הרכב של שלושה שופטים בבית משפט המחוזי מרכז בלוד הרשיע את לירון מהלל (36) מרחובות ברצח בכוונה של בן דבח מבת ים, (6 יוני 2023).
בהכרעת הדין שכתב חבר ההרכב, השופט מיכאל קרשן, נקבע כי ב-11 פברואר 2021 שוחחו דבח ומהלל בטלפון והחליפו ביניהם מסרונים, על רקע טענתו של דבח לפיה מהלל חייב כסף, כמי שהיה ערב לחוב של אדם אחר. במהלך חילופי הדברים הודיע דבח למהלל, למורת רוחו, כי הוא מגיע אליו הביתה לגבות את החוב. בכתב האישום נטען כי בתגובה לשיחה הזו מהלל יצא מביתו מצויד בסכין שאורך להבה 20 ס"מ, וניגש לצומת המרוחק כ-100 מטר מביתו, שם הוא המתין להגעתו של דבח.
סמוך ל-19:30 הגיע דבח ברכב שבו נהג חבר שלו המזוהה עם ארגון פשע מאזור המרכז, ובתוך הרכב היתה "התרחשות שתוכנה אינו ידוע במדויק". כעבור דקה, נטען, מהלל מתועד רץ על המדרכה לכיוון הצומת ודבח רץ בעקבותיו. המפגש בין השניים היה כאשר הרכב עם חבריו של דבח נעצר לידם, או אז, מהלל הסתובב לכיוונו של דבח ודקר אותו מספר פעמים בבית החזה, בעוד שדבח דקר את מהלל בצווארו. לאחר מכן מהלל נמלט בריצה עם כתם דם ענק ובידו הסכין, הוא דפק על דלת של שכנים ומשלא נענה שב לביתו, הסתיר את הסכין בבית ופונה לבית חולים.
בצווארו אותר חתך עמוק ומדמם שפגע בעורק הראשי, הוא נותח וטופל עד שהתייצב, ושוחרר מבית החולים.
מנגד, לדבח נגרמו שלושה פצעי דקירה בבית החזה, שתיים מהדקירות חדרו לריאותיו.
הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי קפלן כשהוא מורדם ומונשם במשך שבועות ארוכים אולם לא שרד ומת מפצעיו שבוע לאחר יום הולדתו ה-29, ובדיוק ביום שבו הסתיימה חקירת המשטרה נגד הדוקר שנדקר, מהלל. תחילה הוגש נגדו כתב אישום בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בלבד, שהוסב רק אחרי המוות לאישום ברצח.
התשתית הראייתית נגד מהלל התבססה על סרטוני אבטחה של בתים ואתרים ציבוריים בזוויות רבות ומגוונות של ההתרחשות, החל מהרגע בו מהלל קיבל את הטלפון ויצא להמתין לנושיו מחוץ לבית, עבור דרך המפגש בינהם, ועד לנסיעה לחדר המיון של קפלן.
עוד הגיעו החוקרים אל עד ראייה אשר תיאר את מה שנראה בחלק מהסרטונים.
הסכין המגואלת בדם נתפסה בביתו של מהלל, ועליה די-אן-איי שיכול להתאים לדבח.
נתפסו הטלפונים של הצדדים עם תיעוד המסרונים לפני התקרית, ואיכונים סלולארים באזור זירת האירוע.
בתיק היו גם עדויות נוספות ביחס לרכב של דבח וחברו הנהג, שנעצר ונחקר אך שוחרר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום.
במסגרת המענה לכתב האישום, מהלל אשר מיוצג על ידי עו"ד אלון קריטי לא כפר בנסיבות המפגש, המסרונים והטענות של דבח לחוב מצידו, אלא טען להגנה עצמית.
לטענתו, דבח איים עליו ואף מימש את האיום בכך שהגיע אל ביתו, ואילו הוא בתגובה לאיומים אלה הגיע למקום המפגש שנקבע, אך ללא הסכין המדוברת. בהקשר זה נטען כי החקירה לא הוכיחה שהסכין אשר נתפסה בביתו גם הגיעה מביתו.
