מעשה בבעל שרצה להתגרש, אך האישה סירבה. בית הדין הרבני הורה לצדדים להתגרש, האישה ערערה ובית הדין הרבני הגדול הותיר את ההחלטה על כנה. לצדדים נקבע סידור גט, אולם כשהגיע המועד – האישה דיברה אל ליבו של הבעל ושכנעה אותו לדחות את מועד סידור הגט עד שיגיעו להסכם כולל.
אחרי יומיים הבין הבעל כי האישה הפעילה עליו מניפולציות ואין לה כל כוונה לנהל משא ומתן, וביקש מועד חדש לגט. הרכב אחר של בית הדין סירב להורות בשנית על חיוב בגט, ולכן בצר לו – הבעל פנה בתביעה נזיקית לבית המשפט לענייני משפחה.
כפי שפורסם באתר פוסטה, לפני כשנה חייבה השופטת חני שירה את האישה לשלם לבעלה פיצוי של 75 אלף שקל נוכח סירובה להתגרש ממנו.
האישה, באמצעות עו"ד דניאל שרז, ערערה לבית המשפט המחוזי וטענה כי הכלל של כיבוד הערכאות מחייב את דחיית תביעת הבעל, שכן אין עילה וחיוב לגירושין ולא ניתן כלל פסק דין לגירושין.
מנגד טען הבעל, באמצעות עו"ד אברהם קורחוב, כי פסק הדין המחייב את האישה במתן גט שריר וקיים, ומותב רבני אחר לא היה מוסמך כלל לבטלו, קל וחומר כשמדובר בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול.
הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי – צבי ויצמן (אב בית הדין), ורדה פלאוט ורמי חיימוביץ – נדרש לסוגייה: האם קמה עילה נזיקית שעניינה בסרבנות גט, שעה שאין כל קביעה של הערכאה הרבנית המחייבת או אף ממליצה על מתן הגט, ויותר מכך – תביעת הגירושין אף נדחתה?
השופט ויצמן קבע, כי "המקרה הנדון נופל לגדרם של אותם מקרים חריגים בהם ראוי שבית המשפט יבחן ויברר את התביעה הנזיקית אף ללא פסק דין ברור לגירושין". זאת ממספר טעמים: ראשית, בית הדין הרבני שסיים מלאכתו ואינו מצוי עוד בשלב ביניים של בחינת סוגיית סרבנות, הותיר את הבעל ללא אפשרות מעשית להתגרש. בנוסף, לאישה ניתן צו למדור ספציפי, הבעל נותר מחוץ לדירה ללא הגבלת זמן, ונגרם לו נזק כספי בשל כך.
לאור האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי דין הערעור להידחות, ואף ציין כי הפיצוי בסך 75 אלף שקל אינו מוגזם בהתחשב בשנים שהצדדים בנתק, כשהגט אינו נראה באופק. השופטים חייבו את האישה גם ב-20 אלף שקל הוצאות.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
