רשימת ה-11 של סרטי הפשע הישראלים בכל הזמנים מציתה את הדימיון של כל פליליסט מצוי – עיתונאי וקולנוען, עורך דין, שוטר ופושע כמובן. הבעיה היא, שאין מספיק סרטי פשע ישראלים אמיתיים, וגם סדרות הטלוויזיה המעטות הן פארודיות ילדותיות או לכל היותר סדרות משטרה נטולות כריזמה. פשע למבוגרים? אין דבר כזה במועדון התרבות הישראלי.
נכון, יש את "מתחת לאף", מן סרט-על כזה, פילם-נואר פלילי ישראלי אותנטי, שהצליח לצאת מגבולות הבורקס והשמאלץ, לגעת בעבריינים כמו שהם באמת, וגם להשאיר שובל לא רע בקופות. כאשר חיפשתי סרטי פשע ישראלים נוספים ב-וי.או.די שלי (יס), הכי קרוב שמצאתי בשיאו של חודש אייר הציוני היה "מאחרי הסורגים" האלמותי ו"אור" המשובח. זונה בקלוזאפ יכולה להיות זווית נהדרת של חיי פשע, בטח כאשר קוראים לה רונית אלקבץ והלוקיישן הוא בסביבת הרחובות צ'לנוב ולוינסקי, ערש הפשיעה של תל אביב. בכלל, יש עוד כמה ניסיונות מוצלחים פחות או יותר לעשות כאן סרטי פשע, אבל בואנ'ה, מה עם הדמויות הנהדרות של שמעיה אנג'ל וגד שץ פלום, שהטילו אימה על סוחרי שוק הכרמל וכבשו את שוק ההרואין של פרנקפורט והמבורג בעידן כריסטיאנה אף? מה עם נחמן פרקש, הפושע העברי הראשון, אלוף הבריחות שגוסס לאיטו קטוע רגל אי שם ביערות הגליל העליון – לא דמות לקלאסיקה קולנועית? ומה עם הדור החדש של הטימקסים והקסקטים בארגוני הפשע, תומכי הלחימה של אשפי הפשיעה הכלכלית, לא שווים פיצ'ר? סדרה?
המחסומים של הז'אנר הם דווקא אותן קרנות המעודדות יצירה ישראלית ומנהלי התוכן בזכייניות השידור, אבל גם במדורי התרבות במדיה כמובן. מתנשאים מטבעם שהפכו ליחצנים של תוכן שיווקי בעל כורחם, והעיקר שכולם מנפנפים בתיאוריית הגלוריפיקציה המתחסדת (לא מעוניינים להאדיר עבריינים). לעולם יעדיפו שם דרמות על צבא ושואה, תולדות הציונות והקיבוץ, מלודרמות על יחסים בתוך המשפחה והבית המשותף, פארודיות על עברייני צעצוע ציינו כבר.
נראה אתכם מבקשים תמיכה לסרט העוסק בהתפתחות הדמויות והדינמיקה החברתית בתחנת הסמים הקרובה לביתכם ביפו, לוד, ישובי הפזורה הבדואית – יגלגלו אותכם מכל המדרגות. אבל רגע, במה עוסקת "הסמויה" בעצם, סדרת הטלוויזיה הטובה בעולם. סינופסיס הסדרה "שובר שורות" הגאונית והחברתית, על מורה לכימיה שהפך ליצרן אמפטמין מצטיין כדי לממן את ביטוח הבריאות שלו, מעולם לא היה עובר את סלקציית התוכן השמרנית של הממסד התרבותי הישראלי. ובכלל, אצלנו בבראנז'ה, לעולם יעריצו את טוני סופרנוס הניו יורקי אבל יבוזו לטוני דומרני האשקלוני.
1. אלדורדו – העברי הראשון
במאי: מנחם גולן
תסריט: מנחם גולן, אמציה חיוני, ליאו פילר (לפי מחזה של יגאל מוסינזון)
מפיקים: מיכאל ובני שווילי
שחקנים: גילה אלמגור, חיים טופול, שייקה אופיר
ישראל 1963
את המימון לסרט הפשע הישראלי הראשון החל מנחם גולן לגייס בשיחה עם מפיק אמריקאי יהודי, שבה ציטט מאמירה מיתולוגית של אבי הציונות: "הרצל כתב, 'כאשר יהיו שוטר גנב וזונה יהודים, תהיה מדינה', אז אני הולך לעשות סרט על שוטר גנב וזונה". את המשולש הקדוש הוא מצא ב"שטח הגדול" בין יפו לתל אביב של שנות החמישים – העוני והדלות פירנסו שם אלפי בטלנים אשר שרצו במועדוני קלפים חשוכים ובתי קפה עלובים, עישנו אשליות והעסיקו זונות.
