תקציר הפרקים הקודמים. שופטי בית משפט העליון הגדירו מהו ארגון פשע ישראלי – לא מאפיה איטלקית ואפילו לא גוף בעל מאפיינים מחייבים, אלא חבר בני אדם המבצעים יחד באופן רציף עבירות מסוג פשע. שופטי בית משפט המחוזי בבאר שבע הסתמכו על ההגדרות "הגמישות" האלה כאשר הרשיעו את אילן בן שטרית, יניב מלול ואורן אלמקייס בסדרה של עבירות חמורות, כולן בנסיבות של ניהול ארגון פשע באילת, יחד עם עוד חמישה חברים בכירים.
ארגון פשע אילת – הסדרה
פרק מספר 3 – העד
פרק מספר 4 – אילת הכל כלול (גזר הדין)
"בעידן החומרי של היום, עולם הכסף עם הבילויים בבתי מלון ונערות ליווי, לעבריינים אין תחת לשים על הבטון, וסליחה על הביטוי, הם לא מסוגלים לשבת בבית סוהר, למה מה עכשיו, הבנאדם יילך לשבת באיזה אגף עם 600 איש, שכולם מזיעים? אז עדי מדינה נגד ארגוני הפשע הפכו לאופנה בזמן האחרון".
את הדברים אומר איש משטרה מאחת היחידות שהפעילו את א"ו, עבריין מבאר שבע שגויס כעד מדינה וסוכן סמוי אשר הפליל את שני ארגוני הפשע הפעילים באילת ובאר שבע.
עד המדינה בתיק הזה מוגדר כ"אחד מעדי המדינה הטובים שהיו אי פעם", לפי קצין בכיר לשעבר בימ"ר נגב, שהיום הוא קצין בכיר באחת היחידות החשובות במשטרה. הוא גויס על ידי ימ"ר נגב ויאחב"ל בשנת 2012 וסיפר פרטי פרטים על אירועים משנת 2008, "מהרגע הראשון הוא הראה שיש לו זכרון מאוד טוב, היה מאוד עקבי ומדויק בדברים שמסר, ובית המשפט קיבל אחד לאחד את פרטי עדויותיו".
פרטים מהכרעת הדין, לצד עדויות נדירות של אנשי משטרה אשר היו מאוד קרובים לעד המדינה, מלמדים לראשונה – מיהו א"ו, העד אשר עומד במרכז התיק וסדרת הכתבות על ארגון הפשע מאילת.
נקמת משה זיתון
לפי עדותו בבית המשפט, מגיל 13 הוא חי את עולם הפשע הנוקשה הידוע לשמצה בשכונות של באר שבע, העיר הדרומית אשר משנה פניה בשנים האחרונות. "מכר סמים, דקר, שרף, סחט, התעסק בגניבות ובכל מה שאפשר לעשות בו כסף", תיארו השופטים בהכרעת הדין. לימים, כאשר כנופיות הרחוב הפכו למה שמוגדר היום כארגוני פשע, א"ו היה משוייך לארגון שבראשו עמד משה זיתון אשר ניהל מלחמות עולם על השליטה במועדוני הימורים, קווי הלוואות וגביית חובות, הכל לצד ניהול רשתות להפצת סמים כמובן. היריבים המושבעים היו ראשי ארגון הפשע המתחרה, האחים ניבי וחגי זגורי, ומשה רובין.
ביוני 2008, שבועות ספורים לאחר שמשה זיתון נורה ונרצח פעלו אנשיו כדי להוציא לפועל תוכנית נקמה בחגי זגורי, בו הם ראו את האחראי להתנקשות.
א"ו, יחד עם שמואל גרינברג ושלומי זיתון, הדוד של המנהיג שנרצח, תצפתו ארוכות על בית מגוריו של זגורי, ואף ערכו סיורים ממונעים בסביבה, עד שבאחת המכוניות שלהם אף נתפסו כלי נשק, אך מחוסר ראיות לשיוכם אליהם הם שוחררו. בתקופה הזו שימש א"ו כמודיע של רכזי מודיעין מימ"ר נגב, הוא סיפק מידעים שסייעו למשטרה לסכל פשעים שונים עם דגש על עבירות אמל"ח ופעולות חיסול של עבריינים, שהיה בהם סיכון לפגיעה גם באזרחים חפים מפשע.
