 |
| השופט מישאל חשין ז"ל |
המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מישאל חשין, שהלך לעולמו (19 ספטמבר 2015) היה ידוע כאינדיבידואל מובהק וכאיש של מילים שכתיבתו ופסיקותיו "חיות", צבעוניות, מבליטות קול וסגנון אישי ייחודי בין שופטי בית המשפט העליון.
בקריאה של פסיקותיו אי אפשר לטעות: ההחלטות נכתבו מדם ליבו – מהראש, וגם מהבטן. "שופט החי בתוך עמו", כינו אותו. חריף לשון, לעתים חם מזג, יותר מפעם בעבר נאמר עליו שבפסקי הדין שלו הכניס חשין "נשמה יתרה". בראיון עיתונאי התוודה פעם: "יש לי עוזרים משפטיים שמוחקים לי קטעים, אבל כשהם לא רואים אני מחזיר. כי אני כותב בחום, והם משקיטים את זה".
עם פרישתו מבית משפט העליון ב-2006 כתב מ"מ ראש לשכת עורכי הדין דאז, עו"ד רון גזית, כי השופט חשין "פורס את תפיסת עולמו המשפטית בבהירות רבה. אין הוא משאיר ספק פרשני לעמדותיו. כשם שהוא אינו דואלי בדרך דיבורו, כשם שאין הוא תמיד פוליטיקלי קורקט בהתבטאויותיו באולם בית המשפט, כך גם אין כפילות או עמימות בכתיבתו".
אולי בשל כל התכונות האלה, מצא עצמו השופט חשין לא פעם בעמדת מיעוט, ולעתים נחשב כשופט "מחמיר". כל אלו לא גרעו מההערכה העצומה לה זכה – להיפך.
"לחשין יש גדודי מעריצים, לפחות בפקולטות למשפטים", נכתב עליו ב"הארץ" פעם. "הוא אהוב במיוחד על סטודנטים, הנשבים בקסמה של כתיבתו, אך גם על מרצים, שרבים מהם בוחרים ללמד את פסקי הדין שלו כדי להבטיח את התעניינות הסטודנטים. 'זו הדרך שלנו ללמד משפט חוקתי בכיף', אמרה מרצה בכירה".
שני פסקי הדין שבחרנו להביא כאן מהתחום הפלילי המובהק אולי אינם מפסקי הדין הגדולים והמפורסמים ביותר של השופט האהוב, אך בשניהם באה לידי ביטוי אישיותו הייחודית על כס השיפוט.
 |
| חשין על דמותו של הסרסור הקלאסי |
הסרסור הקלאסי והמאדאם
שנת 1993, שנה לאחר מינויו לבית המשפט העליון – השופט הראשון שהגיע לערכאה זו מהמגזר הפרטי, אם כי לאחר עבר עשיר בפרקליטות המדינה.
השופט חשין ישב בהרכב שדן בערעורה של הלנה ת', מנהלת חשבונות לשעבר שהפכה למאדאם, מנהלת "מכון עיסוי" ברחוב קינג ג'ורג' תל אביב. בבית משפט המחוזי בתל אביב הלנה הורשעה בסרסרות והחזקת מקום לזנות, ונדונה לשישה חודשי מאסר בפועל.
בית משפט העליון, ברוב דעות של המשנה לנשיא דאז מנחם אלון והשופט דב לוין, דחה את ערעורה על חומרת גזר הדין, כנגד השופט חשין שנותר בדעת מיעוט. השופט חשין הציע להטיל על הנאשמת מאסר של יום אחד בלבד.
הסנגור, עו"ד אברהם אורן, טען בערעור לאכיפת חוק סלקטיבית שמבצעת המשטרה, רק נגד מכוני ליווי שנגדם הוגשו תלונות שכנים. שופטי הרוב דחו את הטענה הזו והשופט אלון כתב: "אכן מחובתה של המשטרה לעקוב אחר הסרסורים לזנות. יחד עם זאת… עירוב תחומין זה בין אוזלת ידה של הרשות המבצעת, לבין הדרישה שגם הרשות השופטת תגלה אוזלת יד במילוי חובתה השיפוטית, הוא עירוב מין בשאינו מינו (תרתי משמע)".