הזונה של גולן היתה מרגו, גילה אלמגור בתפקיד שנתן לה את ההשראה ל"מלכת הכביש". מרגו היא הזונה של פעם, זו שהיתה נאמנה לגבר שלה מחוץ לשעות העבודה, ואילו הוא אהב אותה והקים איתה משפחה חרף עבודתה הבזויה. אלמגור, אז שחקנית צעירה ממוצא פולני, הצליחה לאמץ את דמותה של מרגו, הזונה המזרחית הנחשקת עם ה-וואלאק והסלנג המתלהם, וחשפה שד במה שנחשב לקלוזאפ היסטורי בקולנוע הישראלי.
השוטרים בנו ב"אלדורדו" את הדימוי השלילי שלהם בז'אנר הבורקס העתיד לבוא כמטומטמים חסרי מעוף. והעבריינים? כמו תמיד, גיבורים כריזמטים אבל חסרי מוסר, בוגדים בחברים ועובדים עם המשטרה. אפרופו מלשינים, המידע הכי קריטי ב"אלדורדו" עבר באמצעות מכשיר הטלפרינטר. סצינה בלתי נשכחת. נקודה.
גיבורי הסרט הם האסיר המשוחרר שרמן (חיים טופול) בתפקיד החוזר למוטב, והעבריין שניידר (שייקה אופיר) בתפקיד הקלאסי של החבר המפתה אותו לחזור לעניינים. בעוד טופול הפושע מתקשה להשתחרר מדימוי הפלמ"חניק, שייקה אופיר מתמזג נהדר עם טיפוס הפושע משוק הפשפשים, רומני נכלולי הדובר עברית רהוטה. לידיעת הקוראים זאב רוזנשטיין ועמיר מולנר, הנה, כבר הרבה לפניכם היו שרמן ושניידר האשכנזים מסתובבים עם שומרי ראש מזרחיים קשוחים ומעוררים באזז אימתני בכל פעם שהיו מגיעים לחמארות ובתי קפה עמוסי בני תשחורת פליליים.
את כל השעאטנז הנהדר הזה עטף העורך המוזיקלי יוחנן זראי במוזיקת ג׳אז שיובאה אז היישר ממרתפי ההרואין של השחורים באמריקה של שנות ה-20. מעדן.
2. מתחת לאף – הגדול מכולם
במאי: יעקב גולדווסר
תסריט: חיים מרין
מפיק: רוני אקרמן
שחקנים: משה איבגי, אורי גבריאל, מכרם חורי, גבריאל צארום
ישראל 1982
ללא ספק, סרט הפשע הישראלי של כל הזמנים. מעבר לשחזור אחת הפריצות המביכות בתולדות משטרת ישראל, מדובר באחת הפעמים הנדירות שבהן הגיעו לתוצאה מושלמת מבחינת דמויות העבריינים והתנהלותם.
שני "בחורים טובים", אחד משתמש אחד לא, אחד פוחז ונגרר ואחד עבדאיי מוביל, אחד הוא הרצל מלול (משה איבגי) והשני הוא סמי בן טובים (אורי גבריאל), ושניהם ערסים ישראלים ספונטנים שפורצים וגונבים ודוקרים ובורחים נוסח יפו גבול תל אביב בשנות השמונים.
הסיפור על הכספת שנגנבה מבניין המשרדים של המטה הארצי ביפו (היכן ששוכן היום מחוז תל אביב החדש) מוכר בכל בית – בגרסת המציאות של העבריין פפה רורנשטיין הלו הוא החתול המטפס, ובגרסה הקולנועית של איבגי וגבריאל. שני השחקנים הראשיים פרצו למסך בסרט הזה, הם הביאו איתם את כל הג'יפה שהיתה להם מתחת לבית, במגדל העמק ופרדס כץ, וקנו את עולמם. גם עקבות "קבוצת פרויקט כלא רמלה" של תיאטרון חיפה ניכרות היטב בתסריט של חיים מרין, בוגר הפרויקט (ראה בהמשך).