המקומי, בזכות היכרותו מוקדמת עם אורן אלמקייס ויניב מלול המקומיים, שקישרו אותו אל ראשי הארגון. תחילה היה נהג של שלומי וזאנה, ולאחר שהוא נהרג ב"תאונת עבודה" במוסך בעיר בת ים בעת שעבד על הרכבת מטען חבלה עם אחרים (בינהם חברו הטוב מוטי חסין), עבר א"ו להיות הנהג האישי של הבוס הגדול בעיר הנופש, אילן בן שטרית.
עד שנת 2011 הוא היה נוכח בפעילויות רבות של הארגון והעומדים בראשו, ובמקביל המשיך לשמש כמקור מודיעיני של הרכזים מימ"ר נגב. "עשיתי את זה בגלל האדרנלין שבחיים הכפולים", אמר לשופטים במשפט ארגון הפשע של אילת, ואלה כתבו בהכרעת הדין: "הוא ראה עצמו חי בין שני העולמות, אחד עולם הפשע והעולם האחר בו עבד בשיתוף פעולה עם המשטרה, מוסר מידע ונזהר מלהיחשף".
אחד מאנשי המשטרה שהיו קרובים לעד המדינה ועסק בהפעלת סוכנים ניסה להסביר פעם את המוטיבציה לשתף פעולה: "שום מודיע משטרתי לא עושה את זה בשביל הכסף, ואני אומר את זה מנסיון של הרבה מאוד שנים. הכל מבוסס על הקשר האישי שנוצר עם המפעיל, ולפעמים גם מתוך רצון לנקמה ואינטרסים אחרים. אבל היכולת להתקשר אליו רגשית, היא המשמעותית ביותר בתהליך הזה, אם למפעיל אין קשר רגשי עם המודיע הוא לא יקבל ממנו כלום. אם אתה לוקח מהמקור רק ידיעות שקשורות לעבודה אז תקבל ממנו פעם אחת משהו, ואז תשכח ממנו. הדברים הכי טובים מגיעים מהקשר הרגשי והאישי הזה, ומדובר כאן בקשר יומיומי שהולך ומתהדק עם הזמן.
"למודיע אין עם מי לפרוק את כל המתחים של הסביבה בה הוא חי ופועל, סביבה של עבריינים אשר מתעבים מלשנים. הוא לא יכול לפרוק את זה עם המשפחה ולא עם החברים, כי כלפי חוץ הוא עדין 'גבר', אז הוא פורק הכל עם המפעיל שלו. המודיע רואה במפעיל שלו אבא ואמא, אח ואחות, חבר, ועם הזמן מדברים לא רק על ידיעות מודיעניות. אתה נותן לו יחס של אח, של חבר, והוא יודע שהוא יכול לבטוח בך, שיש לו על מי לסמוך, שהוא יכול לספר הכל, וזה כולל גם סיפורים על החברים הכי טובים והמשפחה.
"ככל שהוא נקלע לצרה כזו או אחרת הוא מתייעץ. 'תשמע, יש לי בלגן עם האשה, מה אני עושה'. אם תשמע שיחות שקיבלתי ממנו אתה תצחק, שיחות הכי מטומטמות שיכולות להיות, כולל לדבר על זיונים, כאילו אני חבר שלו, אז הכל טוב".
מודיע בצרות
ב-2011 נקלע המודיע מבאר שבע לשני אירועים שהיה בהם איום קיומי מבחינתו, פעמיים באותה השנה הוא נורה על ידי "קולגות" משני הארגונים באילת ובאר שבע, מה שלדבריו גרם לו לאבד אמון בעולם הפשע, למאוס סופית בחיים העבריינים, ועל הדרך להותיר צלקת עמוקה בארגוני הפשע אליהם הוא השתייך.
