מחבלים

בחזרה לעתיד. סמי אלקיים

גילוי עריות

ניגשתי לחובש הכלא למרפאה, הייתה הכרזה ברמקול החובש להגיע מיד לאגף ב'. יצאתי מהמרפאה וראיתי את החובש, זעק, "קרח קרח דחוף", בכף ידו היה מונח איבר מין של מחבל אשר מדמם חזק, התברר שחתך את איבר מינו, מיד עשו לו חסימת עורקים. במהירות הכי אפשרית נלקח לבית חולים עם רכב של המנהל ועם שמירה איתו, לא שכחו לכבול אותו רגליים וידיים. יותר מאוחר הצליחו הרופאים לתפור לו את איבר מינו, באותו יום אושפז במרפאת הכלא תחת השגחה.

יותר מאוחר התברר שזו היתה ענישה אשר כפו עליו השופטים שלהם, עקב גילוי עריות עם בתו בת ה-12 בעזה. לאחר וידוי בכתב ידו, הוחלט שהוא יחתוך לעצמו, וכך היה. לאחר ההחלמה חזר לתאו עם חבריו והמשיך את חייו איתם. יש מקרים של כוויות בגוף אסיר זה או אחר על ידי מזלג לחימום מים לשתייה, אלה הם חלק מהדברים שביניהם, מה שנקרא "פנימי".

מסמר 10

אסיר מחבל חשוד בשיתוף פעולה עם גורמי חוץ? מידע אשר התקבל בביקור מהארגון שלו. בפתק אשר הוברח בביקור נקבע לו גזר דין מוות, ועדה סגורה וסודית ביותר של המחבלים דנו על הוצאתו להורג, ואיך אמור המוות להיות? יש לדאוג שהאסיר לא ירגיש שום דבר מחשיד כלפיו, שמא יברח להנהלת הכלא. הכל לכאורה שיגרתי, בתאו נבחרו ארבעה חברים שלו אשר יוציאו לפועל את הפקודה שהתקבלה מבחוץ, את גזר דינו שנקבע.

זה היה יום שישי בערב לאחר כיבוי אורות בתאים. בתא מתקיים סבב שיחות שכל אסיר מעלה נושא זה או אחר. לאחר מכן עולים למיטות. בשעה מאוחרת באותו לילה של יום שישי קמו ארבעה מחבלים שהם חבריו, בהיותו ישן שלושה מהם תפשו את גופו וסתמו את פיו, הרביעי החזיק מסמר 10, ועם המסמר החדיר אותו לאוזנו ישירות למוחו, פירפר קצת לאחר דקה הוציא מהריאות שלו נשימה אחרונה, בדומה לצהלת סוס, וכך נרצח, כל אחד חזר למיטתו. בשעת הספירת בוקר של יום שבת הקצין תורן קרא בשם המחבל, לאחר שהוא לא קם ניגשו אליו, היתה גופה, נשאלו חבריו לתא מי עשה זאת? כל אנשי התא הרימו את ידיהם כהודאה ברציחתו, אינני יודע מה היה הלאה.

סמיר עוואד

האסיר סמיר עוואד מיפו ישב על עבירות פליליות, היה בכבוד עם אסירים ביטחוניים, היה חייט טוב להתאמת מדי האסירים לגופם. מחבל בן 20 ביקש מסמיר עוואד לתפור לו את מדי האסיר שלו בהתאם לגופו. סמיר עוואד ביקש מהצעיר לפנות לדובר שלהם לאישור, ואם הדובר יאשר אכן לא תהיה בעיה. הצעיר לא קיבל אישור מהדובר, מפני שהם תופשים מרחק מאסירים פליליים. הצעיר ניגש לסמיר עאווד ואמר לו שאכן יש אישור מהדובר. סמיר עוואד קבע לו לבוא לתאו בזמן הטיול בחצר, לאלה שאינם עובדים, ואכן הצעיר הופיע ונלקחו מידות ממנו, ואכן תפר לו את מדי האסיר שלו.

חבריו של המחבל הצעיר חקרו אותו, איך נלקחו מידות? הצעיר מסר שסמיר עוואד ביקש ממנו להתפשט ואף מישש את גופו. הוועד "הפנימי" התכנס לדיון בנושא הצעיר, וסמיר עוואד הואשם במעשים מגונים בצעיר התמים. הוועד החליט, שני אסירים מחבריו של הצעיר להעניש את סמיר עוואד.

