היוצרים של הסרט "תמונות יפואיות" על אוכל עסיסי ופשע עממי

מה שתפס אותם בשנות השבעים כאשר היו נערים בני 15 מהרצליה אשר קראו ב"מעריב" את סדרת כתבות הפשע הססגונית "תמונות יפואיות" מאת העיתונאי מנחם תלמי, תפס אותם בשנות התשעים כאשר יצרו את סדרת הטלוויזיה "תמונות יפואיות" – 12 פרקים אשר שודרו בערוץ 3 בכבלים אבל רק בזכות ה-VOD והרשתות החברתיות הפכה אחרי עשור לסדרת קאלט.
רנסנס הצפיות של הסדרה בעידן הטלוויזיוני החדש הניע את חברות ההפקה (אחים אדרי ואחרים) ללכת עם יוצרי הסדרה המקורית, אריק לובצקי (61), ומתי הררי (61), שניים החתומים על כמה מסרטי הפשע החזקים שעשו בישראל, ללכת על גרסת הקולנוע של "תמונות יפואיות", 30 שנה אחרי סדרת הטלוויזיה.

"זה סוג של סצינה עממית מצחיקה", אומר לובצקי בריאיון שנתן ל"פוסטה" יחד עם שותפו וחברו הררי, בשבוע בו הסרט יצא לאקרנים לפני חג הפסח. "תמיד התחברנו לפן העממי הזה. לסגנון, לפשטות. בכתבות של מנחם תלמי היתה שפה ציורית מצחיקה שכבשה אותנו. האגדה, הרומנטיזציה של עולם הפשע, הסיפורים המיוחדים עד שאתה מבין את הפשטות וההנאה של האדם, את הדברים הבסיסיים שגורמים לו לחייך. כל הדברים האלה העסיקו אותנו גם כאנשים בוגרים, כי זה על זמני. לכן זה מושך אותי כקורא וכיוצר עד היום בגיל 60 להמשיך לעשות את זה".

הסרט חוזר לגרעין הקשה של הג'מעה מהסדרה: סלומון הגדול, חזוקה, פרוספר וחצ'ורה.
אבל אליהם נוספו דמויות חדשות לרפרטואר הססגוני והצבעוני: דוד בבולה, יעקב הילד, שבאבו, שמשון הצוחק, פקד זהבי, רוזה "אל מלא רחמים", מרסנדה היפהפייה, ז'נטילה הגיבורה, לופו שקשוקה, עזרא בשר ועוד.

הכרתם את מנחם תלמי, שעל פי ספריו נוצרה הסדרה והסרט?
לובצקי: "מנחם תלמי גר מול סבתא שלי ותמיד כשהייתי בא אליה כילד אמרו לי: פה גר מנחם תלמי. הוא הכיר גם את סבתא שלי וגם את אבא שלי כילד. אבל לא הייתי מודע אליו כסופר. רק כשבאתי לעשות את הסדרה, אמרתי לו שאני הבן והנכד של… וזה נהיה רומנטי מעוד כיוון. הוא גר בשכונה תל אביבית סולידית, וממנה יצא לכל מסעותיו העיתונאיים והחברתיים".

הררי: "בגדול, תלמי היה מבקר אוכל. זאת היתה העבודה שלו בעיתון (מעריב). הוא מאוד אהב לאכול, הסתובב בכל מיני מקומות בארץ, שמע סיפורים ולאט לאט הבין שיש פה הווי שלם שלא היה קיים ולא היה לו ייצוג בשום מקום. מה שהיה מקובל מאוד בזמנו היה 'ילקוט הכזבים' של הפלמ"ח. זה נחשב אז לתרבות של האגדות והצ'יזבטים, אבל לאוכלוסייה מאוד גדולה בארץ לא היה יצוג, הכוונה למי שקרו להם אז 'ישראל השנייה', היום זה כבר הפך לסלוגן פוליטי.
"פעם זאת היתה קבוצה גדולה מאוד של תרבויות ומאכלים שאנשים בארץ היו פחות פתוחים אליה. היום הנושא של האוכל מאוד מאוד חזק בתודעה. מנחם תלמי כתב על זה, שמע את הסיפורים והבין שיש פה מָטֶרְיָה מאוד מאוד מעניינת ועסיסית. גם כשעשינו את הסדרה מאוד מאוד התחברנו לזה. לא היה דבר כזה אז, הכל היה נורא רשמי. הכל היה ערוץ 1 כזה. מחשבה אחת. פתאום אתה רואה משהו שהוא גם מדליק, נורא סוחף, נורא חכם, חוכמת רחוב כזאת, וזה מה שקנה אותנו".