השופט חשין קיבל את טיעונו של הסנגור וניצל את ההזדמנות כדי לתאר את דמותו של הסרסור ה"קלאסי", והסביר עד כמה הנאשמת שונה ממנו: "הסרסור הוא איש אלים, קשוח, אגוצנטרי, חסר רגשות וחסר מצפון, נעדר רגשי מוסר כלשהם. אדם השולח נשים צעירות וחלשות אופי לעבוד עבורו בזנות, נוטל מהן את כספן, נוהג בהן באלימות ובכפייה… האם עונה המערערת על קווים אופייניים של הסרסור?", תהה השופט והשיב בשלילה.
 |
| חשין על נשים בגירות ללא ניצול ויחסי תלות |
"אין ענייננו באותו אב טיפוס של סרסור, שהכול נוטל הוא לעצמו ומותיר אך שיירים ופירורים לבחורה, משל היתה שפחה חרופה העובדת תחתיו. התמונה המצטיירת באשר ליחסים שהיו בין המערערת לבין הבחורות שהעסיקו עצמן בדירה היא של עסקה בין אנשים בגירים, היודעים את אשר לפניהם, ללא ניצול כלשהו של מצוקה וללא יחסי תלות. הבחורות באו למקום מרצונן, ויכולות היו ללכת כרצונן. המערערת לא הייתה 'מעסיקה' – במובן המקובל של המושג – והבחורות נתנו שירותיהן לגברים שבאו למקום כאותו 'קבלן עצמאי'".
ועוד כתב השופט חשין: "מכוני עיסוי כמו זה של המערערת קמו והיו במקומותינו, ואלה עצמו ורבו במאוד מאוד. הפרסומים בעיתונות מדברים בעד עצמם. לתיק בית המשפט הוגש עיתון ומצאנו בו כותרת ראשית 'מכוני עיסוי', ומתחתיה עשרות פרסומים על מכוני עיסוי – חלקם מעוטרים בתמונות – וכל המרבה בתיאור ובריגוש הרי זה משובח… אם כך רבו מכוני עיסוי במקומותינו, ואם כך מכריזים הם על מרכולתם בשער בת רבים, במה נתייחד עניינה של המערערת, וכיצד זה שהועמדה לדין דווקא היא? ובצידה, כמה מחזיקי מכונים אחרים אלה ולא אותם עשרות עשרות בעלי מכונים ומנהליהם?
"אם אמנם כה קשה היא העבירה בעיני המחוקק, כה קשה וכה חמורה, כיצד זה שהמשטרה לא פשטה על כל אותם מכונים לבערם מקרבנו?
"קצר ולעניין: המשטרה יודעת על קיומם של מכוני העיסוי הקיימים אך מדיניות המשטרה היא 'לא לטפל' בהם, אלא אם נתקבל מכתב תלונה בעניינם. חוזרת אם כן שאלה למקומה: כיצד נסביר פער עמוק זה שבין חוק לבין אכיפת חוק? מהו המייחד את עניינה של המערערת, שדווקא היא עומדת לפנינו?".
 |
וזוהי התשובה של השופט חשין לשאלה שהוא עצמו שאל: "מדיניות המשטרה והמציאות ברחוב ובחברה הם נתוני תשתית, שאסור לנו להתעלם מהם כמו לא היו. פעילותה ומחדליה של המשטרה יצרו מציאות, יצרו – במישרין ובעקיפין – נורמות התנהגות, ובמציאות זו פעלה המערערת, כמוה כאחרים… מדיניות המשטרה יצרה דין למעשה בחיי היומיום (חוק דה פקטו) – ולדעתי אסור לנו להתעלם מאותו דין ולדון לכף חובה אורחות חיים, שבנו עצמם על אותו דין שהכול ידעוהו.
"אם מדיניות הרשות המבצעת הייתה – והינה – כי עבירות כאלו הנדונות לפנינו יראו בהן עבירות מטרד או מעין מטרד, אין לקבל, כי בבואה לבית המשפט תעמוד הפרקליטות על עונש מאסר משמעותי דווקא".
