הקדמה מאת אמיר זוהר:
משה איבגי, הבחור מעיירת הפיתוח מגדל העמק שהפך לכוכב הבלתי מעורער של הקולנוע והתיאטרון בישראל, נחשף בקלונו על ידי עובדות זוטרות ושחקניות שתיארו כיצד הוא הלך רחוק מדי עם התשוקה הבלתי נשלטת שלו להשכיב אותן. איבגי ביצע בהן מעשים מגונים ברף הנמוך, יחסית, הטריד, הציק, זרק מילים, שלח ידיים, דחף למיטה, נצמד ברכב, אבל אף פעם לא הלך עד הסוף. מהסיבה הזו, השופט שדן אותו לראשונה והקשיב לכל העדויות, החליט שאין חובה לשלוח אותו למאסר.
הזעקה הציבורית באמצעות כל ארגוני הנשים, שהם בעלי אחיזה משמעותית בגופי התקשורת, לטוב ולרע, אילצו את מי שהיה אז פרקליט מחוז חיפה, והיום הוא פרקליט המדינה, עמית איסמן, להגיש ערעור על העונש, ואיבגי נשלח למאסר ממנו הוא שוחרר השבוע.
לפני ואחרי השחרור, הזעקה הציבורית באמצעות כל ארגוני הנשים, שהם בעלי אחיזה משמעותית בגופי התקשורת, לטוב ולרע, חזרה לעולמנו. דוברות ודוברים בכל הערוצים העיתונים והרשתות התעלמו השבוע מכל עקרונות "חוק שחרור על-תנאי ממאסר" (2001), ודרשו לבטל את קיצור המאסר שנקבע בעניינו של איבגי, אבל לא רק בעניינו. דוברי ההתנגדות אינם מבינים כי קיצור מאסר נועד לקדם את השיקום והתיקון של האסיר שהורשע, לסייע בהתאקלמות שלו חזרה בחברה, כדי לנסות למנוע את שובו לסורו, רק לנסות. מבחינת המתנגדות והמתנגדים, עבריינים באשר הם אינם זכאים לתיקון ושיקום.
אנחנו ב"פוסטה" לא חושבים כך ועל בסיס העיקרון הזה אנו שמחים על הסרט החדש של איבגי, שאמור לעלות לאקרנים בקרוב בזכות החלטה אנושית יוצאת דופן ואמיצה של המפיק משה אדרי.
מתחת לאף
40 שנה לפני שהשתחרר ממאסר בפועל, פרץ משה איבגי במתחת לאף (1982), סרטו הראשון שהתניע קריירה מדהימה ומזהירה, שנפרשה על פני 38 שנים, ונגדעה באיבה.
סרט פשע מפתיע במקוריותו ורעננותו, שהפך במרוצת השנים לסרט פולחן קלאסי, חשף את מלוא כישרונו של איבגי כבר בשלב הסטארט-אפ.
שנה לפני גנב איבגי את ההצגה בגדול כעבריין במחזה ביער ביער (1981) לצדו של אורי גבריאל, שהמשיך אתו בטבעיות ב"מתחת לאף", עד שהפך אותם לצמד עברייני הקולנוע הישראלי מספר 1 בכל הזמנים.
תוסיפו על כל זה את הבימוי המבריק של ינקול גולדווסר, והתסריט החכם והמגניב של חיים מרין, שהכיר מתפקידו כקצין מודיעין בבולשת תל אביב את הז'רגון העברי-עברייני הכי הארד-קור, ורקם לאיבגי וגבריאל תפקידים מגניבים לאללה, שהכניסו אותם לפנתיאון הקולנוע הישראלי.
לחם
רגע אחרי הפריצה הגדולה עם "מתחת לאף" הפך איבגי בן-ליל לשחקן מבוקש בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון. הוא החליף תפקידים כמו גרביים, וחשף בכל תפקידיו כישרון גאוני, אלסטי, לשחק כמעט כל דמות שנפלה לו לידיים. ב-1986 הצליח להטביע שוב את חותמו העז והייחודי בדרמת הטלוויזיה הקלאסית לחם, שביים חתן פרס ישראל רם לוי.
בדומה ל"מתחת לאף", גם ב"לחם" נכנס איבגי בטבעיות רבה לתפקיד הישראלי-מזרחי הדפוק, דמות שהפכה ברבות הימים למזוהה איתו, אך הוא הוסיף לדמות הזו ממד אנושי עמוק, איכותי ומרגש, מעל ומעבר לקריקטורה הסטריאוטיפית הנלעגת, שדבקה בדמות המזרחים בקולנוע מאז ימי "סלאח שבתי" וסרטי הבורקס הזכורים לרע.