המקרה הראשון אירע בפברואר 2011 באילת. באותה תקופה, העבריין מיכאל מור מנהריה שוחרר מהכלא ונאלץ להתרחק מאזור מגוריו עקב התנכלויות על בסיס יומיומי ממש של משטרת מחוז הצפון, שלהם יש איתו חשבון ארוך מאז פרשת "השוטרים הנוקמים". על דעתם של כמה מבכירי הפשע בישראל, ובינהם אילן בן שטרית מאילת, מור וכמה מאנשיו אשר גלו בעיר הדרומית עסקו במתן הלוואות למהמרים ישראלים בקזינו טאבה, או יותר נכון בגביית חובות של המהמרים האלה.
לפי הכרעת הדין, אילן בן שטרית הציע לכמה מאנשיו, ובינהם א"ו, לשדוד חבר בארגון של מור בשם מוטי אברהמי, שלפי מידע מוקדם היה אמור לשאת עליו 150 אלף דולר במזומן. במסגרת התוכנית, נטען, א"ו וחבר שלו מהארגון הזמינו את עצמם למשחק קלפים בדירה של אברהמי ושותפו, שחר בניטה. השוד היה אמור להתבצע בסיום המשחק, כשאברהמי ייצא מהדירה. אלא שבעוד א"ו נוטל חלק במשחק הקלפים המבוים, הוא לא ידע כי אברהמי ובניטה רקמו ממש במקביל תוכנית לרצח שלו.
משחק הקלפים בדירה הסתיים בשעה ארבע לפנות בוקר, אז יצא א"ו לחדר המדרגות, לכאורה כדי להיערך לשוד, אבל שם כבר המתין לו בתחבולה אדם רעול פנים שירה בו שש פעמים. בדיעהד, עד המדינה טען כי הוא זיהה את אברהמי כיורה, ואף חזר והפציר בו במהלך הירי, "לא מוטי, לא מתאים".
פחות משעה לאחר האירוע אברהמי חצה את הגבול לטאבה וחזר לישראל רק אחרי שלושה שבועות, כאשר התברר כי א"ו הפצוע לא מסר עדות נגד היורים. אבל כעד מדינה על דוכן העדים כעבור ארבע שנים זו כבר היתה אופרה אחרת, "ניסית להרוג אותי במצח נחושה, אתה יכול לדבר בכלל", הטיח העד באברהמי.
אברהמי, אשר הורשע ברצח וממתין לגזר הדין, טען מלכתחילה כי מדובר בטעות בטעות בזיהוי שכן עד המדינה עצמו מסר בעדות הראשונה שהיה מדובר ברעול פנים. פרקליטיו, עורכי הדין דורון נוי ויהלי שפרלינג הנערכים להגשת ערעור על ההרשעה מסרו בתגובה: "הכרעת הדין רצופה בטעויות ומתעלמת לחלוטין מאמרתו של עד המדינה עצמו בזירה לאחר הירי, וכן מעדותו של חברו הטוב, שהיורה היה רעול פנים. מדובר בעד מדינה מניפולטיבי, ארכי עבריין ושקרן, שבתקופה בה היה מודיע משטרתי מסר מידעים שקריים למשטרה. אין לנו שום ספק שהתוצאה לא תישאר במסגרת הערעור".
בדיעבד סיפר א"ו כי הוא היה שותף לאקשן כאילו הוא מעולם לא עזב לאילת, וזה כלל גם את המידעים החשאיים שהוא המשיך להעביר למפעיליו בימ"ר. בנובמבר 2011, חצי שנה מאז חזר לבאר שבע הוא נורה שוב בתקרית עם עבריין בשם בן וענונו, עוד אחד שהיה פעם חבר שלו אבל ערק לכנופיה היריבה של האחים זגורי וסימן את א"ו כמטרה נוחה לפגיעה.כך או כך, המודיע, שהבין כי נפל למלכודת שטמנו לו חבריו, נאלץ לעזוב את העיר אחרי שהוזהר כי עכשיו גם בן שטרית וגם מיכאל מור האימתני גמרו אומר לפגוע בו. למזלו הוא נפצע קלות יחסית ואחרי תקופת שיקום קצרה הוא חזר לעניינים בעיר הולדתו באר שבע, ובארגון הפשיעה המקורי שלו, עם זאזא צדיק, שמואל גרימברג וכל האחרים שהשתלטו בינתיים על סצינת הפשע של בירת הנגב.