זאת לא כתיבה קולוניאליסטית, כמו כתב של הנשיונל ג'יאוגרפיק שגילה פתאום שבט אבוד?
הררי: "לא, כי עוד כשהיינו בני נוער זה עניין אותנו. כשחידשנו את הסדרה התחברנו לחוויה הראשונית שלנו כבני נוער, שהיתה מאוד חזקה. אתה צריך להבין שבשנות ה-70 זה היה מאוד חזק. אנשים בלעו את הטורים בעיתונות ואת הספרים של תלמי".

אבל בשנות ה-80 וה-90 התחילה מודעות מזרחית עצמאית, שדיברה על הסטריאוטיפים הנלעגים שנדבקו למזרחים בקולנוע.
הררי: "נכון, אבל אז גם התחיל עידן הסדרות בטלוויזיה וזה מאוד התחבר חזק ל'תמונות יפואיות'. לא במקרה 'תמונות' היתה אחת הסדרות הראשונות בארץ. התחיל דור חדש שמסתכל על הדברים לא מנקודת מבט של פעם, אלא מנקודת מבט של מציאות ישראלית, שכולם חולקים אותו עניין ואותו תוכן. כל סוגי הציבור יכולים ליהנות ולאהוב את 'תמונות'. זה די מדהים. גם אנשים מאוד מבוגרים ואנשים מאוד צעירים יושבים בקהל ונהנים ביחד".

אם אני עושה זום-אאוט לשיוך הסרט בקולנוע הישראלי, "תמונות יפואיות" מתכתב בהצלחה עם ז'אנר סרטי הבורקס.
לובצקי: "דווקא הסדרה היתה משהו כזה בפני עצמו, הסרט אמנם עממי אבל עממי מיוחד, עממי פואטי".

רוב גיבורי הסרט הם או עבריינים או חצי עבריינים בדימוס.
הררי: "נכון, אבל זאת לא סדרה ריאליסטית. בעיניי זה גם סוד הקסם של זה. כולם שם אנשים שאתה לא יודע בדיוק מה הם עשו. מה שמוצג בספר, בסדרה ובסרט, זה הצד היותר מצחיק, העדין והחכם שלהם, ולא הצד האפל".

אחרי שאתה רואה סרט כמו "עג'מי", "תמונות יפואיות"  נראה כמו יפו מהניילונים, יפו לתיירים.
לובצקי: "אם אתה מתייחס לעבריינות קשה, אז לך לרמלה ולוד ותקבל את אותה עבריינות שאתה רואה ב'עג'מי' מכיוון אחר".

העולם של תלמי זה לא בורקס
אחרי שהררי מסכים עם הטענה שהסרט אינו משקף את יפו של היום הוא מסביר. "הרעיון לא היה לעשות משהו דוקומנטרי, אלא להסתכל על זה מנקודת מבט מאוד מאוד ציורית, בניגוד לבורקס שראיתי בתור ילד ויש לי כמה דברים נגדו".
לובצקי: "לי אין שום דבר נגד סרטי הבורקס. אני דווקא בעדם".

הררי: "אני לא חושב שכל סרט בורקס היה יצירת מופת. בוא. חלק מהם היו מצחיקים וחלקם אני אראה היום. אבל רוב סרטי הבורקס לא שרדו. העולם שתלמי ברא הוא ייחודי ולא סרט בורקס. הוא ברא עולם שלם. דיימון ראניון (סופר ועיתונאי אמריקאי אגדי שסיקר את עולם הפלילים באמריקה ונודע בסגנונו הצבעוני-פיוטי, א.ש) שהשוו את תלמי אליו – עולם הפשע האמריקאי שהוא כתב עליו היה הרבה יותר אכזרי בשנות ה-30. אבל דיימון ראניון הביא את זה בציור אחר. הוא עשה רומנטיזציה של הדברים. ואת זה גם תלמי עשה. ואת זה מאוד הקפדנו לשמור. לא להפוך את זה ל'עג'מי'. זה היה בכוונה".

לובצקי: "גם אצל ראניון וגם אצל תלמי ההתייחסות לחיים ולמוות דומים. אדם הלך, אדם בא. מורידים לבנאדם את הביצים ('העיגולים'), ממשיכים לצחוק, אבל בקטע של גם הבנאדם צוחק על עצמו. גם ראניון וגם תלמי חשפו את החולשות האנושיות של הטבע האנושי, בלי שום קשר אם הבן אדם עבריין, שוטר, או כל משהו אחר. פה הוא נלחם על כבוד, פה הוא מכור לבחורות, לכל אדם יש את הדברים שמטמטמים אותו. הכול נשען על החולשות והטמטום האנושי. בכל מגזר".

