מזה כשלושה עשורים נמצאים מחירי הדיור בישראל בעלייה. מחקר שערך מרכז אדווה מעלה כי נשים ערביות גרושות סובלות יותר ממצוקת הדיור, ומי שנפגעת אלימות סובלת עוד יותר. הטענה המרכזית במחקר היא שחסמי הדיור הם תוצר של אפליה, ההשתייכות לחברה הערבית הפטריארכלית, והסטטוס החברתי כלכלי של הנשים הגרושות במשפחה ובחברה.
לפי המחקר, החרפת משבר הדיור מעמידה חסמים ייחודיים בנגישות לדיור בפני נשים ערביות גרושות. המחקר בחן את השלכות המשבר על קבוצה זו ואת מידת התאמתן של תוכניות הדיור הממשלתיות לצרכיהן, לאור העלייה בשיעורי הגירושין בקרב האוכלוסייה הערבית. המחקר גם מציג המלצות להתאמת התוכניות עבור נשים אלה.
בחברה הערבית מקובלות התפיסות התרבותיות לפיהן הגבר יבנה את הבית קודם לנישואין, ולכן הוא נחשב מבחינה משפטית לרכושו או לרכוש משפחתו לפי חוק יחסי ממון. כתוצאה מכך, חלק מהנשים נאלצות לעזוב את בית הבעל ולוותר על הרכוש בעת פקיעת הנישואין.
דרישת הנשים לחלקן בבית משותף או סירוב להתפנות מהבית אחרי הגירושין, עלולים להוביל לאלימות כלפיהן ואפילו לרצח על ידי בני זוגן.
בהיעדר אפשרויות אחרות למגורים, כגון בית ההורים או מקום מגורים חלופי שביכולתן לממן, נשים ערביות נמנעות מלעזוב מערכות יחסים אלימות מחשש לאובדן קורת גג. יש אף מי שנאלצות לעבור למקלט לנשים נפגעות אלימות, המהווה קורת גג זמנית. לעתים, לאחר תקופת שהייה במקלט של חצי שנה עד שנה, הן נשארות ביישוב בו ממוקם המקלט.
בחירה זו נובעת, כפי שעלה מהראיונות, מהסיבות הבאות:
– הרצון להתרחק מהגורם האלים.
– הסתגלות לסביבה חברתית-תרבותית חדשה.
– הנשים הצליחו למצוא מסגרות חינוך לילדיהן, להתנהל במרחב הציבורי ולפתח קשרים חברתיים.
– הצלחה בבניית מערכת תומכת, המעודדת עצמאות כלכלית על ידי הרחבת הזדמנויות תעסוקה.
– נשים יוצאות מקלט או דירות "מעבר" זכאיות לקבלת מענק כספי חד פעמי המיועד לשכירות. כמו כן, הן מקבלות סיוע בשכר דירה (תקופת הזכאות המרבית היא 36 חודשים).
מהמחקר עולה כי אחרי תהליך הגירושין, נשים נוקטות בדפוסי התמודדות שונים על מנת לפתור את מצוקת הדיור שלהן. חלקן נשארות בבית או חוזרות לבית ההורים, אחרות עוברות לעיר מעורבת – המחסור בשכונות מגורים למעמד הביניים ביישובים הערביים דוחף נשים ממעמד הביניים לעבור לערים יהודיות או מעורבות כאסטרטגיה להתמודדות.
כאמור, הטענה המרכזית במחקר היא שחסמי הדיור של הנשים הערביות הגרושות הם תוצר של שילוב של מספר גורמים.
הראשון, ברמת המדינה הנוקטת במדיניות אפליה.
השני, עצם השתייכותן לחברה הערבית הפטריארכלית במהותה.
האחרון, הסטטוס החברתי כלכלי של הנשים הגרושות במשפחה ובחברה.
המסקנה שעלתה מהמחקר היא, שיכולתן של נשים אלה – לרבות אלה מביניהן שהשתייכו לפני הגירושין למעמד הביניים – למצוא פתרונות דיור ראויים ב"שוק החופשי" מוגבלת ביותר. גם כשהן פונות לסיוע מגורמי המדינה, הן מתקשות לקבל סיוע הולם, ורבות מהן מתדרדרות על כן לעוני ולחיי מצוקה.
בסיכום המחקר הוצגו המלצות מדיניות שיישומן עשוי להביא לשיפור נגישותן של נשים ערביות לדיור, ביניהן העלאת ייצוג הנשים, לרבות נשים ערביות, בגופים הממשלתיים, העלאת הסיוע הניתן לנשים נפגעות אלימות וקריאה לאפשר קבלת סיוע בשכר דירה גם לנשים גרושות ערביות החוזרות להתגורר בבית הוריהן או העוברות לגור בבית קרובי משפחה אחרים.
לבסוף צוין, כי על מנת להבטיח את התאמת התוכניות של משרד השיכון לנשים ערביות במעמד חברתי כלכלי נמוך, קיים צורך בשיתוף פעולה עם גורמי סיוע נוספים, כמו משרד הרווחה. ניתן, למשל, להציע לנשים המקבלות סיוע ממשרד השיכון ליווי תעסוקתי ומשפטי או הכשרות מקצועיות.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