בנובמבר 2011, כאשר א"ו יצא עם חברו (בוריס ניסנוב "ברווז") מחתונה בגן אירועים בבאר שבע. א"ו ביקש מאשתו להמתין ביציאה מהאולם וניגש לבדוק את רכבו בלווית המאבטח של "ברווז". בזמן שהתכופף מתחת לרכב הגיח מבין השיחים בן וענונו חבוש בקפוצ'ון, וירה בו שבעה כדורים מטווח של עשרה מטר. א"ו נפגע קלות בידו וברח חזרה לכיוון האולם שם הוא נתקל בחבר של וענונו בשם יוסי אדרי אשר ראה אותו פצוע, ירוי, שותת דם, ובעט בו תוך שהוא אומר לו, לטענתו: "תמות כבר יא בן זונה, תמות".
בזמן אמת א"ו סירב להסגיר רשמית את היורה, הגם שלמפעיליו במשטרה אמר שזיהה את וענונו. בהודעות מאוחרות יותר כעד מדינה הוסיף כי לדעתו וענונו לא ממש התכוון להרוג אותו, כי אם היה רוצה לא היתה לו שום בעיה לעשות זאת.
אבל "הסיפור עם וענונו זה הקש ששבר את גב הגמל", אמר המודיע כאשר התייצב יום אחד בחודש אפריל 2012 אצל רכז המודיעין אלברט אביטן וקצין הסוכנים רפי עמוס, וביקש לחתום על הסכם עד מדינה בו הוא יפליל את חבריו העבריינים מבאר שבע ואילת. "התחלתי לחשוב כבר מה אני עושה עם החיים שלי. וענונו היה חבר קרוב שלי שניסה להרוג אותי, אז מה נשאר? יאללה נמאס. יש לי ילד. אני רוצה להתקדם בחיים. תעזרו לי, אני רוצה להיות בתוכנית להגנת עדים כי בלעדיהם אני אהיה גופה מהלכת".
בתוך זמן קצר הוא החל "לשפוך" בפני חוקרי הימ"ר עדויות עם כל הפרטים שהפכו לכתבי אישום נגד שני ארגוני פשיעה שהטילו את חתיתם על כל דרום הארץ. במקביל הוא סייע לאסוף ראיות נגד חברי שני הארגונים, ואף הקליט ללא הפסקה את חבריו, לרבות באמצעות האזנות נפח שטכנאי המשטרה שתלו במכוניות שלהם כדי שהוא ידובב אותם במהלך הנסיעות עימו.
בניגוד למידעים שהעביר עד אז, העדויות שלו והראיות שאסף נמצאו אמינות על ידי בכירי אגף החקירות והמודיעין במשטרה וברמות הכי גבוהות של הפרקליטות, והפכו לראיות קבילות ובעלות משקל רב מבחינת השופטים אשר הרשיעו את חברי הארגון במרבית העבירות שיוחסו להם.
שם את נפשו בכפו
הסנגורים של הנאשמים ניסו לערער את אמינות עד המדינה בדרכים רבות. אחת הטענות היתה על תפקודו כמקור משטרתי לפני שהפך לעד מדינה. לדברי הסנגורים, במידעים שמסר כמקור הוא הוציא את עצמו ממעורבות באירועים פליליים חמורים, תוך שהוא קושר אחרים באופן שקרי. לטענתם, במקרים אחרים הוא מסר תיאורים שנועדו להאדיר את מעמדו בארגון, מעמד שלא היה קיים כלל. עוד לדברי הסנגורים, עצם העובדה שהוא שימש כמקור משטרתי ומסר מידע נגד חבריו כעבריין פעיל, מעידה על אישיות שלילית ועל אינטרסים משתנים, המחייבים זהירות רבה מאוד.