שורו
ב-1990 נחשב משה איבגי לכוכב הקולנוע הישראלי נאמבר וואן, שהצליח להמריא מעל מהירות הסטריאוטיפיזציה המזרחית, ולהשתחל לתפקידים כל-ישראלים, נטולי סטיגמות ודעות קדומות.
ואז נחת עליו, כמו מתנה משמים, הבמאי והתסריטאי המחונן שבי גביזון, שהלביש עליו את תפקידו המגניב של אשר ישורון, המכונה שורו, שאפשר לו להשתולל חופשי על הבר ולפרוץ את כל גבולות רפרטואר הזהויות הישראלי.
ב"שורו" משחק איבגי איש עסקים כושל ושרלטן, אך כריזמטי להחריד, המנסה לקדם את מכירת ספרו לגרש את העורב. חייו משתנים מקצה לקצה כשהוא מתארח בתוכנית טלוויזיה, לאחריה מתקבצת סביבו חבורה, או כת, שהופכת אותו למנהיגה הרוחני. "שורו", שהפך לשלאגר היסטרי וסרט פולחן, הביא לאיבגי את פרס אופיר הראשון, וקיבע חזק את מקומו בפסגה.
גמר גביע
ב-1991, כשסופה של מלחמת לבנון הראשונה לא נראה באופק, אפילו לא ביום בהיר במיוחד, ניצל איבגי את מעמדו המיוחד ככוכב הקולנוע מספר אחד, ולקח על עצמו תפקיד בסרט פוליטי. איבגי, שמעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות השמאלניות, נכנס בצורה מושלמת לתפקידו של כהן, שהתכונן לטוס למונדיאל שנערך בספרד ב-1982, אך לדאבונו הרב קיבל צו 8 ומצא עצמו נלחם במלחמת לבנון הראשונה.
במהלך אחד הקרבות הוא נופל בשבי בידי כוחות אש"ף. במהלך השבי מצליח כהן לתקשר עם שוביו הערבים, בזכות אהדתם המשותפת לנבחרת איטליה, המככבת באליפות העולם בכדורגל ובסוף גם זוכה באליפות העולם. גמר גביע אולי לא זכה בגביע הקולנוע הישראלי, אך חידד עוד יותר את כשרונו של איבגי כשחקן חד-פעמי.
מקס ומוריס
ב-1994, 12 שנה אחרי הפריצה המטאורית עם "מתחת לאף", הצליחו הבמאי ינקול גולדווסר והתסריטאי חיים מרין להפגיש מחדש את משה איבגי ואורי גבריאל לסרט נוסף. ולמרות שהניצוץ החד-פעמי שניצת ב"מתחת לאף" לא שחזר את עצמו בשנית, חשיבותו של מקס ומוריס היה בעצם קיומו, בעקבות הביקוש הגואה של הקהל הרחב לראות בקולנוע את איבגי וגבריאל כשני עבריינים בפריים אחד.
ואכן, איבגי וגבריאל מספקים שוב את הסחורה כשני עברייני צעצוע מגניבים, שחולמים לעשות את ה"מכה" של החיים שלהם, כשבדרך הכל, כמובן, מסתבך והולך. אלא שהפעם מדובר בקומדיה לכל דבר, כולל העובדה שלראשונה נחשפים איבגי וגבריאל גם כשני זמרים ורקדנים מוכשרים לאללה, שהצליחו למקסם את פוטנציאל הסרט ולהפוך גם אותו לקאלט.
חולה אהבה משיכון ג'
ב-1995, חמש שנים אחרי "שורו", חזר איבגי לשתף פעולה עם הבמאי והתסריטאי שבי גביזון, תוך שהם מצליחים לשחזר ולשדרג את ההצלחה בענק.
בחולה אהבה משיכון ג' חזר איבגי לתפקיד המזרחי הדפוק. אלא שהפעם הוא כבר היה חרוט בתודעה כשחקן מגומי, שמסוגל ללבוש ולפשוט מעליו כמעט כל תפקיד בקלי קלוטו. והפעם הוא נכנס לתפקידו של ויקטור, רווק בן 40, המנהל תחנת כבלים פיראטית מדירת אימו, עימה הוא גר בשיכון קשה יום בקריית ים.
הוא נוהג לספר לתושבי השיכונים סיפורים בדויים על רומנים סוערים שהיו לו עם נשים רבות, עד שהוא מתאהב על באמת במיכאלה (אביגיל אריאלי), שמשגעת אותו על כל הראש. על תפקידו בסרט הנ"ל זכה איבגי בפרס אופיר השני, והיה לשחקן הקולנוע הראשון בישראל שזכה בשני פרסי אופיר, עבור שני סרטים של אותו במאי.
