לנוכח משבר אמון הציבור במערכת אכיפת החוק בכלל, ומערכת המשפט בפרט, הנה סוגייה לדיון ציבורי: האם הגיעה העת להחליף את האופן בו מתקיים ההליך הפלילי בישראל, משופטים בעלי מעמד, כוח, סמכות ושיקול דעת בלעדי, אל חבר מושבעים כפי שנהוג במרבית המדינות המתנהלות כמו ישראל על פי שיטת "המשפט המקובל", בריטניה וארצות הברית למשל.
שם, אנשים מן הישוב מסייעים למערכת המשפט להגיע אל הצדק, ולא רק שופטים בוגרי מערכת התביעה כפי שנהוג במדינת ישראל, שנתקעה עם שיטת המשפט הצבאית של המנדט הבריטי.
מה בין שנת 2020 לימים החשוכים של המנדט הבריטי? ליפטון תה, ואולי ארל גריי, לא יותר.
חבר מושבעים הוא גוף נבחר של שישה עד 12 אזרחים, שאינם עובדי ציבור אשר נבחרים רנדומלית מפנקס הבוחרים. זו יכולה להיות גננת, שיפוצניק, רואה חשבון, פליטי ריאליטי, אפילו רקדנית או חשפנית רחמנא ליצלן, ובלבד שאין להם רישום פלילי. מכירים את זה מהסרטים, חבר המושבעים הוא זה שמכריע זיכוי או הרשעה, בעוד תפקידו של השופט הוא לפקח על ההליך, לפרש את החוק ואת תקנות סדרי דין (הקורס הכי נורא בפקולטה למשפטים), ובסיום, רק לאחר ההרשעה לקבוע את העונש.
אמון הציבור במערכת המשפט הגיע לשפל של כל הזמנים. פרשיות שחיתות של שופטות ושופטים פותחות מהדורות ומקועקעות לנצח במצבה הדיגיטלית של כולנו. טענות על נפוטיזם של שופטות ושופטים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין תובעים וחברים, נחשפות חדשות לבקרים.
הריקבון המערכתי המסתמן בפרשות שאינן בנאליות מחריף את משבר האמון, שמסלים מיום ליום כמו הקרבות בסוריה השכנה, כל פעם עם גורם עויין אחר. נאשמים מהצווארון הלבן זועקים הרבה יותר חזק מאלה השקופים של הצווארון הכחול, על כך שהשופטים לא מקשיבים להם ו"נעולים" על הנרטיב של התביעה.
הדרך היחידה להשיב את אמון הציבור במערכת היא לתת לציבור כוח בתוך המערכת, משמע יצירת ערכאה שתתווך בין הציבור לבין מערכת המשפט שהתכלית הטבעית שלה היא עשיית צדק הוגן, בגובה עיניו של העם. שהאזרח הקטן, אדם מן הישוב שחי את חיי היום יום, שמכיר את חוכמת הרחוב ודרכה את תכמנות הגנבים, אבל גם את מחירי הקוטג' והדלק, יביא את נסיון החיים והפרספקטיבה שלו אל אולם בית המשפט בהליך פלילי בו עומד אדם אחר מן הישוב, שיש לדון באישומים נגדו ולהכריע את דינו.
שופטים בהרכב או דן יחיד בהליך פלילי מחזיקים במונופול על הדין, גם במקרים בהם אין משוא פנים או כוונה של שופט להביא את האני המאמין שלו, התת מודע משתלט על הדין גם ללא כוונה תחילה. את זה רואים מדי יום בבתי המשפט. שופט שמאלני רדיקלי יקשיח עם נער גבעות פוחז, בדיוק כפי ששופטת פמיניסטית רדיקלית תכתוב החלטה כאילו נפלו השמיים כאשר עומד מולה נאשם במעשה מגונה שבוצע אי שם בסיום מלחמת השחרור, קדש ברנע וששת הימים. שופט ימני שמרני מתנחל עם כיפה סרוגה לעולם לא יירד לסוף דעתו של נער שכונות פוחז, וכך גם שופטת דתייה וחסודה, איזה משקל היא תיתן לעדות של מזרח אירופי מקועקע הנאשם בסחר בנשים?
זהו בדיוק מקומם של המושבעים, שצריכים בדעת רוב להכריע האם הם מאמינים לגרסת הנאשם אם לאו. אימוץ שיטת המושבעים יקדם הבנה וציות לערכי חוק, יעורר תובנות של עשיית צדק והוגנות, יצמצם פגיעה בחפים מפשע, יחזק את הקשר בין העם לבין מערכת המשפט ויסייע להשיב את אמון הציבור במערכת החוק והמשפט בימים בהם שוטר מרשה לעצמו להקליט עורך דין המשוחח עם עצור; ימים בהם עיתונאית פורצת למכשיר נייד וגונבת מידע אינטימי, שמועבר לפרקליט המדינה ובמקביל מתפרסם בראש חוצות כבסיס מוצדק לכאורה לכתב האישום שבדרך; ימים בהם חוקרי משטרה ופרקליטים בכירים מבשלים הקלטות של נחקרים ועדי מדינה, ומשקרים בבתי משפט ללא מענה של היושב בראש הדוכן; ימים בהם בעלי דין מקליטים דיונים מחשש לפגיעה בזכויותיהם; הרשימה עוד ארוכה והימים נמשכים ונמשכים. ראשי המערכת אמנם זועקים נגד הביקורת נגדם אבל אף אחד מהם לא נשמע כמי שמביט עמוק פנימה ונוקט בצעד אופרטיבי אשר ישנה את הסטטיסטיקות בטבלאות אמון הציבור, אלו המנוסחות בחוגים למדעי המדינה בכל האוניברסיטאות ומכוני הסקרים שמנהליהם למדו בהן.
חבר מושבעים לא נועד לסייע לנאשמים, חברים בארגוני פשיעה או פוליטיקאים מושחתים, להיפך.
נאשם באשר הוא ישקול היטב היטב עם עצמו ועורכי דינו האם הוא מסוגל לעמוד בפני חבר מושבעים שמכיר היטב את כל השטיקים והחארטות מהחיים, או שהוא מעדיף הסדר טיעון, כי הרשעה אצל המושבעים תגרור בדרך כלל עונש מקסימום מהשופטים. מנגד, עצם המהות של חבר המושבעים תציב גבולות חדשים לפרקליטות לפני ניסוח של כתבי אישום מופרכים. ממש כמו באמריקה!!!
המתנגדים הראשונים לרעיון בטור השבועי של "הפוסקת" יהיו מן הסתם, השופטים עצמם, גם הטובים שבהם. אבל, האם כבודם יתנגדו לפגיעה במונופול הצדק שלהם גם אם הוא ישיב את אמון הציבור במערכת?
• הטור מוקדש לידיד "פוסטה" ו"הפוסקת", עו"ד ליאור אפשטיין האחד והיחיד