עד המדינה עצמו הסביר את ההחלטה לצאת מהארון ולהעיד נגד חבריו לשעבר: "שיידעו כבר שאני מלשין, שאני מקור, מה שהם רוצים. העיקר שאני אוכל לשרוד עוד כמה זמן, בתנאי שתהיה לי אבטחה… זה מחשבה שמתגבשת, זה לא עכשיו החלטתי. ישבתי פעם, ומישהו אמר לי למה אתה לא עושה צעד עם החיים שלך? זה ישב לי בראש שנה, ויום אחד החלטתי שאני הולך ומציע את עצמי.. גם להישרף וגם את הרצון לחיות, זה מורכב".
הסנגור של אברהמי, עו"ד שפרלינג, הטיח בו בתגובה, "בן אדם שמחליט לצאת מעולם הפשע יכול פשוט להפסיק להיות עבריין, הוא לא צריך ללכת למשטרה".
עד המדינה השיב לו: "זה טעות מה שאתה אומר. כי רוב הסיכויים שבן אדם כמוני שהייתי מעורבב עם העבריינים האלה, ימות אם ייצא. מה אני אלך לגור בירושלים? בתל אביב? ימצאו אותי, ימצאו אותי. מה לא עשיתי? הייתי מעורבב איתם בתוך קבוצות. אני לא רציתי בכלל כסף. אני רציתי בסך הכל להיות ברשות להגנת עדים, זה המקום האידאלי לחיים שלי".
השופטים ברוך אזולאי, נתן זלוצ'ובר ויעל רז-לוי התייחסו בהכרעת הדין לטיעונים האלה, ובמיוחד לפער שבין מידע מודיעיני של מודיע משטרתי, לבין עדויותיו במשטרה ובבית המשפט. "אכן, במקרים מסוימים אין התאמה מלאה בין המידע שמסר כמודיע משטרתי, לפני שחתם על הסכם עד המדינה, לבין עדויותיו בחקירות במשטרה ובבית המשפט לאחר חתימתו על הסכם עד המדינה. עד המדינה אף אישר בחקירתו הנגדית, שכמודיע היו מקרים בהם לא הכניס את עצמו למידע, אך ציין כי הוא מסר מידעים אמיתיים. עד המדינה הסביר את הדברים בכך, שכאשר שימש כמודיע משטרתי הוא היה נטוע בעולם הפשע ולא תמיד מסר מידע מלא, אלא הסתיר לפעמים את החלק שלו בביצוע העבירות, ונמנע מלערב חברים שלא רצה לערב משיקולים שונים.
"כאשר מדובר בעבריין שהינו גם מקור משטרתי, הרי שיקוליו בעת מסירת המידע הינם רבים: הוא חייב לחשוב על כך שהמידע לא יחשוף אותו כמודיע; שהמידע לא יהיה קונקרטי מאוד באופן שיחשוף מי יכול היה לדעת את המידע; הוא לא יכול לשרוף את הגשרים והקשרים שכן הוא מצוי עדיין בעולם העברייני".
תשובת השופטים לפער הזה היא, ש"אין במידע החלקי שמסר כמודיע כדי להשליך על מהימנות דבריו לאחר שהפך לעד מדינה – שכן מדובר בסיטואציה שונה לחלוטין שבנוגע אליה פועלת מערכת שיקולים שונה… לא מדובר בעד שהינו טלית שכולה תכלת.. הוא עד בעל אינטרסים שונים אשר אף קיבל תמורה כספית בסך 200 אלף שקל במסגרת חתימתו על ההסכם".
 |
 |
 |
| שופט ברוך אזולאי | שופט נתן זלצו'ובר | יעל רז-לוי |
מבחינת אמינותו בעינהם סיכמו השופטים: "מכלול עדותו היה קוהרנטי וענייני כאשר פעמים רבות עד המדינה סיפר על אינטראקציות בינו לבין מי מהנאשמים, או בין הנאשמים לבין עצמם, באופן הנראה אותנטי ביותר". לפי השופטים, מעבר לכך שהעד עשה עליהם רושם אמין ומהיימן, עדותו נתמכת בראיות רבות, בין היתר באיכוני טלפונים ובהאזנות סתר אשר היו בידי המשטרה ללא ידיעתו, מה שמחזק מאוד את עדויותיו.