לדברי השופט, על פי מדיניות האכיפה שהתגבשה בפועל, לפיה מלכתחילה לא תיפתח חקירה בעניינו של מכון עיסוי אלא בסיווגו כמטרד על פי תלונת שכן, יש לראות במנהלי מכוני עיסוי בנסיבות האלה כעוברים "עבירה ממשפחת עבירות המטרדים", ממש כמו התנהגות פסולה במקום ציבורי, מעשים העלולים להפיץ מחלות, או זיהום מים ואוויר.
"אני מסכים, כי מקום ש'עבירת מוסר' נעברת בנסיבות של ניצול מצוקה, במקום שיש יחסי תלות, שעה שהנאשם מפעיל השפעה בלתי ראויה על קורבנו, ובנסיבות כיוצא באלו, ראוי שהמשפט יאמר דברו צלול וברור. ואולם לעניין אכיפת 'מוסר מקובל' באמצעות החוק הפלילי, אזכיר כי הדעה אינה אחת ויחידה, ושאלה גדולה היא באשר לאכיפת המוסר באמצעות החוק הפלילי; כך ככלל, ולא כל שכן בחברה המתירנית של ימינו", כותב חשין וחותם בדרכו הייחודית:
"השאלה אינה אם אסב עם המערערת אל שולחן השבת בביתי, אלא אם המערערת תישלח אל בית האסורים. לא אסב עמה אל שולחני, אך גם לא יהיה זה ראוי, לדעתי, כי שערי הכלא ייסגרו עליה".
 |
| תמונה מתוך האתר "מחברות בחינה במשפטים" |
תיק תקשורת
שנת 1996. האסיר אבי חנניה גולן שנשפט על עבירות מרמה והיה כלוא בתנאי הפרדה בכלא "אשמורת", מבקש לפרסם במקומון "אמצע נתניה" טור אישי, או סדרת טורים, על החיים בבית הסוהר. בית המשפט המחוזי דוחה את עתירתו, אף שכמה שנים לפני כן כבר התפרסמו רשימות של גולן, כשישב בבית הסוהר באשקלון, במקומון "מכל מקום", והוא אף קיבל עבורן שכר סופרים.
בערעור שהגיש לבית המשפט העליון באמצעות האגודה לזכויות האזרח, גולן הסכים לקבל על עצמו צנזורה של שב"ס, שיעבור על טוריו וימנע פרסומם של אלה העלולים לפגוע בביטחון הציבור, ואף כאלה שיפגעו באנשי סגל או באסירים אחרים. אולם שב"ס עמד בסירובו, והבהיר כי מאחר שמדובר בעבריין מועד, הוא צפוי למסור דיווחים שקריים. כמו כן, לטענת שב"ס, שנים לפני כן, בעת שהאסיר היה בבריחה, הוא התראיין כבר ל"ידיעות" ועשה נזק בציטוט שהפך לכותרת: "גנגסטרים מנהלים את הכלא".
השופטים אליהו מצא ודליה דורנר, בדעת רוב, החליטו לקבל את בקשת גולן וטענתו כי שב"ס בסירובו מקפח את חופש הביטוי ואת חופש העיסוק שלו. לדבריהם, המבחן לפגיעה בחופש הביטוי של האסיר הוא כמבחן הקיים לגבי כל אדם, ויש לאפשרו רק אם ישנה סכנה קרובה לוודאית לפגיעה ממשית בשלום הציבור. השופט חשין נותר בעמדת מיעוט, והפעם לאחר שדגל דווקא בגישה המחמירה יותר.