בכלא, פעם בשבועיים היו מקרינים סרט בחצר. השניים שנקבעו נגשו בזמן הסרט לקרבת סמיר עוואד ושחטו את פניו, ממש השחתה, לא הצליחו לשסף את גרונו. מיד היתה אזעקת חירום, כל האסירים נכנסו לתאים, ההשחתה בפניו מאוד מכוערת. האם המחבל הצעיר אמר אמת, או שמא יש מניע אחר? כאשר הוועד הפנימי מחליט אין חזרה מהחלטה.

מבצע אנטבה

רמת רתיחה שקטה השתלטה על כלא רמלה בוקר אחד. הבנו שמטוס נחטף לאוגנדה והרבה מהצלב האדום החלו לפגוש מחבלים שהיו שפוטים לחמישה מאסרי עולם כל אחד. לילה לפני כן בתא אמר לי חברי, "סמי, אלה תמיד ישתחררו לפניך". משעמום אמר לי, והנה אני רואה אסירים ביטחוניים עם דם על הידיים, בחיוך מאוזן לאוזן. יש מצבים כאלה בכלא, פעם אנחנו מחייכים, ופעם הם. אני אישית הכרתי את המחבלים בדרג הבכיר, והיה לי יחס מיוחד מהם לעומת אסירים יהודים אחרים. הייתי מסתכל על החיים מאחורי סורג ובריח, חי אותם מהצד שלנו ולא מעכל איך הם מחלקים כל דבר שלהם שווה בשווה בין האסירים שלהם.

ואז הבנתי שבאמת יש רשימה שאמורה להשתחרר. כעבור יומיים מכריזים ברמקול שמות של מחבלים לגשת לאפסנאות להחזיר ציוד של מערכת הכליאה. היו שמה חיבוקים ונשיקות וזעקות "אללה הו אכבר". מתחילים להיפרד מאלה שנשארים, קיבלו טרנינג נעלי ספורט, סיגריות אמריקאיות. הייתה באוויר שמחה מחשמלת, ואנחנו אסירי העולם היהודים היינו על הפנים. הוקראה רשימה שמית של המחבלים, במשך חצי שעה, ושמענו שיש אוטובוסים מוכנים מחוץ לכלא לשם שחרורם. כל האסירים אשר אמורים להשתחרר כהחלפה בבני הערובה המוחזקים אצל דאדא, ראש מדינת אוגנדה, אידי אמין. כל האסירים רוכזו בחדר הביקורים. פת"ח, ג'יבריל ועוד זרמים של ארגוני טרור, החבר לתא שלי אומר לי "תראה, בפוקס אמרתי לך שהם ישתחררו לפנינו".

טוב, עוד יום עובר, הכל בהמתנה לשחרור, קוזו אוקמוטו לא הבין מה קורה איתו ורק צחק. הוא החליט שקוראים לו יוסי. הוא היה בתא 20 ואני בתא 19, מפעם לפעם היינו משחקים שחמט על פי אותיות הלוח. נשבע לכם לא הפסיק לצחוק, מבחינתנו הוא תמיד היה בגניבה.

אז החלה הכרזה ברמקול, אסיר ואסיר לגשת לאפסנאות הראשית. האסיר אבו חסן הראשון, אחריו אבו מוסא ועוד. אבו חסן הגיע לאפסנאות בשמחה ובריצה וצעק אללה הו אכבר, אבל שני סוהרים וקצין תורן בקשו מאבו חסן להסיר את הטרנינג שקיבל לשחרור מהצלב האדום וללבוש חזרה את מדי האסיר, שהיו גם בזמנו בצבע כתום. אבו חסן היה המום, בהלם, והם מדגישים לו, קח את הציוד ובחזרה לאגף. נשבע לכם שאבו חסן התעלף, עד שראה את אבו מוסא אחריו ועוד אסירים כמוהו חוזרים לאגף, חזרה לתא. בכל תא 8 אסירים בטחונים, בכל תא יש רמקול ששומעים בו מוסיקה וחדשות רק מתי שבא לו לקצין התורן. ככה הבנו שבני הערובה הגיעו ארצה, חילצו אותם, וההחלפה בוטלה.

האסירים המחבלים היו באבל שבוע, נמחק להם החיוך, החיוך עבר ליהודים, מאוזן לאוזן כולל סטלבט של צחוקים מהבטן.

כעבור זמן מה החיים חזרו לתקן, אם כי אין מצב להתגרות במחבלים או בנו האסירים היהודים, הכל בכבוד. "סמי אלקיים, תשמע, נשבע לך קיבלתי לחץ דם וסוכרת", אמר לי אבו יוסף, ואני עניתי לו, "וואלה, אני הייתי מת אם היו עושים לי תרגיל כזה". אבו יוסף והמחבלים אמרו שמערכת הכליאה הציונית שלנו מאוד אכזרית, "פי אללה" אמר לי אבו יוסף. יש אלוהים.