לפי גרסת מהלל, במהלך המפגש דבח וחבריו חבלו בו ואף ניסו לדקור אותו, וכאשר נפלה אחת הסכינים, הוא הרים אותה מהרצפה והחל לנוס מתוקפיו כאשר דבח עם סכין אחרת בידו דלק בעקבותיו. לפי גרסת ההגנה, בזמן הבריחה הגיח רכב ב.מ.וו של הנושים אשר חסם את נתיב בריחתו, וכאשר הוא הסיט את מבטו לאחור הוא הבחין בדבח מגיע בריצה לכיוונו עם סכין בידו. לפי מהלל, דבח שיסף את גרונו עם הסכין, ואילו הוא בתגובה אינסטינקטיבית כחלק מהגנה עצמית דקר את דבח עם הסכין שחטף מהם במפגש הראשוני, אך לא שלוש דקירות כפי שנטען נגדו.
מהלל, כאמור, נמלט לבית סמוך, אבל לטענתו דבח שנכנס לרכב עימו הגיע המשיך לחפש אותו יחד עם מכונית נוספת, בניסיון להמשיך ולפגוע בו.
עו"ד קריטי העלה במשפט טענה ל"הגנה מן הצדק", שיסודה בכך שהמאשימה ייחסה למרשו עבירה של חבלה בכוונה מחמירה אשר אינה דורשת יסוד נפשי חפצי של כוונה להמית, אבל לאחר מותו של המנוח התביעה תיקנה את כתב האישום והחמירה אותו לעבירת רצח הדורשת יסוד נפשי-חפצי של כוונה להמית, וזאת מבלי שהתרחש שינוי במסד הראייתי של האירוע עצמו.
בית המשפט לא קיבל את הטענה, בנימוק שלא נמצא כי ניהול ההליך כתיק רצח עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, וכי התיקון בכתב האישום אינו מקים לנאשם את טענת ההגנה מן הצדק.
הראיות
עקב קיומן של מספר ראיות חפציות, יריעת המחלוקת במשפט היתה מצומצמת באופן יחסי למקור הסכין שנתפסה אצל הנאשם, ולקשר הסיבתי בין הדקירות לבין המוות.
כך למשל חלופת המסרונים המתועדת בעניין החוב. יום לפני האירוע שוחחו השניים אודות חוב כספי שחב מהלל לדבח, דבח דרש "את כל הכסף". ביום האירוע עצמו, השניים העבירו בינהם מסרונים נוספים בהם המשיך דבח לדרוש את הכסף ומהלל הבטיח שידאג לכך. בשלב מסויים, כאשר דבח אמר למהלל שהוא לא עמד במילתו, זמן קצר לפני האירוע השניים החליפו מסרונים אשר הלכו והחריפו בתוכנם, כפי שמצוטט בהכרעת הדין.
דבח: "תשמע יא שוטר, אני בא עכשיו ל(רחוב) נופר ל… אותך בתחת. יא בן אלף שרמוטה, אתה תראה מי אני יא בן של…".
מהלל: "אתה בבצים שלי, חחחחןן".
אל תדאג אנחנו נראה. ישיכור מסריח.
מהלל: "אני סחי, הכל טוב".
תתחיל לשתות ימלשין. אני חצי שעה בדיוק מגיע אל תדאג. על…
מהלל: "בילדים שלי, שכדי שתכבד את ההורים שלי לא אותי, אני ואתה ניפגש עוד מעט אל תדאג אני בא, בילדים שלי שאני בא. אתה לא תבייש אותי ליד כל המשפחה שלי. אני מסיים יותר מוקדם וניפגש יא ברווז".
והיו גם הקלטות שתועדו סמוך מאוד למפגש בין השניים.
חמש דקות אחי, חמש דקות, חמש דקות אחי אני איתך רגע חמש דקות, אומר בן בלשון מאיימת למהלל, שמגיב על כך, "בן, לא לדבר איתי בסגנון הזה, בן אל תשגע אותי בן, אחי אל תשגע אותי, אל תיתן לי להתהפך עליך, שמעת?".
