זירת הרצח בצילום מתיק החקירה שהוצג לבית המשפט
חברות אפלטונית אשר שינתה פניה ללא שליטה הפכה לפרשת אהבה נכזבת והתפתחה למשולש פתולוגי שסופו טרגדיה קטלנית בחודש ספטמבר 2009. מכאן התפתחה רכבת הרים משפטית שהחלה עם הרשעה בהריגה ועונש של 14 שנות מאסר, אך הסתיימה אחרי שלוש שנים עם זיכוי בבית משפט העליון וביטול גזר דין של בית משפט המחוזי בבאר שבע.
"פרשה כואבת מבחינה אנושית, קשה לניתוח משפטי, ספק שלא נותן מנוח… הכרעה גבולית". כך סיכם שופט בית משפט העליון, נעם סולברג, שכתב את פסק הדין העיקרי בו זוכה סומך מהריגה של חברו למושב, בן טל. הזיכוי, מחמת הספק, ועל יסוד טענה להגנה עצמית, התקבל פה אחד על ידי הרכב השופטים שכלל גם את יצחק עמית וענת ברון.
תיק ניר סומך
בן טל ז"ל התגורר ליד חברי ילדותו, בני הזוג ניר וטלי סומך, במושב גבעת ישעיהו שבחבל לכיש. טל היה בן בית במשפחת סומך, אבל המפנה התרחש כאשר הוא כתב לטלי מכתב בו התוודה על אהבתו אליה ואף נישק אותה. טלי הדפה אותו וביקשה שייצא מהבית ולא יחזור יותר, אלא שבן חזר אחרי מספר דקות עם אקדח בידו, דרך אותו, הצמיד אותו לרקתוֹ ואיים להתאבד.
בתקופה הבאה, הטרדותיו הפכו בלתי נסבלות. טלי ניסתה להרחיקו, וככל שחלף הזמן גברה קנאתו האובססיבית אליה. ההטרדות גאו במידה כזו, שבני הזוג סומך עזבו את ביתם ועברו לקיבוץ זיקים. בן הגיע גם לשם. הוא התקשר ל-50 מוסדות חינוך בדרום, איתר את מקום עבודתה של טלי, ואת מקום מגוריהם החדש. במהלך שבועיים התקשר אליה 360 פעמים, ולניר בעלה עוד 70 פעמים. בלילה שלפני הריגתו הוא השאיר לטלי הודעה מאיימת נוספת: "את יודעת שאני אוהב אותך, אני לא יכול לחיות בלעדייך… על הזלזול שלך את תשלמי".
למחרת, הגיע טל אל בית הזוג ללא הודעה, נסער ומבטיח "דרמה". טלי ניסתה להרגיעו. ניר, שהיה אז קצין מג"ב, הגיע לבית וראה את טל יושב ברכב, ואת טלי עומדת לידו. ניר קפץ ממכוניתו מודאג, טל הבחין בו והתכופף בפתאומיות לכיוון תא הכפפות. ניר חשש שיוציא אקדח, עמו כבר איים בעבר. הוא אחז בטל והחל עימות פיזי, שהמשיך מחוץ לרכב ונגמר בשלוש יריות מנשקו של ניר.
שופטי בית משפט המחוזי, ברוך אזולאי, נתן זלוצ'ובר ויעל רז לוי, קבעו כי לאור ה"קינטור" הממושך על ידי בן טל, שהטריד אותו ואת אשתו, "לא ניתן לשלול אפשרות שגם אדם מן הישוב, היה עלול להגיע למצב של אובדן שלוות הרוח, לאבד את השליטה העצמית, ולהגיב בדרך האסורה בה הגיב הנאשם".
אלא שקביעתם הספיקה רק לזיכוי מרצח, לא מהריגה. על יסוד פרשנותם את חומר הראיות, סומך היה התוקף ולא המותקף באותה סצנה גורלית שבסיומה הוא ירה שלושה כדורים מטווח קצר בטל, אחד אל מרכז הגוף ושניים לכיוון הראש.
בית המשפט קיבל בכך את ה"קונספציה", שנבנתה בחקירת מח"ש, אלא שלדברי הסנגורים בתיק, עו"ד יאיר גולן ועו"ד אבי חימי, הקונספציה הזו החליפה בין "תוקף" ל"מותקף", והיתה מוטעית מיסודה, שכן לא ניתן בה הסבר מניח את הדעת למוט ברזל (מנעול הגה) שנמצא בזירת העימות ליד גופתו של טל.