הכל נראה שם אמיתי, חוץ מהחומר של הג'וינטים (מתאילנד?). הרצל הקטן והזריז מטפס נפלא על מרזבים, סמי נהג השודים משפשף יופי לבלשים עם הקורטינה, אפילו האמא המודאגת של סמי נהדרת, ממש דוקו. הביצוע של הפריצה אולי נראה פרימיטיבי, לא ג'יימס בונד או הפנתר הורוד, אבל הוא הכי פשע ישראלי בעולם, מושלם. כולל המריבות הקטנות באמצע העבודה, ההשתפנות של יעקב סוחר המכוניות (ג'וקי ארקין), החירבון מרוב פחד וההברזה שלו ברגע האמת. הסצינה עם הבחורות במלון היא עוד קלאסיקה פרחית במיטבה, הבטיחו שוודיות קיבלו ישראליות מבאסות.
3. לילה לבן – סדום ועמורה ותקווה
במאי: ארנון צדוק
תסריט: יואב הלוי, ארנון צדוק
מפיק: דורון ערן
שחקנים: שלום שמואלוב, שרון אלכסנדר, שמיל בן ארי, עידן אלתרמן
ישראל 1996
"לילה לבן" נוגע בסימן השאלה המפחיד ביותר – האם בכלא מזיינים אותך בתחת? ארנון צדוק הבמאי מגלם בעצמו דמות של אסיר כבד ואימתני השולט באגף של כלא רמלה (איילון), ומחזיק לעצמו בחור צעיר כזונה ממין זכר (עידן אלתרמן), אחד שמספק את צרכיו המיניים וגם מסנג'ר אותו – כביסה, כלים, ארוחות, שליחויות. הדמות של צדוק מכונה בז'רגון המנדטורי של האסירים, דובצ'יק, טיפוס ידוע לשמצה ש"אוהב" צעירים, זכר לימים אפלים בהם היו כולאים יחד בוגרים וקטינים.
הסרט מבוסס על ספר שכתב אסיר בשם שלמה כפיר, "צ'רלי נקי כבר תשע שנים". צ'רלי (שלום שמואלוב) היה אסיר מכור לסמים, מספיק חזק כדי להשתמש קבוע ולנהל מהחדר שלו בכלא תחנת סמים עם החומר שהבריחה לו אשתו בביקורים השבועיים. צדוק הצליח לביים אגף כמעט מושלם, עם הקומבינות והמלחמות (מטען חבלה מאולתר בקופסת נס קפה קטנה), הקריזים והזרגים של הסמים (בולעים או דוחפים אותם, מקיאים או מחרבנים אותם). באגף של צדוק וצ'רלי, כמו במציאות, הכל נע סביב טיפות קוק פרסי (הרואין לא מעובד) אשר מתרוצצות לאיטן על נייר כסף מחומם – אין כמו הרואין כדי לשרוף מאסר. את הסוטול מלווה בסרט נגינת ג'ז בלקני חרישית הבוקעת מאקורדיאון בו מנגן לכאורה עבריין צווארון לבן (שרון אלכסנדר), שהופך לאיש הכי קרוב לצ'רלי.
זה בדיוק סוג האגפים שאסיר העולם יצחק אברג'ל התרחק מהם והקים תחתם את האגפים הראשונים לנקיים מסמים (נס) בדרך לקבלת התואר הבלתי רשמי – "יצחק הגומל". מאידך, שמיל בן ארי, בתפקיד קצין המודיעין, מלמד כי בסופו של דבר הסוהרים הם החברים הכי קרובים של האסירים.
ואכן, הסרט צולם בתוך הכלא הודות למחווה של שר המשטרה דאז, משה שחל, והנציב, אריה ביבי. בשורת הקרדיטים האינסופית מוזכרים אסירים, מנהלים ובעלי תפקידים מכל בתי הסוהר כמעט. חבל שפרויקטים מהסוג הזה לא נעשים יותר במסגרת שב"ס, ארגון אשר שינה פניו והפך לחוד החנית של המאבק בפשיעה.
4. מאחרי הסורגים – פלילים ופוליטיקה
במאי: אורי ברבש
תסריט: בני ברבש, אורי ברבש, ערן פרייס
מפיק: רודי כהן
שחקנים: ארנון צדוק, מוחמד בכרי, אסי דיין, בועז שרעבי
ישראל 1984
אם "לילה לבן" מתמקד באינטימיות של המכורים והדובצ'יקים בבתי הסוהר, הרי ש"מאחרי הסורגים" אשר הקדים אותו ב-12 שנים מתמקד יותר בחיים הפוליטים בכלא – אסירים פליליים ובטחוניים. במובן הזה, "מאחרי הסורגים" הוא פחות סרט פשע, אבל זה בדיוק מה שהפך אותו בין לילה למסמך קולנועי בינלאומי מכונן על החיים בכלא הישראלי, לרבות מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר.
