לפני שנתחיל לספר את הסיפור המדהים הבא, כמה נקודות מהותיות:
– החוק בישראל מטיל הגבלות חמורות על ביצוע בדיקת רקמות, ומתיר לבצען רק לאחר אישור ערכאה שיפוטית.
– לפי הדין הדתי, ילד ממזר הוא ילד שנולד לאישה נשואה שהרתה מגבר אחר שאינו בעלה (ממזרות רלוונטית רק כשכל הצדדים יהודים). ממזר יוכל להתחתן רק עם ממזרה.
– הפרקטיקה המשפטית הנוהגת בנושא: כשעולה חשש כי ילד שנולד כתוצאה מרומן מחוץ לנישואין הוא ממזר, היא לא לאפשר ביצוע בדיקת רקמות, ובמילים אחרות: להימנע מלברר את האמת, כדי לשמור על הילד מ"כתם הממזרות".
ועכשיו לסיפור, שאינו דמיוני אלא עוסק בפסק דין מחייב במדינת ישראל, שמהווה עוד דוגמא לתוצאה קשה ותוצר דין דתי ארכאי ונוקשה, שספק אם יש לו עוד מקום במסגרת החיים המודרניים.
בני זוג הכירו בשנות העשרה לחייהם. עוד בטרם הכירו, הבחור נותח, נכרתו שני אשכיו והוא עבר ניתוח להשתלת אשכים מלאכותיים (מסיליקון). לאחר ארבע שנים יחד בני הזוג נישאו (2004). עוד ארבע שנים חלפו והאם ילדה תינוקת (2008).
בשנת 2015 הצדדים התגרשו בעקבות תביעה לגירושין שהגישה האישה, בעילות של אלימות פיזית מצד בעלה ועקרותו שבגינה אינו יכול להביא עוד ילדים.
כחודש לאחר הגירושין הגיש הבעל לבית הדין הרבני בבאר שבע תביעה לבדיקת אבהות. התביעה נדונה בהרכב המיוחד לבירור יוחסין.
הגבר טען כי הילדה אינה שלו. לדבריו, כבר לפני הנישואין הוא ומשפחתו סיפרו לאישה ולמשפחתה שאין ביכולתו להביא ילדים לעולם. עוד הוא טען, כי לאחר שנישאו, האישה אמרה לו שהיא עוברת טיפולי פריון. כשהרתה, חשב שההיריון כתוצאה מהטיפולים, אך כשרבו אמרה לו שאינו האב וגם לאמו אמרה כך, מה שהביא לחיזוק חששותיו שהילדה איננה ממנו.
הבעל לשעבר הוסיף, כי לדעתו בן-זוגה של האישה כיום הוא האב הביולוגי, מה שמתיישב עם עדות אביו (שוטר במקצועו) אודות התנהגות כלתו המזנה עם אנשים זרים, ביניהם בני מיעוטים ובדואים.
האישה הכחישה את טענות הבעל וטענה כי מעולם לא התרועעה עם גברים אחרים. עוד היא טענה, כי בעלה לשעבר הכיר בבת כבר בזמן ההיריון ובמשך שנים טיפל בה, וחתם על מסמכים שהיא בתו. היא אף הציגה תמונות בהן נראה בעלה לשעבר מחבק אותה בזמן הריונה ונושא את הילדה בגיל שנתיים.
באשר לאופן בו הרתה האישה, הרי שכאן התגלו בדבריה סתירות.
תחילה טענה כי כניסתה להיריון היתה כתוצאה מטיפולי פוריות, אך לאחר שהתברר שלא נפתח כלל תיק לטיפולי פוריות בבית החולים, היא שינתה את גרסתה וטענה שנזרעה מהזרקת זרע של בעלה לתוך רחמה על ידי אשתו של הרב. בתגובה, הבעל אישר שהם נפגשו אצל הרב, אך הוסיף כי מעולם לא נתן מזרעו כדי להזריק לתוך רחמה של אשתו, וחוץ מברכותיו של הרב – לא ידוע לו על טיפול אחר שנעשה.
בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע נאמר, כי בשל העובדות הסותרות שטענה האישה, פסק הדין מושהה "עד שתבהיר היטב את עמדתה בתוך שלושה חודשים, ואם לאו – התיק ייסגר". האישה לא הגיבה להחלטת בית הדין, והתיק נסגר.
נציג היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אדוארד וייס, ערער על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול, בטענה שבית הדין האזורי לא פעל על פי התקנות בעניין תיקי יוחסין, שכן השאיר את בירור מעמדה של הילדה עמום. בנוסף טען, כי יש להתיר את הילדה (להינשא בעתיד ולא להיחשב ממזרה, ד.ל) מכמה סיבות.
אחת הסיבות, במציאות הבעל יכול לקיים יחסי אישות ואף פליטת זרע שממנו אפשר ללדת, ובפרט שרוב בעילות אחרי הבעל (כלל במשפט העברי קובע כי במקרה של ספק לגבי זהות האב הביולוגי של צאצא של אישה נשואה, האב הביולוגי הוא הבעל ולא גבר אחר, ד.ל).
סיבה נוספת: גם אם האישה הופרתה מזרע של איש זר אך שלא דרך ביאה, הילדה כשרה ולא נעשית ממזרת.
סיבה שלישית: גם אם האישה זינתה, עדיין יש מקום לומר שזינתה עם בני מיעוטים כטענת הבעל ואביו, ולפיכך אינה ממזרת וכשרה לבוא בקהל.
הבעל עמד על טענתו שהוא עקר גמור, וצירף מסמכים וחוות דעת רפואיות לפיהן יש בזרעו "אפס" תאי זרע.
הרכב הדיינים – הרב דוד ברוך לאו (נשיא), הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי – הגיע למסקנה כי "הבעל לא היה שותף לטיפולי פוריות בכל צורה שהיא. כך, טענת האישה שכביכול נתעברה מזרע בעלה שהוזרק לה בביתה של הרבנית היא לכאורה שקרית בעליל. אולם עם זאת לא נשללה אפשרות שנתעברה בהזרעה מלאכותית מזרעו של אדם זר; שנבעלה לאיש אחר, יהודי או גוי, ונתעברה ממנו; והאפשרות הקלושה שנתעברה מבעלה בניגוד לדעת הרופאים, שכן שניהם מודים כי קיימו חיי אישות".
בסופו של דבר, לאור נימוקי ראש אבות בתי הדין בבאר שבע וסקירת דעות גדולי הפוסקים – וכן מהנתונים העובדתיים שהתגלו בבית הדין הגדול (בהם חתימת הבעל בעת לידת הבת בבית חולים על תעודות השחרור והלידה) נפסק כי הילדה כשרה לבוא בקהל ולהינשא כדת משה וישראל. "אין ראיה הלכתית חזקה ממנה להודאת האיש והכרתו בהיותו אביה של הבת לכל דבר ועניין", קבעו הדיינים.
בתוך כך צוין, כי אין במתן פסק דין זה הבעת עמדה באשר לתביעת האב לביטול חיובו במזונות הקטינה, שאינה בסמכות בית הדין הרבני אלא בסמכות בית המשפט לענייני משפחה.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