לדברי עו"ד חימי, הקונספציה של החוקרים נבעה מהסתמכות על עדי ראייה שלא ראו דבר, מה שהוביל להתעלמות ממנעול ההגה, אפילו טביעות אצבע של המנוח לא נלקחו ממוט הברזל המאיים. "הצבענו על סתירות בעדויות, כמובן, אך טענות ההגנה לא נבדקו על ידי בית המשפט".
אותו מוט, טענו הסנגורים שוב בערעור, שימש כאמצעי תקיפה בידי טל והציב את סומך במצב חירום שחייב אותו להגנה עצמית, טענה שבית המשפט העליון קיבל והגדיר כמוצדקת. "הודעת הערעור ארוכה, סדורה, מפורטת, מנומקת היטב. דומה כי באי כוחו של ניר לא הותירו אבן שלא הפכוה", החמיא פסק הדין של העליון לסנגורים גולן וחימי, אבל גם לעורכי הדין ממשרדם, נחשון שוחט ומשה וייס, "חלף 'סימני הקריאה' שהציב בית המשפט המחוזי צפים ועולים 'סימני שאלה' רבים".
יותר מכך, במהלך הדיון בערעור הציעו שופטי העליון לגזור על סומך חמש שנות מאסר, במקום 14 השנים, אולם המדינה דחתה את ההצעה.
חולשת עדי הראייה
בית משפט המחוזי ביסס את הכרעתו המרשיעה על שלושה חברי קיבוץ זיקים, עדי ראייה שאיש מהם לא הכיר את טל או את סומך קודם. איש מהם גם לא הבחין במוט שהחזיק טל בידיו, וכך נותר החפץ מיותם בזירה, ללא כל הסבר להימצאותו.
נקודת המוצא של התובעת בתיק, עו"ד דגנית כהן ויליאמס, לפיה מוט מנעול ההגה לא היה חלק מהאירוע, ובהמשך המשפט היא אף סברה שהמוט בכלל הושתל בזירה. רק בשלב הסיכומים שינתה התביעה את עמדתה והודתה כי יתכון שהמוט שימש את המנוח ל"הגנה עצמית" אולם הוא שמט אותו מידו כאשר סומך איים עליו באקדח.
"המשיבה בחרה לדבוק בהנחות מהנחות שונות, הגם שלא הוּכחו ולא נבחנו, ובלבד שלא לקבל את גרסת סומך", נקבע בפסק הדין המזכה בערעור. השופט סולברג הפנה שאלות נוקבות למח"ש: מדוע לא נעשה שימוש במנעול ההגה בשחזורים, תוך עימות עדי הראייה עם גרסת ההגנה? מדוע שכב המוט במשרדי המחלקה לחקירות שוטרים במשך תשעה ימים עד שנשלח לבדיקות מעבדה?
לנוכח התשובות המתחמקות והמתפתלות של חוקרי מח"ש ונציגי התביעה בעניין זה כתבו השופטים: "בכל הכבוד, במשפט פלילי, הנחות יש לגבות… לא היה יסוד לקבוע כי גרסתו של סומך, שלפיה טל הניף את מנעול ההגה על מנת לתקוף, היא סבירה פחות מכל גרסה היפותטית שהועלתה".
השופט סולברג הודה בפסק הדין כי "לא בנקל יקבל בית משפט את אפשרות התקיימותו של ממצא עובדתי אשר עומד בסתירה לעדויותיהם של שני (!) עדי ראייה מהיימנים…. אלא שמהיימנות ואמינות לא חד הן", הוא קבע ואיבחן את הקושי באמינות העדים אשר צפו בירי ממרחק והסתמכו על שדה ראייה מוגבל. בכך קיבל בית משפט העליון את הטענה המרכזית של הסנגורים, כי הסתירה בין הימצאות מוט הברזל בזירה לבין היעדרותו מעדויות הראייה של העדים, מכרסמת משמעותית במשקלן.
עו"ד יאיר גולן: "בית משפט העליון באופן חריג פשוט עבר על ממצא ממצא של בית משפט המחוזי, והגיע למסקנות הפוכות לחלוטין. זו תוצאה של ניתוח עובדתי ומשפטי קר. לאור הנסיבות האישיות והשאלות המשפטיות הבלתי שגרתיות שהתיק מעורר, מדובר בתוצאה אמיצה, נכונה וצודקת אשר תואמת את אישיות המערער, שהוא אדם ערכי ומוסרי".