הסרט של ברבש צולם באולמות האבירים בעכו ובכלא המנדטורי הסמוך. הוא בא לעולם ארבע שנים אחרי ש"קבוצת הפרויקט" בתיאטרון חיפה (איציק ועופרה וינגרטן, ארנון צדוק, רמי דנון, מוחמד בכרי, חיים מרין ואח') שהתה למעלה משנה באגפים הכי קשים של כלא רמלה, במסגרת ההכנות למחזה "סורגים" (בימוי עודד קוטלר) אשר חשף לראשונה את עולם בתי הסוהר אל הציבור הישראלי. באותו פרויקט נוצרה גם זוגיות מתוקשרת, בין השחקנית חוה אורטמן לבין אסיר העולם סמי אלקיים, זוגיות שהניבה ספר קצר, מדור קבוע בעיתון "חדשות", נישואין, שתי בנות וגירושין, זמן קצר אחרי שאלקיים קיבל שליש ושוחרר מהכלא אבל שקע בהרואין אי שם בעיר התחתית של חיפה.
הדמויות לסרט נוצקו בהשראת פרויקט התיאטרון. ארנון צדוק, בתפקיד חייו, מגלם את דמותו של אורי מזרחי, אחד האסירים הדומיננטים בכלא רמלה. אורי מזרחי האמיתי היה אז אסיר עולם חיפאי, שהשתתף עם שבעה אחרים בבריחה הגדולה מכלא רמלה. פחות משנה לאחר שסיים לרצות 19 שנה הוא נתפש עם קילו הרואין במלון במרכז הכרמל בחיפה, ונשלח לרצות עוד 15 שנה בבית הסוהר. לפני מספר שנים שוחרר והוא חי בתל אביב.
5. בוא נפוצץ מיליון – אסכולת הבורקס
במאי: שמואל אימברמן
תסריט: אלי תבור, ראובן בר יותם
מפיקים: ראודור ורדימון, יהודה פרחי
שחקנים: יהודה ברקן, ראובן בר יותם, ז'אק כהן, יונה אליאן
ישראל 1977
באגפי הנוער, אסיר אשר נם את שנתו חוטף משותפיו לתא "מספריים": מניחים פיסות נייר עיתון בין אצבעות רגליו, מדליקים וממהרים למיטותיהם. כאשר האש חורכת את האצבעות האסיר מתעורר בבעתה וחבריו הצעירים מלגלגים עליו. סצינת ה"מספריים" מבית הסוהר לנוער נבחרה לפתוח את קומדיית הפשע לכל המשפחה, אבל הקורבן הוא גבר מבוגר, ביריון עם שפם, גרקו, היווני (ראובן בר יותם, סלומוניקו), שמגיב ב"יא שאראמיט" מפחיד.
ואז, סלומוניקו העצבני פוגש בחדר הביקורים של אבו כביר את צ'רלי וחצי השרמנטי (יהודה ברקן), ויחד הם מתכננים את פשע הבורקס המושלם – שוד משרפת השטרות של בנק ישראל. העלילה מותחת ומשעשעת, וכל הדרך עד לסיום המפתיע נחשפת שוב ושוב הבוגדנות האוניברסלית של העולם התחתון, חברות רעועה וזונה מלשנית, הגם שהיום היו חותכים להם חצי בעריכה.
בר יותם וברקן חתומים על ז'אנר שלם של סרטי בורקס אשר הפכו לקלאסיקה ישראלית. באחד המקומות אפילו קראתי על הז'אנר, שמקור הדמויות הוא אולי בעדות המזרח, אבל ההומור והקופירייטינג הוא בכלל אידישאי. סוג של ברירת מחדל קפיטליסטית? מעניין. כך או כך, "בוא נפוצץ מיליון" היה הקרימינלי שבחבורה.
6. בלאק ג'ק – ימי שונצינו
במאים: אריק לובצקי, מתי הררי
תסריטאים: מתי הררי, אריק לובצקי
מפיקי: אריק לובצקי, מתי הררי, עו"ד אלכס רכטר
שחקנים: שלום שמואלוב, שרון אלכסנדר, שמיל בן ארי, עידן אלתרמן
ישראל 2004
הימים, ימי אולמות הקזינו של אלי עובדיה במתחם שונצינו, והפרייבטים הגדולים של האחים גבריאלי בכל רחבי גוש דן. עולם בלי משטרה כמעט, בדיוק המקום בו נולדו משפחות הפשע והארגונים הראשונים, עבריינים אינטיליגנטים, נשים יפות, כסף גדול. מתוך העולם הזה לקחו יוצרי "בלאק ג'ק" סיפור אחד קטן, שגם מייצג את כלל הברזל של הבוגדנות בעולם התחתון: מחלקת קלפים יפהפייה ומהמר מרושש שודדים את הכספת של ראש ארגון הפשע.