אחרי ההגדרות הצבעוניות של מקורות ההשראה הנוסטלגיות לסרט ולדמויות עולה השאלה האם "תמונות יפואיות" הוא סרט אסקפיסטי?
"סרט אסקפיסטי לגמרי", מצהיר הררי, "במצב שהמדינה נמצאת היום כולם צריכים להתחבר לקצת אסקפיזם. נעשו פה הרבה מאוד סרטים פוליטיים וסרטים חברתיים. גם אנחנו עשינו סרט חברתי ("הארוחה", א.ש), שקשור לעלייה הרוסית. עשינו סרט על השואה ('אימא של ולנטינה'). עשינו מנעד רחב, כולל סרטי פשע מודרניים ("הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן", "החשוד האחרון", "בלאק ג'ק"). עשינו את "תפוחים מן המדבר", שזה על פי סיפור ומחזה מאת סביון ליברכט, ספר שעד היום כל תלמידי התיכון לומדים לבגרות. כשאתה עושה סרט אתה צריך לדעת מה אתה עושה, בדיוק כמו כשאתה רוצה לייצר מכונית: או שאתה מייצר מרצדס או שאתה מייצר אופנוע".

כאשר אני חוזר ומקשה עליהם בסוגיית המציאות המתוארת בסרט, שהיא מציאות אשר שכבר אינה קיימת הררי משיב כי "המציאות הזו לא היתה קיימת אף פעם. המציאות של תלמי היתה פגישה של טיפוסים צבעוניים וסיפורים צבעוניים. הוא לקח את המציאות והוסיף עליה, ולכן זה שילוב של מציאות ופנטזיה. חלק מהשמות הוא המציא וחלק הם השמות האמיתיים".

עברו 30 שנה מאז שיצרתם את הסדרה "תמונות יפואיות". לא נמאס לכם?
לובצקי: בדיוק ההפך. היה געגוע גדול".
הררי: "היה גם געגוע גדול של הקהל. המשכנו לעשות כל מיני פרויקטים כאלה ואחרים, אבל כל הזמן שמענו מהקהל את המנטרה: מתי 'תמונות' חוזר? אז אמרנו, יאללה, בוא נחזיר את זה".

אם ככה, אז תמונות יפואיות 2?
לובצקי: "כן והרוב מסיפורים של תלמי. אנחנו כבר מכניסים קורטובים שלנו. גם אנחנו נהיינו חצי מנחם תלמי. הבייס של תלמי, אבל אנחנו כבר מוסיפים ממדים שלנו לכל סיפור מכל מיני כיוונים. כל סיפור שאתה רואה, מורכב משלושה ארבעה סיפורים של תלמי שאנחנו ערכנו. אנחנו מכניסים הרבה נגיעות שלנו ואנשים כבר לא מבחינים אם זה של תלמי או שלנו. 'תמונות יפואיות' זה כמו ג'יימס בונד. אפשר ליצור אינספור סרטים ברוח מנחם תלמי".

כשהוצאתם את הסדרה מהנפתלין והתחלתם לכתוב תסריט לפיצ'ר, הסיפורים היו רעננים כביום היוולדם?
הררי: "כן. זה על זמני ונצחי".
לובצקי: "אתה מקבל סיפורים שהיית מת לעשות ואתה אומר וואו, איזה כיף לעשות את הסיפור הזה עם רוזה 'אל מלא רחמים' ואיזה כיף זה לעשות את הסיפור על האימא והילד, והסיפור על חזוקה שהולך לבלות עם המשפחה בים ועובר גיהינום, שזה גם חוצה גילאים, גבולות ומגזרים".

איך זה ששני אשכנזים שגדלו בשכונת היוקרה נוף ים בהרצליה, נמשכים דווקא לאזורי הדמדומים של ישראל?
לובצקי: "יש לנו מקום בלב לממד השכונתי, שגם גדלנו עליו וגם ראינו את הצד הרומנטי האותנטי שלו, אנחנו די מתחברים לזה".
הררי: "כמו שידענו לעשות סרט על עולם של חרדים, ואנחנו לא חרדים, יש משהו שאתה נכנס לקהילה שהיא לא אתה, ואתה מסתכל עליה בגובה שלה, וגם מבין את העולם הזה. אנחנו מאוד אוהבים את הדמויות שלנו ומזדהים איתן, גם אם הן מאוד שונות מאתנו".