הראיה המרכזית שעמדה לחובת מהלל היא סרטונים ממצלמות אבטחה הצופות אל הצומת בה התרחש האירוע ולא היתה מחלוקת כי היא תיעדה חלק מן ההתרחשות, לרבות רגע דקירתו של דבח על ידי מהלל. בסרטון רואים את מהלל לבוש חולצה לבנה ומכנס בהיר, הולך בכביש לכיוון הצומת כשידיו בכיסים. דווקא המפגש הראשוני בין מהלל לבין נושיו, שהגיעו בשני כלי רכב, לא נקלט באף אחת מהמצלמות, אלא שאז יוצאים ממקום המפגש (שלא תועד) ונכנסים לתמונה רק מהלל ודבח אשר נראים מתקוטטים על המדרכה. לאחר הקטטה הזו, ישנה התרחשות נוספת באזור המרוחק מהצומת אך מהותה לא נקלטה במצלמה, ולאחריה שוב נצפים השניים מתקוטטים הפעם על מדרכה רחוקה יותר, ובסוף ההתרחשות הזו כל אחד מהצדדים רץ לכיוון אחר.
לצאת עם סכין
השופט מיכאל קרשן הדגיש כי מהלל מסר גרסה כבושה מאוחרת בנוגע למעשיו ביום האירוע, ובפרט לשאלת הצטיידותו בסכין והשימוש שעשה בה במהלך האירוע, וקבע כי הגרסה אינה ראויה לאמון.
השופט קרשן מציין כי אמנם לא ניתן לקבוע את ההתרחשות המדויקת בין הנאשם לבין המנוח ביום האירוע, אך די בעובדות שהוצגו כדי לבסס את אחריות הנאשם למותו של דבח. לדברי השופט, "אין כל אפשרות לקבל את הסבריו התמימים של מהלל להודעה כי 'יתהפך' על דבח. תוכן הדברים אינו מתיישב עם ההסבר כי מהלל התכוון רק לכך שבן לא יקבל את התשלום המגיע לו, הסבר שכלל אינו תואם את השיחה בכללותה. בוודאי שלא ניתן לקבל את ההסבר האחר שנתן מהלל לאמירה זו, שכביכול לא רצה שיפריעו ויציקו לו ביום ההולדת (בה שהה עם משפחתו לפני המפגש, "פוסטה"). אלה הסברים מאולצים שאינם הולמים את הדברים שנאמרו על ידי מהלל בהתכתבות עם דבח".
לאחר בחינת השתלשלות הדברים קבע השופט כי הוכח במידה הנדרשת במשפט פלילי, שבמהלך האירוע דקר הנאשם את המנוח שלוש דקירות בחזהו בסכין. השופט ציין כי ברוב הגרסאות שמסר נמנע מהלל מלאשר כי דקר את המנוח, ואולם רק בשלב מסוים בחקירתו טען כי במהלך האירוע היתה בידו הימנית סכין, בה עשה לדבריו שימוש רק על מנת להדוף את דבח מעליו ולהגן על עצמו. מהלל גרס כי בשל אובדן זכרונו אין הוא יודע אם דקר את דבח אם לאו, ורק הסיק שכך אירע מצפייה בסרטונים, אך בכל זאת במספר הזדמנויות בעדותו בבית המשפט אישר שדקר את המנוח ללא הסתייגות. השופט אף הוסיף כי את גרסאותיו השונות של מהלל בנוגע לסכין יש לדחות בשתי ידיים, בהיותן בלתי אמינות ובלתי הגיוניות.
השופט קרשן קבע בהכרעת הדין כי "על יסוד הנצפה בבירור בסרטונים, הממצא הפורנזי שנמצא על להב אותה סכין וכוונתו המוכחת של הנאשם להתעמת פיזית עם המנוח, כעולה מן התקשורת ביניהם טרם האירוע, אני קובע ללא היסוס כי הסכין היתה גם היתה בידי הנאשם בעת העימות הפיזי בינו לבין דבח, ולאחר שדקר את המנוח נמלט מהמקום כשהסכין בידו ובהמשך דאג להסתירה".