ג'קי, גדי סבן בתפקיד חייו כפושע לודאי מתוקתק, בונה בסצינת הפתיחה את דמותו כג'יגולו שעושה אשה נשואה (רונית וינגלר) ומקבל ממנה אינפורמציה שווה. רגע אחרי שהוא יוצא עם היהלומים מהמשרדים של בעלה, הוא נלכד על ידי ראובן, בלש מושחת מהימ"ר (גבי דן). הגנב והבלש מתחלקים בשלל אבל נקלטים על ידי מצלמה נסתרת ונשלחים לשלוש שנים בכלא, שם מתפתחת בינהם ידידות מופלאה, שהופכת בחוץ לשותפות עסקית המקדמת את העוקץ. את האינפורמציה על הכספת של ראש ארגון הפשע (אורי גבריאל) ג'קי שוב מקבל מאשה יפה, סופי (אוראל תימסית), מחלקת קלפים מקצועית שאביה המנוח היה פעם שותף של הבוס.
"בלאק ג'ק" הוא סרט פשע חביב ומהוקצע, יחסית, שנקטל ונשכח, בין היתר עקב ההסתבכות בפלילים של הגיבור הראשי עצמו, השחקן גדי סבן. זמן קצר לפני העלייה לאקרנים הוא נעצר בחשד לאונס צעירה בשירותים של ה-TLV, מה שייצר כותרות ענק שליליות ומנע ממנו לקחת חלק פעיל בקידום הסרט. כל פניות ההפקה לשב"ס, לאפשר לגיבור הראשי להשתתף בפרמיירה, עלו בתוהו ואת האסיר שהורשע ונשפט לשלוש שנים ייצג בקוקטייל הפתיחה פרקליטו הפלילי המפורסם, עו"ד ששי גז.
באמריקה, סרטיו של רומן פולנסקי לא הוחרמו בגלל אירוע חמור בהרבה, להיפך. כאן מצאו הסלקטורים מהעיתונים סיבה נוספת למנוע מסרט בדמותו של סבן להיכנס למועדון התרבות הישראלי.
7. מפטיר – סוג של החמצה
במאי: דוד בן ארי (דזנשווילי)
תסריט: דוד בן ארי
מפיק: דוד בן ארי
שחקנים: יונתן עוזיאל, ליאור מילר, עמוס לביא, שרון אלכסנדר, לירון לבו, זבולון מושאשווילי
ישראל 2008
כאשר "מפטיר" יצא לאקרנים קראתי עליו המון טקסטים והלכתי לצפות בו בסינמטק תל אביב. האולם היה ריק לחלוטין בהצגה היומית ואני נהניתי מהקרנה פרטית. באמצע נרדמתי ויצאתי מאוכזב, אבל ייחסתי את התרדמת לבדידות המזהרת ולארוחת הצהריים שבלסתי לפני הסרט. בצפייה חוזרת השבוע הבנתי שלא נרדמתי בגלל הארוחה או הלבד.
הסיפור הבסיסי מעולה, עם מודל חיקוי לתפארת, א-לה ראסטי ג'יימס (מיקי רורק, מאט דילון) – דרום תל אביב בשחור לבן, שני אחים עבריינים, אחד נרצח, שני בלשים מושחתים, קצב איטי, אווירה אפלה. חרף מקור ההשראה המכובד, וסוללת הכוכבים המקומית, חוץ מהצגת תמצית הסיפור המרתק בפתיחה שום דבר כמעט לא עובד שם בהמשך.
הגיבור, אליו (יונתן עוזיאל), הוא אנטי גיבור קלאסי. דווקא יש כמה מוצלחים כאלה בקולנוע, ובמציאות, שהרי גם מולנר היה פעם "רק" חייל מבצעי (שקט וקטלני) של יוסי הררי, מנהיג כנופיית עמידר, ועדיין, אליו לא מצליח לשכנע אותי. הוא מזריק הרואין בדרך שמראה על חוסר ידיעה בסיסי של תהליכי השימוש (למה להזריק בכלל?), הוא לא באמת מסטול ולא מבין בסוטול – כי מי יכול לשתות בירות אחרי שהזריק הרואין? בהתאמה, גם השפה לא אמינה, וכך גם התחביב הלא פתור של הקריאה בתנ"ך.
