 |
| היתקלות ראשונה עם החוק. אייל דמסה בתיק המשטרתי |
בשבוע שעבר נשמע בבית המשפט העליון ערעורו של אייל דמסה (25), המרצה מאסר עולם לאחר שהורשע ברצח בכוונה תחילה של שכנו משה משה פרנקנטל בן ה-65.
גופתו של פרנקנטל נמצאה בבוקר ה-1 באפריל 2011 בחצר בניין בחדרה, שותתת דם. על חזהו נראו סימני דקירות רבים ופניו הושחתו באלימות קשה. סביב שוטרי מז"פ שהגיעו לזירה התקבץ קהל סקרנים. בין המתקהלים היה גם דמסה, אז צעיר בן 19 המתגורר בבניין סמוך. דמסה, כמו אחרים, תושאל במקום, אבל רק כעבור 12 ימים וחקירה סמויה הוא נעצר בחשד לרצח. על עקב של אחת מנעליו, ועל ידית סכין מטבח בביתו, נמצאו סימני דם של המנוח.
לאחר שמונה ימים במעצר, החוקרים גבו מדמסה הודאה ברצח. לפי כתב האישום המבוסס גם על ההודאה של דמסה במשטרה, הוא פנה אל השכן המבוגר שחזר מהמכולת השכונתית, וביקש ממנו סיגריה. לפי העדות, הדין ודברים שהתפתח הביא אותו להכות את השכן באכזריות, להפילו על הרצפה ולדרוך על ראשו. זה לא נגמר בכך: לפי ההודאה, דמסה רץ לאחר מכן לביתו, 150 מטר משם, הצטייד בסכין, שב אל המקום ודקר את השכן שבע פעמים.
הרכב של שלושה שופטים מבית משפט המחוזי בחיפה, בראשות הנשיא יוסף אלרון, הרשיע את דמסה ברצח וגזר עליו מאסר עולם. הכרעת הדין שנכתבה על ידי השופט אלרון דחתה את טענות ההגנה, לפיהן ההודאות נגבו ממנו באמצעים פסולים, ובראשם מניעת זכות ההיוועצות, לטענתו החוקרים מנעו ממנו להיפגש עם עורך דין.
בית המשפט גם דחה את טענת האליבי של דמסה, והוסיף כי למרות שהתביעה אינה חייבת להוכיח מה היה המניע, מראיות שונות שהוצגו עולה כי המנוח הרבה להתלונן על שכניו בני העדה האתיופית, וכי אלו נהגו להתנכל לו. במשפט הוכח גם, כי פרנקנטל התבטא לפני הרצח בבוטות כלפי דמסה, בן העדה האתיופית – דבר שלפי בית המשפט מהווה מניע לרצח.
 |
| המנוח, משה פרנקנטל |
גרסת הערעור
בערעור שהגיש עו"ד אלון אייזנברג לבית המשפט העליון הוא טען כי מדובר בצעיר חסר ניסיון, ללא עבר פלילי, שנתקל בגופת הנרצח כאשר בא לבקר את חברו, המתגורר באותו בניין. לדבריו, הוא נמלט מהמקום בבעתה וחזר כעבור כמה דקות לאחר שהשוטרים הגיעו למקום. לפי קו ההגנה, כאשר דמסה נעצר ונחקר הוא הרחיק עצמו שלא לצורך מהזירה, והסתיר כי היה נוכח בה קודם לכן – כאשר נתקל בגופה. לפיכך, טוען הסנגור, דמסה הסתבך בשקריו שנחשפו, והותירו אותו פגיע ללחץ של החוקרים, אשר הבהירו לו כי "הוא הסתבך מעל הראש".