באשר לטענת הנאשם, כי הוא הרים את הסכין מהרצפה כאשר נפלה מתוקפיו באירוע הראשוני, שלא מתועד, השופט קבע כי גרסה זו אינה ראויה לאמון בהיותה גרסה כבושה, מתפתחת, חסרת היגיון ושקרית. לדברי השופט, נגד הנאשם עומדת חזקה עובדתית פשוטה כי הוא הביא את הסכין לזירת הדקירות, אף שלא הוכח שהביא אותה מביתו דווקא.
(חזקה עובדתית = מסקנה עובדתית המעבירה אל הנאשם את נטל ההוכחה בנוגע למקור הסכין במקרה הזה, "פוסטה").
לנוכח כל הקביעות האלו, השופט הכריע כי הנאשם הצטייד מראש בסכין בה השתמש במהלך האירוע, כדי לדקור את דבח שלוש דקירות בבית החזה.
חרף העובדה שלא הוכח כי הנאשם הביא את הסכין מביתו או נראה נושא אותה בדרך למפגש, השופט קרשן הגיע למסקנה אותה הקפיד להגדיר כאחת ויחידה, כי מהלל התכוון להמית את דבח. "אדם שיוצא למפגש עם בעל חובו, ביודעו שאין לו יכולת מיידית לפרוע את החוב, ועושה כן כשהוא מצויד בסכין שביכולתה להמית, ולאחר ששני הצדדים איימו האחד על רעהו שינקטו באלימות, חזקה שהתכוון לעשות שימוש בסכין לפחות כדי לפגוע באחר באופן משמעותי; אדם שבמהלך 'מפגש' כזה דוקר את חברו שלוש דקירות באזור בית החזה – חזקה שהתכוון להמיתו".
לדברי השופט קרשן בהכרעת הדין, מהלל "לא השכיל התמודד עם חזקות עובדתיות… הוא מסר גרסאות כבושות ושקריות, שלא היו ראויות לאמון בית המשפט. פועל יוצא מכך הוא כי הוכח במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם התכוון להמית את המנוח, ובכך מתמלא היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן".
תיאוריית הרכב המקרטע
סוגייה נוספת שעמדה במרכזו של המשפט כאמור היא הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין מותו של דבח, והיא צפויה לעמוד גם במרכז הערעור שיוגש.
חוקרי המשטרה ביקשו לברר את הסיבה המדויקת של המוות ולכן נשלחה גופת המנוח למכון הפתולוגי. חרף התנגדות משפחת המנוח בית משפט השלום התיר את נתיחת הגופה, אולם אז משפחת המנוח עתרה לבג"ץ שהפך את החלטת בית משפט השלום והורה כי הנתיחה תתבצע רק דרך הפצע הפתוח בבית החזה.
פתולוג מהמכון לרפואה משפטית אבו כביר, ד"ר ריקרדו נחמן, ערך דו"ח של הנתיחה החלקית ומצא פערים ברשומות הרפואיות של בית החולים שהקשו על הבנת סיבת המוות. לנוכח העובדה כי לא הותר לו לבצע נתיחה מלאה של הגופה, הוא ציין כי לא היה יכול לקבוע את עומק חדירת הסכין והאיברים בהם היא פגעה. הגם שאין עוררין על כך שהמנוח אושפז בעקבות אירוע הדקירה, בסיכום חוות הדעת הפתולוגית נטען כי לא ניתן לקבוע בוודאות אם קיים קשר סיבתי בין אירוע הדקירה בו נפגע המנוח לבין מותו.