יום אחד באמצע הסרט נפגשים כל הגיבורים בסוכנות דואר קטנטנה. מהמר עם אקדח שבא לשדוד את הסוכנות, כדי לשלם חוב לראש ארגון הפשע, אביטן ג'וניור, בדיוק כאשר הנושה עצמו מגיע לסניף הדואר עם ג'יפ שחור ושומרי ראש כדי לרכוש עדכון של השירות הבולאי (ניסיון לומר מה? שהגנגסטר אספן הבולים היה ילד שמנת בבית אביו המאפיונר שנרצח בפראג?). ואז מגיעים לדואר גם אליו ושימי הנרקומן, עטופים בגרבי ניילון ואקדחי צעצוע, ומכריזים, זה שוד. כבר היה עדיף לישון.
דוד דזאנשווילי ניסה ליצור סרט פשע אותנטי, הוא לא היה רחוק משם ואפילו מומלץ שינסה לעשות אחד נוסף. דווקא פרק הסיום עם סצינת בית הכנסת, כאשר אביטן ג'וניור נשבע לאליו שהוא לא חיסל את אחיו הנערץ, מאיר (ליאור מילר), חרף כל החשדות נגדו, מזכיר אירוע אמיתי מהימים האלה ממש – הסולחה בין ניסים אלפרון לבין מולנר, החשוד המיידי ברצח יעקב אלפרון. חובבי הז'אנר אמורים לזכור את המונולוג של האחות החוזרת בתשובה, פייגה אלפרון, שפגשה את מולנר ברחבת הכותל והוא נשבע לה: "אלוהים עד עלי, לא היה לי חלק בזה".
8. איזה מקום נפלא – החוויה האנושית
במאי: אלון חלפון
תסריט: רמי דווידוף, שגיא אזולאי
מפיק: אסף אמיר, יואב רועה
שחקנים: אורי גבריאל,
ישראל 2005
הסרט עטור הפרסים והמחמאות הוא היחיד בו לא נדרשה לי צפייה חוזרת (אחרי פעמיים בקולנוע ובטלוויזיה) כדי לחבר רשימה קצרה על הרושם העז שהוא הותיר. היוצרים הצליחו לגעת בעולם התוכן של יבוא נערות הליווי ממזרח אירופה אל מאורות הפשע בדרום תל אביב, ועשו זאת בפשטות וביקורתיות, ללא שימוש בהתחסדות הפמיניסטית המקוממת גברים בדרך כלל.
לא נעים לומר, אבל בגל העליה של שנות התשעים הגיעו לכאן מחבר המדינות גם אלפי נשים שעסקו בזנות. הגל הזה יצר רנסנס לסרסורים, ענף בעולם התחתון שהיה מוקצה מחמת מיאוס. בשנות השבעים העבריינים הבינו סוף סוף כי הסרסורים מורידים לזנות את האחיות שלהם והחלו לפגוע בהם, להכות ולסחוט אותם, בחוץ ובבתי הסוהר.
הפרסטרויקה שינתה את פני הדברים, גם נשים לא מוכרות וגם כסף גדול. עבריינים זוטרים החלו להיכנס לעולם יבוא נערות הליווי וקיבלו את ברכת הדרך מכמה ראשי ארגוני פשיעה שפעלו במזרח אירופה. למשל, ארגון הפשע של משפחת אבוטבול והאחים אוחנה עמד בקשרים הדוקים עם רמי סבן ממושב מגדים. אחד התיקים הגדולים והיוקרתיים של יאחב"ל ומשטרת תל אביב עוסק ברשת נערות הליווי של סבן, שלבקשת ארגון הפשע הנ"ל נטען כי הוא ייבא חבורה של רוצחים שכירים מבלרוס באותה הדרך בדיוק שבה הוא נהג לייבא נערות ליווי – קשירת קשר באירופה, נחיתה במלון מצרי בסיני, נסיעה בג'יפ של בדואים עד פאתיה הדרומיים של אילת, מעבר רגלי של הגבול ממערב לאילת, שם ממתין איש קשר ממונע שלוקח את החבורה – זונות או רוצחים שכירים – לדרום תל אביב. לטובת הצדק ההיסטורי חשוב לציין, כי סבן נשפט לאחרונה ל-18 שנות מאסר על סחר בנשים.
"איזה מקום נפלא" עוסק בשרשרת המזון של יבוא נערות הליווי וההעסקה שלהן כאן, אבל גם בצד האנושי שלה, בהתאהבות של זקן אחד ושוטר אחד בנערת ליווי אחת, ז'אנה (אוולין קפלון), שמסובבת את הראש לכולם.