טענה אחרת שנהדפה על ידי השופטים היא שעד המדינה מסר עדות שקר נגד בן שטרית, כנקמה על כך שעמד מאחורי הניסיון של אברהמי לרצוח אותו (למרות שבן שטרית לא הואשם כלל במקרה זה). "עד המדינה שם את נפשו בכפו ונטל על עצמו סיכון רב, בכך שהחליט לחצות את הקווים ולהעיד נגד מי שהיו חבריו לעולם הפשע… הסיכון קיים גם כאשר הוא מעיד עדות אמת נגדם והסיכון היה כפול ומכופל לו היה מעיד עדות שקר. לו היה רוצה להעיד עדות שקר נגד בן שטרית היה 'ממציא' ראיות ישירות נגדו גם ביחס למעורבותו בניסיון הרצח שלו, דבר שהוא לא עשה".
מלשין חושף מלשין
במהלך העדות של עד המדינה במשפט המקביל נגד ארגון הפשע מבאר שבע, התעוררה פרשיית משנה שהסנגורים בתיק האילתי ביקשו לזקוף לחובת אמינותו של עד המדינה. במידע מודיעני שנמסר על ידי מודיע משטרתי אחר של ימ"ר נגב טרם ההפעלה של א"ו נמסר כי הוא היה נהג בחולייה שבצעה נסיון רצח מסוים. מנגד, א"ו טען בעדותו כי הוא לא היה כלל בזירת האירוע המדובר. הסנגורים בתיק באר שבע דרשו לחשוףאת המקור המשטרתי, כדי לעמת אותו עם א"ו, בקשה שגררה את הצדדים לעימות נוקב, שבסיומו הכריעו השופטים לטובת הסנגורים והורו לפרקליטות לחשוף את המקור.
בצעד יוצא דופן ובגיבוי של צמרת הפרקליטו ולשכת היועת המשפטי לממשלה החליט פרקליט מחוז דרום החדש, עו"ד אלון אלטמן, לשבור טאבו מקודש ולחשוף את זהות המודיע באירוע הזה, הכל בשם המאבק על אמינות עד המדינה, שעל עדויותיו מבוססים שלושה תיקי פשע חמורים בהיקף חסר תקדים. וכך, הנאשמים בשלושת התיקים נדהמו לגלות כי המודיע בו היה מדובר הוא עבריין בכיר באחד מארגוני הפשע של באר שבע.
המקור, עבריין מקומי בכיר ביותר אשר שמו נאסר לפרסום, זומן איפוא על ידי ההגנה בתיק האילתי, על מנת למוטט את אמינות עד המדינה. בעוד הסנגורים קפצו על עדות ה"מקור" כמוצאי שלל רב, השופטים בהכרעת הדין שפכו עליה מים קרים וקבעו כי המקור עשה רושם לא אמין, בין היתר משום שהוא בעל אינטרס לפגוע במהימנות עד המדינה נגדו. מעבר לכך, השופטים ציינו כי אמינותו של עד המדינה מתחזקת מעצם העובדה שהוא לא הרחיק עצמו לגמרי ממעורבות בנסיון הרצח המדובר, אלא רק תיאר את מעורבותו באופן שונה כמי שתפקידו היה להעביר לחוליה המבצעת את כלי הנשק.
"זה היה אירוע מאוד קשה, מאוד קשה", אומר איש משטרה המעורב בהפעלות של מקורות מודיעיניים. "התקבלה פה החלטה וצריך לכבד אותה למרות שהיא נוגדת את כל מה שאני חושב, לפעמים יש החלטות שלא תלויות בך. זו הבאר שאיש המודיעין שותה ממנה, גם אם המקור היה חד פעמי. המקור הזה שנחשף באופן אישי, זה אחד שישב בחדר ודיבר עם אנשי משטרה ברמות האלה, נטעו בו את התחושה שמה שדיבר לא יוצא החוצה. זה לא שלקחו ממנו עדות או משהו, דיברו איתו באופן הכי חברי, והוא האמין שישמרו עליו. זו פעם ראשונה שאני נתקל במקרה כזה (שחושפים מקור) אחרי מעל 25 שנים בתפקידי מודיעין וחקירות במשטרה".