טענת ההגנה העצמית
ואכן, מעבר לניתוח הזירה, נראה כי לאישיותו ולהתנהלותו של הנאשם היתה מידה מסוימת של השפעה על מסקנות השופטים בנוגע לסצנה הגורלית. הנה השופט יצחק עמית: "יש להסיר מעל השולחן את הנרטיב לפיו ניר הגיע זועם כדי לחסל אחת ולתמיד את בן. הדברים אינם מתיישבים עם התנהלותו לכל אורך הדרך. שניות לפני האירוע הוא ניהל שיחה עם אמו של בן… לא היה מדובר בשיחה נזעמת, ניר לא איים כי יפגע בבן, אלא כהרגלו שוחח עם אמו על מנת לפתור את הבעיה… דבר מה גרם לו לשנות את התנהלותו בשניות שלאחר מכן".
בערעור ביקשו הסנגורים לבחון את התנאים לקיומה של הגנה עצמית "בנסיבות כפי שחווה אותן הנאשם בזמן אמת, ולא להחיל על המקרה אמות מידה בלתי-מעשיות".
גם מבוקשם זה ניתן להם. "לא מחשב ואריתמטיקה, אלא שׂכל ישר ואנושיות טבעית". כך הגדיר השופט סולברג את האופן בו ניתח את הטענות להגנה עצמית. "פעמים רבות, ההבדל בין מעשה נחוץ למעשה שאינו נחוץ הריהו 'דק-מכל-דק, דק-על-דק, דק-עד-אין-נבדק'" – ציטט את אחד החידודים של השופט המנוח מישאל חשין.
"בנסיבות דנן, כשניר היה צפוי לספוג נזק גופני ממשי כבד, אזי תגובתו, אינה בלתי פרופורציונאלית", קבעו השופטים. "האם, בנסיבות העניין, היה באפשרותו של ניר לנקוט בדרך פעולה אחרת על מנת לנטרל את האיום? בית משפט המחוזי קבע כי הירי הקטלני לא היה נחוץ כלל ועיקר, שכן 'ניר יכול היה לסגת ולברוח ובנסיגתו לא היה נגרם לו כל נזק, פרט לפגיעה באגו'".
השופט סולברג שלל את המסקנה הזו: "דומה כי לניר לא היתה אפשרות לסגת בבטחה, מבלי שיגביר בכך את הסיכון שנשקף לו ולטלי. החשש שמא ינסה בן לפגוע בטלי לא היה בלתי סביר… הסיטואציה קרובה במשהו לזו של 'הגנת בית מגורים' שבה חובת הנסיגה – נסוגה.
"האפשרויות לירות ירי אזהרה לאוויר או לעבר פלג גופו התחתון, אף הן לא היו מעשיות… החלטתו לירות לעבר מרכז הגוף היתה מוצדקת וסבירה. אין לצפות מן הנתקף למצות דרכי פעולה חלופיות אם כרוכה בכך החמרה משמעותית של הסכנה לאינטרס לגיטימי… המרחק היה קצר ביותר; קצב ההתרחשות היה מהיר מאד; והסכנה – מיידית ומוחשית".
גם השופט עמית הצדיק את מהלך הירי: "לפנינו סיטואציה מובהקת של אובססיביות קיצונית, קנאה קיצונית, רכושנות, הטרדה מאיימת, ואיום קונקרטי בפגיעה ובהתאבדות… אם הדלת המסתובבת היתה מוליכה לנתיב אחר, ובן היה פוגע בדרך כלשהי בטלי או בניר או מתאבד נגד עיניהם, הרי שלפנינו שורה של סימנים, עליהם נוהגים לומר, לעיתים בדיעבד, כי הכתובת הייתה על הקיר".
עו"ד חימי אומר בתגובה לפסק הדין, כי "מדובר בתקדים משפטי חשוב המעגן את טענת ההגנה העצמית, ומבשר על רוח חדשה בבית משפט העליון".
עו"ד גולן, בתגובה לדמיון הרב בפסק הדין המזכה בתיק סומך לפסק הדין המזכה בפרשת שי דרומי, שגם בו כתבו השופטים כי הנסיבות נכפו עליו בעל כורחו: "גם אצלנו מדובר באדם שנקלע למצב בלתי אפשרי – ויורה במישהו למוות כאשר הוא מאוים. הוא אינו רוצה להגיע למצב הזה, הוא עשה הכל כדי להימנע ממנו, אבל לנוכח האירוע הוא מאמין שפעל כדין ולא היה מנוס. גם בית המשפט אמר שהוא פעל ממצב מצוקה אמיתי".
