הרבה אומרים שהקורונה היא המקבילה של המבול התנ"כי, שלימד את כולנו לקח והשאיר את נבחרי העם והחיות לשרוד ולהקים הכל מחדש. לפי האגדות זה עבד מצוין.
העניין הוא, שהמבול בא ושוטף הכל ("תרתי משמע") ואילו הקורונה משאירה מלא צלקות. יש סדר עולמי חדש והוא גובה מחיר ולא פעוט, מחיר "ההסתכלות במראה".
יותר ויותר אנו נתקלים במשפחות שמתפרקות "בגלל הקורונה". כמו אלה שהתפרקו בגלל החגים, והחופשות. יש את מי להאשים במי שאנחנו ובמה שהזוגיות שלנו הפכה להיות. זה אפילו קל. הרי האשם תמיד הוא אותו אשם חיצוני, הוא רק מחליף שמות, זן כזה, זן אחר, אבל הכותרת נשמרת.
אין ספק שבמציאות הקורונה הלחץ גובר. חוסר הוודאות הכלכלית. הזמן הממושך עם הילדים. חלוקת נטל שאינה שוויונית תמיד משאירה "קורבן" לנסיבות, הפחד מסוף העולם שנותן תירוץ למאהבת (אז מה אם היא היתה לפני), לאלימות (אז מה אם היא היתה לפני), להתפרקות (אז מה אם היא היתה לפני).
גורמי לחץ בנישואים הם בדרך כלל כאלה אשר יכולים להתגבר נוכח נסיבות החיים, אך אסור לבלבל אותם עם תכונות אופי, התנהלות יומיומית, רצון חופשי, סדרי עדיפויות, הנטייה להפוך את גורמי הלחץ לנסיבות עצמן.
כאשר סיבה הופכת לתירוץ, היא לרוב באה להצדיק התנהגות שאין לה הצדקה. במציאות של חוסר ודאות, הפתרון היחיד הוא ודאות. אמיתית. לא כזו שאנו מכתירים כטובה או רעה, אלא פשוט ודאות.
הקורונה לא יכולה להיות תירוץ לחיים עם בן/בת זוג אלים/ה.
הקורונה לא יכולה להיות תירוץ לחיים עם בן/ בת זוג בוגדים/ות.
הקורונה לא יכולה להיות תירוץ לאובדן שליטה.
הקורונה לא יכולה להיות תירוץ להשארת ילדים ב"בית שלם" אשר אינו מתפקד.
הקורונה כן יכולה להיות הסיבה לבחור לחיות בצורה אחרת. לשפר. להיטיב. לבנות ודאות בעולם של חוסר ודאות.
בתי החולים עמוסים בנפגעי קורונה והמציאות היומיומית מפחידה, את הפחד אנחנו לוקחים ומטילים ישירות על בני משפחתו וביתנו – כאילו זה הכי מובן מאליו.
שאלות כמו, כיצד נתפרנס, מי יישאר עם הילדים.
המחירים הנפשיים שאישה משלמת בוויתור על מקום עבודתה בגלל בידוד ועוד בידוד.
המחירים הנפשיים שמשלם האב, שלא יודע אם מחר יוכל לפרנס ילדיו, עולים בחוסנו של התא המשפחתי.
אז מה עושים?
מזהים את הנורות האדומות – הטונים עולים, האלימות המילולית הגוברת, האלימות נפשית המשתלטת, דיכאונות, האשמות, מריבות שנוצרות מכלום ושום דבר.
מתכננים כלכלית מחדש – בודקים מה הנזק הכלכלי שנגרם, לא רק בכסף שכבר לא נכנס אלא גם בכסף שיוצא, מארגנים מחדש את ההתנהלות הכלכלית, אם בוויתורים, אם בהשקעות חדשות, אם במציאת עבודה נוספת, אם בשינוי הנטל ההורי, אם בגיוס עזרה מחברים, אם בהקמת "פעוטוני" בידוד עם שכנים ובני משפחה (סבתא ששומרת על כל הנכדים? אחות או גיסה שמרכזת את הפעוטות? חילופי משמרות?), בקיצור, בונים מודל כלכלי חדש.
לא נשארים בכל מחיר – ככל ונוצרים מצבים בהם אתם מרגישים שאתם מאבדים שליטה על בטחונכם ו/או על חוזה הנישואים שלכם, ככל ונוצרות התנהגויות שהתירוץ להן הוא "לחצי הקורונה", וכבר אמרנו שהקורונה לעולם לא תיצור אדם אלים יש מאין, ולא תיצור בוגדנות יש מאין, הם תמיד היו כאלה. לכן, אין הזדמנות טובה יותר מימי הקורונה כדי לבנות את עצמכם מחדש במציאות בה ניתן להתחיל מאפס, ללא תלות.
נכון שזה מפחיד יותר, אבל בכל מקום של פחד יש צמיחה, אם רק תתנו לעצמכם לצמוח.
ילד שיקום אל שני בתים מאושרים ויציבים, שלא חשופים ל"לחצי הקורונה", יהיה ילד מאושר יותר.
אדם שיקום בלי פחד מהצעקה הבאה, מהמכה הבאה, יהיה מאושר יותר, וכפועל יוצא יהיה הורה טוב יותר.
פרודים וגרושים אשר משתמשים בקורונה כתירוץ לעינויים וייסורים הדדיים, ולהמשך פגיעה בילדיהם, מלכתחילה ההורות שלהם היתה פגומה, אחרת הם לא היו מוסיפים את המשקל החורג הזה של זוגיות מעוותת בעולם שהוא כל כך מפחיד גם ככה.
הכותבת עו"ד שני ליבמן היא עורכת דין לענייני משפחה ומנויה באינדקס עורכי הדין של פוסטה