לא דופקים וזורקים
החשיפה של המקור מארגון הפשע במהלך המשפט, מתחברת למהומה נוספת שהתעוררה כאשר עד המדינה הראשי נטש את התוכנית להגנת עדים וירד למחתרת (חודש ספטמבר 2015), אחרי שסיים את שלב העדויות בשלושת המשפטים הרלוונטים.
פרקליטו של העד, עו"ד אסף דוק, מסר בהקשר זה: "שעה שמרשי שם את חייו וחיי משפחתו על כף המאזניים תוך מתן ביטחון מלא ברשויות אכיפת החוק, התברר לו כי דברים רבים אינם כפי שציפה וסוכם עליהם בעבר. בעקבות כך, משרדנו פועל בימים אלו לטובת מיצוי מלא של זכויותיו אל מול הגורמים הרלוונטיים".
מפעיל עדי מדינה וסוכנים מסביר, כי הנטייה הטבעית שלו במצבים כאלה של משברים לאחר ההפעלה והמשפט היא, "לא להיקשר רגשית, אני מנסה להתנתק ועובר הלאה כי זה בלתי אפשרי להמשיך את הקשר הצמוד. ועדיין, נותר קשר מסוים עם כל עדי המדינה, גם אחרי שההפעלה והעדויות הסתיימו, אנחנו מנסים לעזור להם במה שאפשר. אני מסתכל על זה כך, כשאני רציתי את העד חירמנתי אותו וחיזרתי אחריו בכל שנייה ובכל רגע. כשצריך אנחנו גם מלקקים להם את התחת, סליחה על הביטוי. אז מצפונית, אני לא יכול להגיד לעד שסיים להעיד, זהו, אני לא מכיר אותך, או לסגור לו את הטלפון בפנים. אני לא יכול לזרוק אותם לכלבים אחרי שסיימו להעיד.
"גם הם שומרים על הקשר הזה, הם מתקשרים ומעלים בעיות, למשל, 'נעצרתי, עשיתי ככה וככה, אתה יכול לעזור לי?', ואני מנסה לעזור, במה שאפשר. מעבר לזה שאני חושב עליהם, אני חושב גם על עצמי, על המקורות העתידיים שלי. כי הדברים האלו עוברים גם בבתי הסוהר, עבריינים שומעים ואומרים, 'וואללה זה גבר, עזר להוא, התייחס אליו'".
על משבר עד המדינה בתיק הספציפי הזה אומר איש המשטרה ביקורת מהסוג שאומרים בכירים בכל היחידות המיוחדות של המשטרה, "צריך לבדוק כמה מחזיקים מעמד ברשות להגנת עדים", ומדגיש כי העד לא נותר לבד. "למיטב ידיעתי יש לו אבטחה קבועה של הימ"ר בכל מיני דרכים, נכון שזה לא באותה רמת קשב כמו אז אך הוא מקבל טיפול, אף אחד לא הפקיר אותו. הוא סיפק את הסחורה והמשטרה נתנה לו מעבר למה שהתחייבה לו בהסכם, אבל הוא צריך גם ללמוד ללכת על הרגליים לבד".
עכשיו נוגע איש המשטרה בנקודה הכאובה ביותר במשוואה של גיוס עבריינים: "מבחינת רבים מהם, הדרך היחידה לצאת מהפשע זה רק אם אתה מלשין, או אם אתה מת. חלק מעדי המדינה הצליחו להתנתק מעולם הפשע, נכנסו לשוק העבודה וחזרו לחברה, אבל חלק ממש לא הצליחו בזה".
ועכשיו יש סכנה לחייהם.
"בעולם הפשע תמיד יש סכנה, לא רק לעדי מדינה וסוכנים. כשעבריינים יוצאים לבצע פשע חמור כז או אחר, הם לא לוקחים בחשבון שיירו בהם בדרך, שיעשו איזו תאונה, שיישבו בבית קפה ויקבלו כדור או שאיזה מטען יתפוצץ? זה סיכון הרבה יותר ממשי מאשר לשתף פעולה עם המשטרה. המשטרה מייצרת כל שנה עשרות סוכנים, מתי שמעת על עד מדינה או סוכן משטרה שנרצח?".
כמה חרטות