בגין
ב-1998 חרג משה איבגי מכל שלל תפקידיו הקודמים, ונכנס לנעליו הענקיות של מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל השביעי, בסרט טלוויזיה שכתב העיתונאי והסופר אמנון דנקנר. הסרט בגין לא היה הפעם הראשונה שבה גילם איבגי תפקיד של אשכנזי. זה קרה לו חמש שנים לפני כן בסרט נקמתו של איציק פינקלשטיין, שלא ממש הצליח לשכנע באמינותו.
ב"בגין" הצליח איבגי לשחזר את כל התסמינים ההתנהגותיים והניואנסים הכי דקים שאפיינו את בגין, אחרי שהודיע לעם ישראל כי "אינו יכול עוד", התפטר מתפקידו, הסתגר בביתו ושקע בדיכאון כבד עד יום מותו ב-9 במרס 1992 בגיל 78.
ואכן איבגי הצליח ב"בגין" לשפוך אור ולפתוח צוהר על הפרק האפל בחייו האגדיים של בגין, שבעזרת איבגי, שבר שתיקה.
מטאליק בלוז
ב-2004, 22 שנים אחרי הפריצה הגדולה, משה איבגי כבר היה על תקן אגדה. כמעט כל במאי ישראלי שרצה "כוכב" לסרטו, דאג לבדוק, דבר ראשון, אם איבגי פנוי. ולמרות המנטרה הקבועה ("מה, עוד פעם איבגי?") שנשמעה אז בברנז'ת אנשי התקשורת, איבגי תמיד ידע לספק את הסחורה בגדול.
מטאליק בלוז עוסק ביחסי גרמניה-ישראל, בטראומת השואה ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי, מבעד לסיפור מסעם של שני סוחרי מכוניות (משה איבגי ואבי קושניר) ישראלים לגרמניה, בתקווה למכור מכונית מסוג "לינקולן קונטיננטל לימוזין", אחרי שהתברר להם שמדובר במכונית נדירה, וערכה, לכאורה, גבוה במיוחד.
"מטאליק בלוז" אולי לא היה סרט מי יודע מה, אבל הוא הביא לאיבגי פרס אופיר שלישי, ובכך היה איבגי לשחקן הישראלי ששבר את כל שיאי אופיר בכל הזמנים.
הבורר
"הבורר" (2014-2007), הנחשבת לאחת מסדרות הטלוויזיה הישראליות המצליחות והפופולרית ביותר בכל הזמנים, אפשרה למשה איבגי לבסס עוד יותר את מקומו בפסגה, לצרוב את כשרונו עמוק עמוק בתודעה הישראלית ולסגור מעגל עם "מתחת לאף".
אלא שהפעם הוא כבר לא דג רקק המשכשך בשלוליות הפשע עכורות הזרם. הפעם הוא ברוך אסולין, ראש ארגון פשע והבורר מספר אחד של העולם התחתון בישראל, שבנה במו ידיו אימפריה עסקית-פלילית תמנונית, הכוללת רשת בתי קזינו וגביית דמי חסות, בשותפות עם אחיו יוסי (שאול מזרחי) וחברו יגאל "הנאצי" מזרחי (אורי גבריאל). "הבורר", שרצה ארבע עונות ושודרה לאחר מכן באינספור שידורים חוזרים, העמיקה עוד יותר את אחיזתו של איבגי בפסגה.
זגורי אימפריה
חרף העובדה שזגורי אימפריה (2015-2014) שודרה רק שתי עונות, היא הצליחה לשמר את מעמדו של איבגי כשחקן-על. הפעם איבגי חוזר, פחות או יותר, למחוזותיו הביוגרפיים כצאצא של יהודי מרוקו, ומגלם בכישרון רב את אלברט "בבר" זגורי, אבי משפחת זגורי הבאר-שבעית, המתגורר בדירת שיכון צרת מידות עם אשתו, סבתא ושמונת ילדיו.
רגע הפיק בסדרה, שעשה בזמנו ים של רעש ופתח דיון ציבורי סוער, הגיע בפרק החתרני על יום השואה, כש"בבר" מסרב לעמוד בצפירה, במחאה על ההתעלמות מה"שואה" של יהודי מרוקו בישראל. וכשהוא נשאל על ידי בנו אביאל (עוז זהבי), מדוע הוא מסרב לעמוד דום לזכר ששת המיליונים, הוא משיב: "זה לא המשפחה שלי שמתה. זה לא העם שלי. העם שלי בא מעושר, ארמונות פאר והם הרסו לנו את החיים".