כבנו של שוטר, יש לי פינה חמה במיוחד לפרנקו (אורי גבריאל), שוטר לשעבר שמכור להימורים ועובד כאיש הביטחון של סינדיקט ההימורים ויבוא הנשים. פרנקו הלוזר, שבשני כובעיו לא הצליח להוציא את משפחתו מהדלות של דירת השיכון, הוא מהמר כל חייו ומאוהב עכשיו בזונה, אבל הוא מזדעזע כאשר הוא מגלה כי בנו הבכור עומד להידרדר לפשע. שיחת ההבהרה בינהם סחטה ממני דמעה מליחה שנבעה מהיכרות אינטימית עם החוויה – בדיוק הסיבה בגללה אנחנו אוהבים קולנוע כל כך.
9. מתנה משמיים – מגיאורגיה באהבה
במאי: דובר קוזאשווילי
תסריט: דובר קוזאשווילי
מפיק: מרק רוזנבאום
שחקנים: יובל סגל, רמי הויברגר, מוני מושנוב, רונית יודקביץ', בקי גריפין
ישראל 2003
האמת? הסרט הזה נכנס לרשימת סרטי הפשע כמחווה לדובר קוזאשווילי, שרבים (ואני באופן אישי) מחכים לסרט הפשע האמיתי שלו.
דמותו הסטריאוטיפית של הגרוזיני הישראלי נולדה במרקם השכונתי הפלילי בישובים כמו צור שלום, אור יהודה, לוד, אשדוד ועוד. קלפים, קוביות, פריטה של צ'קים ודולרים ברחוב, זה גרוזינים! בלי שמץ של ציניות או רגשי נחיתות. גל העלייה מגרוזיה בתחילת שנות השבעים גם הכניס משב רוח רענן בעולם התחתון הישראלי. בכל עיר הופיעו פתאום עשרות גנבים חדשים, כייסים מדופלמים, נרקומנים קשים (ישר לוריד!), וכולם היו אשפים במשחקי קוביות עם הקללות הכי צבעוניות שאפשר. הם היו גברים במלחמות רחוב ובחקירות משטרה, הפושעים הישראלים התאהבו בהם מיד. ועדיין, נראה כי מיכאל (מור) דזגברישווילי מנהריה, שהוא העבריין הכי בכיר בעדה, ויש האומרים אף במדינה כולה, לקח את התחביב הפלילי שלו צעד אחד רחוק מדי.
בכל מקרה, בדיוק מהמקום הזה, מהספסלים על המדשאות ובין הבלוקים, הבמאי קוזאשווילי יצר את "מתנה משמיים" והביא לקולנוע בשנית (אחרי "חתונה מאוחרת") את האנתרופולוגיה הישראלית של העדה המיוחדת. הפעם הוא כיוון אל הזווית הייצרית, נטולת המעצורים, הפלילית, ותקף שם ללא מורא וללא משוא פנים.
התסריט הגאוני חושף את הצופים להווי החיים הססגוני של הדמויות אשר נוטלות חלק בפשע המתוכנן, חבורה של גרוזינים מעובדי שדה התעופה, שמתגוררים בשכונה טיפוסית באחת הערים הסמוכות בשפלה. במקביל לתכנון הפשע במקום העבודה – שוד משלוח אווירי של ארבעה קילוגרם יהלומים – בבית ובשכונה מתגלה פרצופם האמיתי של הקושרים ומקורביהם. הייררכיה פנימית קשוחה, אלימות חסרת פשרות, שחיתות אישית לצד שמרנות מסורתית, וכל הזמן תשוקה מינית עזה של נשים וגברים אשר מעוררת בגידות ופחדים, ונלווית אליה כמיהה בלתי מובנת כמעט למשחקי קובייה.
במצב הדברים הנהדר הזה אפשר להבין את החלטת הבמאי לא להראות בכלל את ביצוע הפשע עצמו – בהחלט אפשר להסתפק בתמונת המטוס הממריא לשמיים.