גם עו"ד קריטי כפר בקיומו המוכח של הקשר הסיבתי בין הדקירות לבין המוות, לטענתו, במהלך נסיעת הרכב בו פונה דבח הפצוע ממקום האירוע לקפלן נחבל דבח בראשו שוב ושוב, ויתכן שחבלות ראש אלה הן שהביאו למותו. להוכחת הטיעון הזה עו"ד קריטי ערך תחקיר נפרד מזה של המשטרה, שהסתפקה במצלמות האבטחה אשר תיעדו את נסיעת הרכב עם דבח הפצוע לקפלן.
עו"ד קריטי הגיע אל הרכב עצמו במגרש של המשטרה ולקח אותו לבדיקה במוסך מורשה, שם התברר כי הצירייה של הגלגל הקדמי שבורה לחלוטין מה שהסביר מבחינתו את מה שהוא ראה כאשר צפה בסרטוני הנסיעה בהם נראה כי הרכב המדובר מקרטע באופן חריג ודבח הפצוע אשר ישב במושב הקדמי נחבט בראשו בכל קפיצה, ויתכן כי זו הסיבה לאובדן ההכרה שלו, ולמותו.
בבית המשפט, עו"ד קריטי ביקש מהפתולוג להסביר את העמימות בחוות הדעת, וד"ר נחמן ציין כי בהיעדר נתיחה לא ניתן להגיע לרמת הדיוק מיטבית לקביעת סיבת המוות, ובמקרה הזה הוא לא הצליח לבסס רצף של תהליכים פיזיו-פתולוגיים שהביאו למות המנוח, בין היתר בשל הסתירות שמצא ברשומות הרפואיות שנמסרו מבית החולים.
השופט קרשן קבע בקשר לתיאוריית "הרכב המקרטע" של ההגנה, "לאחר שעיינתי בחומר הראיות הרב שהוקדש לסוגייה זו באתי לכלל מסקנה כי לא נותק הקשר הסיבתי בין מעשי הנאשם (הדקירות, "פוסטה") למות המנוח".
השופט ציין, כי לכל הרופאים ולפתולוג ברור כי הדקירות בבית החזה הן אלה שהביאו בסופו של דבר למותו בבית החולים, יתרה מכך, כל הרופאים שללו במפורש את תזת ההגנה כי מכות חיצוניות בראשו של המנוח שמקורן אולי בתאונת דרכים גרמו לדימום פנימי במוחו אשר הביא בסופו של דבר למותו.
על פי השופט, אמנם הוצגו ראיות לכך שרכב ה-ב.מ.וו שהסיע את דבח לאחר אירוע הדקירות לבית החולים קפלן נסע בצורה מסוכנת אך לא ניתן להסיק מכך כי המנוח נפצע מאותה נסיעה באופן שהביא מאוחר יותר למותו.
"אף אם הייתי מקבל את טענת ההגנה (ואינני מקבלה) כי הנזק במוחו של המנוח נגרם מהתנודות והחבטות שספג ברכב בו הוסע בידי חבריו לאחר האירוע לבית החולים, גם אז לא היה מתנתק הקשר הסיבתי המשפטי בין הדקירות לבין מותו של המנוח באשר לא מדובר בסוג התרחשות בלתי צפוי באופן קיצוני שיכול לנתק את הקשר הסיבתי בין המעשה לתוצאה…
"המנוח לא הובהל בדרך הקצרה ביותר או המהירה ביותר לבית החולים אך גם נתון זה אינו יכול לשנות מן המסקנה כי התקיים קשר סיבתי משפטי בין מעשי הנאשם לתוצאה הקטלנית, שכן השתהות בהובלת פצוע לבית החולים אף היא דבר צפוי לחלוטין".
לאחר שהשופט קרשן הרשיע את מהלל ברצח בכוונה, ראש ההרכב השופט עמי קובו והשופטת מרב גרינברג הסכימו עם קביעותיו של קרשן והרשיעו אף הם את מהלל.
בשלב הבא יתכנס בית המשפט לדיונים בטיעונים לעונש, שבנסיבות עבירה של רצח בכוונה או באדישות (סעיף 300 א') הוא עד מאסר עולם, לא חובה.
