר מכנה אותו על שמם, כולל הצוות – התא של עמוס, החדר של ניסים – ודיירי התא אינם יכולים להיות איתם אם הם אינם אריות.

עמוס מסיקה

בשנת 72 במאה הקודמת, האסירים ניסים לביא ועמוס מסיקה פתחו בשביתת רעב במחאה נגד הנהלת כלא רמלה, מחודש ינואר עד סוף פברואר. הם דרשו ממערכת הכליאה לשפר את התנאים ובמיוחד שבכל תא יהיו רק שני אסירים. חבריהם לתא הצטרפו לשביתת הרעב אבל ניסים ועמוס התנגדו ששאר האסירים בכלא יכנסו לשביתת רעב כהזדהות איתם. זכור לי שהאכילו אותם ב"זונדה", לא בכוח אלא בהסכמתם ובכבוד. זה עזר להם לזכות בכמה מדרישות שלהם, אבל לאחר זמן מה פוזרו כל יושבי החדר לבתי כלא אחרים.

הרצל אביטן

בינתיים בכלא שאטה, מלחמה בין אסירים מהסוג הראשון של חופפי העקרונות. ג'וני אטיאס ויוסי דנינו מחיפה נכנסו לאין כניסה עם התל אביבים, יוסף חייט המכונה "טקסון", שמעיה אנג'ל, והרצל אביטן (שלושה מהם ז"ל, חוץ מטקסון ויוסי דנינו שהספיק להשתחרר אבל לחזור עם מאסר עולם נוסף על שלושה מקרי רצח). יום אחד התל אביבים נכנסו עליהם לתא רעולי פנים. טקסון חירר את ג'וני אטיאס ובמקביל שמעיה והרצל חיררו את יוסי דנינו שהיה מופרע וחזק כמו שור. ג'וני עוד הצליח להוריד את המסכה לטקסון, אבל בסוף הוא ודנינו פונו לבית חולים העמק על תקן גוססים שהמוות היה צעד קטן מהם. שלושת רעולי הפנים העלימו ראיות אבל ההנהלה הסתפקה במידע שקיבלה עליהם כדי לפזר גם אותם לבתי כלא אחרים. המניע למלחמה הזו היה רק אגו, יש מי שמבינים שפה זו, מה מהות האגו.

ג'וני אטיאס

חשוב לציין שבעיקרון החיפאים היו נחותים מהתל אביבים. ובצניעות, כחיפאי, כאשר עובדיה דרוזיה, שמעיה והרצל היו רואים אותי בחברת החיפאים הם היו אומרים, "כולכם מאנייק חוץ מסמי וגדי שלוש", שהיום הוא רב אי שם. גדי ואני תמיד היינו מקובלים אצל התל אביבים, הם אהבו לב אמיץ. אני לא מוצא לנכון להזכיר כאן שמות של חיפאים שבקנטינות היו נותנים פרוטקשן לחבר'ה שציינתי, ועל הדרך אני אסיר תודה לגדי שלוש שהציל אותי ממוות. אמת זו אמת.

אם כבר תל אביבים וכלא שאטה, האחים אלפרון עדיין היו אז עבריינים מהשוליים, ועל כך יעידו אחרים מגבעת שמואל. אני מאחל לדרור אלפרון שיבדל לחיים ארוכים ויזכה בחיים טובים, זו ברכה ממני עקב שהכרתי אותו בהיותו תינוק. חרף כל הנסיבות, שנרחיב עליהן בהזדמנות, אין מצב שאני ארצה ממנו משהו או אחשוש ממנו בגילי, כי כבוד מפחד הוא מתכון לאסון לכן יש לתת כבוד לא מפחד, אלא כבוד רק בלב נקי וברמת הגבריות. אסיים כאן בכבוד רב, לחיים ולמתים שאינם איתנו.

כתבתי כאן רק אמת.

סמי אלקיים