כדי לסתור את גרסתו הראשונה, בה הכחיש כי היה בזירת הרצח, החוקרים הציגו לדמסה עקבות דנ"א של המנוח, שנמצאו על גבי הנעל שלו, דם על ידית סכין בביתו, ועוד: למשל, עדות של בעל קיוסק, שהעיד כי דמסה היה אצלו, בניגוד לגרסתו כי באותו בוקר, לפני שעת הרצח כלל לא יצא מהבית. לטענת עו"ד אייזנברג, מכאן הדרך לגביית הודאת השווא התקצרה, מה גם שהחוקרים השתמשו שלא בצדק בזכותו של קצין משטרה במקרים חריגים בלבד, למנוע מחשוד לפגוש עורך דין (הרחבה בנושא זה בהמשך).
 |
לגרסת דמסה בערעור, בכל הלילה לפני האירוע הוא בילה עם חברים, ובשש בבוקר כשבא לבקר את חברו, ראה בפתח הבניין אדם מדמם שכוב על הרצפה. "הייתי קצת שיכור ולא חשבתי שהבן אדם נרצח, חשבתי שהיכו אותו, הזזתי אותו קצת עם הרגליים לראות אם הבן אדם מגיב… מהזווית של העין, ראיתי אדם אחר יורד במדרגות, ומהפחד של אותו רגע, נלחצתי וברחתי", העיד דמסה. "הייתי שיכור, ופחדתי שיבואו אליי בטענות שזה אני (הרוצח). התלבטתי מה לעשות… אחרי שש-שבע דקות כששמעתי את הניידות, נרגעתי, אמרתי שכבר כנראה מטפלים בבן אדם… וחזרתי לזירה לראות מה קורה".
לדברי הסנגור, "מאחר שלא היה לו קשר למצבו של המנוח, דמסה בשלב זה לא ראה כל בעיה בלהרחיק עצמו מהאירוע, ובחר בתום לב שלא לספר לחוקר שתישאל אותו את האמת, כי הוא נתקל בגופת המנוח קודם. התנהגותו בזמן אמת מצביעה כי לא מדובר ברוצח, אלא באדם שנקלע שלא בכוונה לזירת פשע. הייתכן שבחור צעיר, נורמטיבי, רוצח באירוע ספונטני, כגרסת המאשימה, ולאחר מכן חוזר לזירה עם השוטרים? זה מעשה שמאפיין רוצחים עבריינים מנוסים ומשפחות פשע. לא ילד בן 19".
העובדה כי הוא נתפס בשקריו די מהר, ותחכום החוקרים אשר הבהירו לו את עומק הבור שכרה גרמו לו לחשוב, לדברי עו"ד אייזנברג בבית המשפט העליון, "כי אם יעלה כעת את גרסתו האמיתית לא יאמינו לו בכלל, וזה הוסיף עד מאוד למפלס הלחץ שלו", אשר התגבר עם מניעת מפגשים שלו עם עורך דין.
 |
| עו"ד אלון אייזנברג |
זכות ההיוועצות
אחת הטענות המרכזיות בערעור היא, כי החל מחקירתו השנייה מנעו חוקרי ימ"ר חוף מדמסה לראות את עורך דינו, והציגו לו מצג שווא כאילו יש לו זכות לכך רק בחקירה הראשונה. בתחילת החקירה הרביעית, יממה לאחר שהוארך מעצרו בשנית, ביקש דמסה פעם אחר פעם לראות את סנגורו דאז, עו"ד אחמד וותד, והחוקרים אמרו לו כי "עורך הדין לא זמין". באותה חקירה, דמסה נשבר. "אין מדובר בסיטואציה בה חשוד מבקש להפסיק את החקירה (בעיצומה), אלא במניעה בוטה מחשוד לראות עורך דין טרם תחילת החקירה. יש לזכור כי המערער בן 19.5 כבר עצור בשלב זה שישה ימים, רוחו שבורה, הוא סובל מחוסר שינה, ונתון בלחץ נפשי עצום", כתב עו"ד אייזנברג בערעור.