ראש ההרכב מצא כתב כי "בנושא הכתיבה (של האסיר) אין כל פסול, ואם אכן יקיים את הצהרתו, כי יקדיש את כתבותיו לחייו ולחוויותיו שלו בלבד ויימנע מכתיבה על אודות בעלי תפקידים או על אסירים מסוימים, קשה לראות כיצד פירסום דבריו עלול לעורר חשש לפגיעה בסדר ובמשמעת של בית הסוהר".
 |
| כרזת הסרט "מאחורי הסורגים" |
השופטת דורנר כתבה: "סתימת פה של אסיר על-ידי סוהריו משום היותו אסיר פוגעת בכבודו. ביסוד שלילת חופש הביטוי מאסיר עומדת ההנחה כי בהיותו פושע הוא חסר כבוד – אדם נחות". ועוד הוסיפה השופטת: "דברי ביקורת על תנאי המעצר אף אם לדעת הרשות אינם נכונים, לעצמם, אינם עילה לפגיעה בחופש הביטוי. המשיב (שב"ס) עצמו אינו מדיר עצמו ממגע עם עיתונאים. בבתי הכלא נערכים אף ביקורים יזומים של עיתונאים שהם חלק מיחסי הציבור של שב"ס, המבקש להראות את פניו במיטבם. בנסיבות אלה, מניעתו של אסיר מלהשמיע דברי ביקורת שבפיו היא בלתי הוגנת, ואף עשויה לפגוע בציבור".
השופט חשין, לעומתם, ניסח את הדילמה בחדות מן הצד השני, ובדרך צינית משהו, ותשובתו חד-משמעית: "הצורך להבטיח קיומו הסדיר של כלא, לרבות ביטחון וסדר בו, אינו מתיר ואינו מאפשר הכרה בזכויותיו של אסיר כמו היה אדם חופשי… לפלא יהיה הדבר בעינינו אם נמצא כי המערער – אך באשר עיתונאי הוא, בעל טור שבועי בעיתון – זוכה לפריווילגיות שאחרים אינם זוכים להן?
"המערער מתכוון לשמש, להלכה ולמעשה, 'מבקר פנים' של בית הסוהר. הכול יידעו ויבינו כי בהחזיקו בצינור קבע להעברת מידע מבית הסוהר אל העולם החוצה מבית הסוהר, אוצר המערער כוח יתר, וכי כוח יתר זה יש בו כדי להקנות לו מעמד נעלה ביחסיו עם הסוהרים".
השופט חשין חשש גם כי הפרסום יהפוך את האסיר ל"דמות ציבורית", וכך יזכה בהשפעה ניכרת בין חבריו האסירים. לדבריו, "טענתו כי אומר הוא לכתוב על 'חייו האישיים' קשה עלינו, ולו מן הטעם שלא ידענו מה הם 'חייו האישיים'. האם בכוונתו לצלול אל נבכי נפשו ולכתוב 'הגיגים' – משל היה מרסל פרוסט – או שמא 'חייו האישיים' כוללים אף את סגל הסוהרים בבית הסוהר ואת האסירים שסביבו, אותם סוהרים ואותם אסירים שלאחר שנים על שנים בכלא הפכו חלק מ'חייו האישיים'?
 |
| השופט חשין בכנס 20 שנה למהפכת זכויות האדם |
"אני קורא את הדברים ואני תמה: האומנם אומר המערער לכרות הסכם עם שב"ס, הסכם שבו מתחייב הוא לעשות כך וכך – ורק כך וכך – ובה בעת 'מודה' הוא בסמכות המשיבים לקצץ בכתבות שיכתוב אם לא יעמוד בהתחייבותו ויכתוב על מה שהתחייב שלא לכתוב? כשאני לעצמי, מערכת זו של התחייבויות הדדיות שהמערער והמשיבים כמו אמורים, כל אחד מהם, ליטול על עצמו, אינה מקובלת עליי מעיקרה.
"בין כך ובין אחרת, מקובלת עליי תשובת שב"ס, כי אין זה מתפקידם להעסיק עצמם דרך קבע בבדיקת כתבותיו של המערער: לא לכך הוכשרו, לא לכך נערכו, ולא לשם כך מועסקים הם בשירות בתי הסוהר. הכשרתם הכשרת סוהרים היא ולא הכשרתם של מבקרי כתבי יד בבתי הוצאה לאור של ספרים.
"אם אך יינתן לו לאסיר מבוקשו, לא ירחק היום ובתי המשפט ייאלצו להעסיק עצמם בשאלה על שום מה ולמה נפסלה כתבה פלונית, ומדוע נמחק קטע פלוני מכתבה אלמונית. ואותו יום, לא רק שלא ירחק; הוא כבר הגיע".