10. הדילרים – טורניר שכונות
במאי: עודד דווידוף
תסריט: רמי דווידוף, שגיא אזולאי
מפיק: דוד מנדיל, משה אדרי, ליאון אדרי
שחקנים: אלון אבוטבול, צחי גראד, איתי תורג'מן, רמי דווידוף, יובל שרף
ישראל 2012
באנג מאולתר, מבקבוק שתייה חד פעמי. צינורית שחורה, שנחתכה מטפטפות ההשקיה בגינה הציבורית, דחוסה באלכסון פנימה אל תוך הבקבוק. נייר כסף קעור מולבש על ראש הצינורית, רצועות נייר כסף וניילון מלופפות סביב ראש הצינורית. ואקום. יד אלמונית ממלאת את הראש בקססה – תערובת של טבק ומריחואנה. תביא מצית, תדליק. יאללה, מיים שחורים מניקוטין מבעבעים בקרקעית הבקבוק, הראש ירד, מלא עשן. "יש עוד ראש?", לוחש מישהו.
הקלוזאפ הזה בסצינת הפתיחה הוא פחות או יותר הרושם הכי חזק שמותיר "הדילרים" אשר משום מה מוגדר בספריות כסרט פשע. סיפורם של צעירים באחת משכונות השיכונים בירושלים, שמשחקים בטורניר הקטרגל העירוני לנערים אבל לפני ואחרי הכדורגל הם חיים סביב הגראס, מעשנים וסוחרים בו כמובן. על כל החבורה, כולל מאמני הכדורגל, מהלכת אימים רוחו של שגיא, במילעל (אלון אבוטבול), גנגסטר שכונתי הזוי. עוד פארודיית פשע ילדותית ומאכזבת, וסצינת הסקס הראשונה של יובל שרף היא ההוכחה האולטימטיבית לכך.
בעידן של סרטי סמים מכל העולם, אתה מצפה להרבה יותר מבמאי עכשווי ומוערך כמו עודד דווידוף ("מארס טורקי", "הכל דבש", "תמרות עשן"), ועוד יותר מכך כאשר הוא ואחיו מנסים להשתעשע עם סיפורי נערותם בשכונה של כולנו.
11. חבר ואח – העבר והעתיד
במאי: פרוספר מלכה
תסריט: רפי מסיקה
מפיק: ימין מסיקה, שאול סקופ
שחקנים: אבי ביטר, אברהם בלדס, סיגי דהן, אבי בן, לימור בן זכאי
ישראל 1993
"חבר ואח" הוא סיפור הבגידה של שרית היפה (סיגי דהן) בחבר הראשון שלה, אברם הזמר (אבי ביטר), לטובת העבריין השכונתי השרמנטי, ג'קי (אבי בן), חברו הטוב של אברם. כאשר אברם מגלה הוא גם מקבל מכות מג'קי העבריין ונותר מדמם ומושפל. ג'קי ושרית יודעים שאהבתם מקורה בחטא, והם נופלים להרואין, שוכחים הכל. אברם נופל לאלכוהול ושוקע בדיכאון.
בדיוק כאשר לג'קי נמאס משרית והוא זורק אותה לרחוב, אברם מקבל חוזה הקלטות ויוצא מהדיכאון. הכסף מוכיח שוב שהוא מרפא הכל, וזה כולל סצינות עירום עם נערות ליווי במלון סבוי. כאשר דופקת בדלת נערת הליווי הבאה מתברר שזו העבודה החדשה של… שרית. אחח, איזה נקמה. "קברת אותי באדמה, שלא תעמדי לי מול העיניים יותר, זונה", הוא אומר לה ומגרש אותה, אבל הזונה חזרה וביצעה פשע נוסף.
"חבר ואח" נבחר כסרט לטעימה בלבד מז'אנר סרטי החובבים השכונתיים אשר סובלים מדיכוי תרבותי מתמשך ואינם מצליחים להתפתח, להתעדן ולפרוץ החוצה. אם יש פוטנציאל לסרטי פשע ישראלים, הוא נמצא במקומות האלה. מעצבי דעת הקהל מודעים היטב לפוטנציאל המסחרי שלהם, ובעשורים האחרונים שליחיהם מחפשים כשרונות בשכונות ובמתנ"סים, העניין הוא שאת הטובים הם מסרסים או מעצבים בצלמם, והתוצאה עגומה.
כשרונות ברוכים כמו נינט טייב ציון ברוך, עמוס תמם, נראים תקועים בכוכבנות ממוחזרת, מדורי רכילות וסטנד אפ לאוס, הם אינם מצליחים להגיע אל הפסגות האמנותיות של קודמיהם, רונית אלקבץ, אורי גבריאל ואיבגי למשל, או אל מעמקי הבטן שלהם עצמם. סדנה קצרה על משנתם של ספייק לי או פדרו אלמודובר, למשל, היתה מלמדת אותם משהו על שורשים ומצוקה, על קריאה וכתיבה, ועל הקשר של כל זה ליצירה מקורית ואיכותית בקולנוע.