יוצרי הסרט ליהקו את הזמר הצעיר דקל ועקנין, שהתפרסם לפני כמה שנים עם הברכות שהוא סלסל לבקשת ראש ארגון הפשע שמוליק הרוש.
הייתי בטוח שהוא גימיק, מתברר שהוא שחקן לא רע שגונב את ההצגה בהליכה.
לובצקי: "דבר ראשון הוא אינטליגנטי ברמות על ויצירתי עם אינטואיציה חזקה. יש לו הבנה ויכולת עיבוד של דמות ושפה כמו של שחקן מקצוען על, וכמו אדם שמבין המון ניואנסים. הרבה אנשים התייחסו אליו כאל גימיק, כאל בדיחה, אבל יש בו משהו הרבה יותר. הוא לא אדם עילג בכלל, גם לדעת איך לעשות גימיק צריך אינטליגנציה. היום הוא בפאוזה, חייל במשמר הגבול, אז הוא פחות בשואו ביזנס ובמוזיקה".

"אנשים צמאים לסגנון הזה"
השאלה הגדולה לפני יציאת הסרט לבתי הקולנוע היתה העיתוי של קומדיית פשע ישראלית, שנונה ככל שתהיה, במהלך המלחמה המתמשכת, הרוגים והלוויות, חטופים ופצועים, קטאר-גייט מחד והאיום האיראני מאידך, אנומליה על סטרואידים. גם ככה הסרט התעכב במשך שנה וחצי, כל פעם מסיבה אחרת, עד שיצא בתחילת אפריל, לפני חג הפסח.

"זה בדיוק מה שחסר כרגע", אומר הררי. "הבן אדם צריך גם הפוגה, כמו שביפו יודעים לשתות את העראק מתי שצריך לשתות את העראק".
לובצקי: "זאת גם תרופה. צריך לתת לבנאדם טיפה חיוך יפה על הפנים. רק דבר חיובי יכול לצאת מזה. אקטואליה קשה יש מספיק. אני לא חושב שאני צריך לעשות עוד סרט קשה שיראה עוד משהו קשה, כי הכול קשה לי בחוץ גם ככה. המציאות עולה כאן על כל דמיון".

איך הסרט עובד?
לובצקי: "עובד חזק מאד. אחרי כמה ימים הוא כבר הביא לבתי הקולנוע עשרות אלפי צופים. יצא לנו גם לשבת עם הקהל בבתי הקולנוע והקהל צוחק במקומות הנכונים וגם במקומות שלא ציפינו שהוא יצחק. אני עובר עם הסרט גם בבתי אבות ודיור מוגן של אנשים מאוד מבוגרים וסולידיים, שצחקו, במקומות הכי פריפריאליים בארץ אנשים נגנבים מהסרט. יש פה משהו חוצה מגזרים. יש הרבה דורות שגדלו על הספרים. יש דורות של צעירים שגדלו בפריפריה, שצמאים לסגנון הזה לצחוק קצת על החיים. זה אולי מכנה משותף בישראליות, מה שמאוד חסר היום".

רגע לפני שהריאיון מגיע לקיצו, לובצקי חייב לאזכר פרט מעניין על מורו ורבו ושותפו לדרך במשך שנים ארוכות, מיכאל שרפשטיין, אחד ממפיקי הסרט אשר שיחק כסטטיסט שמת בסרט, אבל מיד אחרי שנגמרו הצילומים נפטר בפתאומיות. "השני ששיחק בסרט גופה וגם נפטר בפתאומיות היה אבא שלי, גמי לובצקי".
הררי: "המציאות התערבבה בדימיון".

"תמונות יפואיות". על פי ספריו של מנחם תלמי.
תסריט ובימוי: אריק לובצקי ומתי הררי.
מפיקים: משה אדרי, ליאון אדרי, מיכאל שרפשטיין, אריק לובצקי ומתי הררי.

שחקנים:
אורי גבריאל (סלומון הגדול),
מוטי בן ישי (חזוקה),
ישראל אטיאס (שמשון הצוחק),
יגאל עדיקא (דוד בבולה),
אלמוג רוזנו (מרסנדה),
ליאת אקטע (רוזה "אל מלא אחמים"),
ג'וליה מסלאווי (חצ'ורה),
אוראל צברי (שבאבו),
שלומי קוריאט (יעקב הילד),
גבי דן (פרוספר),
עודד מנסטר (פקד זהבי),
צ'יינו אלמיזרק (לופו שקשוקה),
ליילה מלכוס (אשתו של סלומון הגדול),
מירב ברכה (אשתו של חזוקה),
אסתי זקהיים (ז'נטילה),
דקל ועקנין (בנו של חזוקה),
אלי גלפרין (אהרון אפללו).