עו"ד אייזנברג טוען כי בנסיבות בהן החשוד ביקש לראות סנגור זמן קצר קודם, ונמסר לו שהוא לא ענה, ולאור חומרת העבירה המיוחסת לו – החלטת קצין למנוע את המפגש תוך כדי החקירה, על פי סמכויותיו כביכול, נעשתה בחוסר תום לב. החוקרים, לדבריו, השתילו בפי דמסה גם את המניע. כך אמר לו החוקר: "אולי הוא (הנרצח) אמר לך איזו מילה לא יפה כמו כושי, כמו אתיופי מסריח, כמו אני לא יודע מה ואתה היית שיכור והתעצבנת עליו?".
לפי עו"ד אייזנברג, כדי להביא לשבירתו, החוקרים הציגו לדמסה את הפרוטוקולים מהארכת המעצר השנייה ומדחיית הערר שלו, יום קודם, כדי להמחיש כאילו גורלו נגזר, ואיש לא מאמין לו. "גרמו למערער להבין בטעות כי גורלו נחרץ בלי להבין כי למעשה המשפט עוד לא התחיל בכלל", כתב עו"ד אייזנברג. "המערער אשר לא מכיר את סדר הדין הפלילי סבור שאף אחד לא יאמין לו יותר. הצגת הפרוטוקולים כאילו שעניינו של המערער הסתיים ומוטב לו להודות, הינה חציית קו אדום שמתאים לשיטות חקירה של אוכלוסיות מוחלשות ביבשת אפריקה".
לפי הערעור, לאחר האיומים והתחבולות, הגדילו החוקרים והבטיחו לדמסה "הקלה" אם יודה, כאשר העונש הצפוי לו הוא מאסר עולם. "מדובר בהבטחות ומצגי שווא העולים כדי מרמה ופיתוי", כתב הסנגור. לדעת הסנגור, כל המהלכים הללו צריכים להוביל לפסילת ההודאה, שניתנה אך ורק בגלל "לחץ פנימי" מוטעה ולא בשל אשמתו של הנאשם ברצח.
 |
| זירת הרצח (צילום: יואב איתיאל) |
ע"ע ניסים חדאד
כאמור, לטענת הסנגור, ממצאי הזירה אינם תואמים את ההודאה. בראש ובראשונה, הוא טוען, על גבי הגופה ובנתיב הבריחה על שביל עפר, נמצאה עקבת נעל אחרת, ולא זו של דמסה. כתם הדם שנמצא בעקב נעלו, ובחלק הקדמי שלה, הוסבר בערעור בכך שכאשר נתקל בגופה, דמסה נגע בה ברגלו כדי לראות אם מדובר באדם חי. "מספיק שנגע בנעל כשחלץ את נעליו, ולאחר מכן נגע בסכין מטבח, כדי להשאיר על גביה שרידי דם (שנמצאו על ידית הסכין בלבד, ולא על הלהב עצמו)", טוען הסנגור, המשווה תזה זו לאותה תזת הגנה, שהתקבלה בערעור בתיק של נסים חדד.
בית המשפט העליון זיכה לפני כמה שבועות את חדד מאשמת אונס פעוט, אחרי שישב ארבע שנים במאסר. זאת למרות שבחלק הפנימי של תחתוניו התגלה כתם דם של התינוק. בית המשפט קיבל את הטענה כי אפשרי שחדד נגע מבלי משים בבגדיו, ובתוך כך בתחתוניו נגיעה סתמית, לאחר שטיפל בתינוק שדימם מישבנו כאשר נתן צואה. אותה "העברה משנית" אקראית של דם ממקום למקום, מוצגת כאפשרית בצורה דומה גם בתיק זה.
בנוסף, עו"ד אייזנברג טוען כי תערובת הדם על גבי הסכין לא נבחנה על פי דרישות המשפט הפלילי, ולא הוצג לה "תיקוף סטטיסטי" כנדרש. קיימות תמיהות נוספות בערעור, כמו למשל קביעתו של פרופ' יהודה היס, כי התוקף חנק את המנוח – חניקה שהיתה מגורמי המוות, אף שלא הוזכרה כלל בהודאה ובשחזור.
