בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את ערעורם של בעלי דירה בה מתגורר דייר מוגן בדמי מפתח, ואישר הוצאת צו פינוי לדייר, עקב הרשעתו במעשים מגונים שביצע בקטינים בדירתו. בעלי הנכס נאלצו לערער למחוזי מאחר שבית משפט השלום דחה את בקשתם לפנות את הדייר המוגן, מאחר שהוא עשה שימוש בדירתו לתקיפת קטינים "רק" בשני מקרים – שימוש שבית משפט השלום הגדירו כ"אקראי או מזדמן".
חוק הגנת הדייר העניק במקור זכויות קשיחות לדיירים בדמי מפתח, הרשאים לגור בנכס המושכר עד סוף חייהם ואף "להורישו" לבן זוג או ילד (כמו הנתבע במקרה זה, שהינו דייר ממשיך אחרי אביו שנפטר). החוק קבע עילות פינוי מצומצמות, כאשר "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית" או כאשר "הדייר… דרכו להטריד או להרגיז את שכניו".
המחלוקת המשפטית התמקדה במלים "דרכו להשתמש למטרה לא חוקית" ו"דרכו להרגיז". מהמילה "דרכו" עולה לכאורה שצריך להוכיח שימוש קבוע. בית משפט השלום קבע כי עילת פינוי במקרה זה לא מתקיימת, כיוון שעל פי התיק הפלילי נגד הדייר, ניתן ללמוד כאמור כי "השימוש בדירה לא היה שימוש קבוע ומתמשך לצורך ביצוע עבירות פליליות, אלא שימוש שאירע פעמיים, ואין מדובר במקרה בו העבירה הפלילית (מעשים מגונים) לא היתה מתבצעת ללא השימוש במושכר".
גם שופטי בית המשפט המחוזי נחלקו בפרשנותם למצב המשפטי. ראש ההרכב, השופט ישעיהו שנלר, אימץ את עמדת בית משפט השלום שאין לפנות את הדייר, אך הוא נותר בעמדת מיעוט. השופטים עינת רביד וקובי ורדי פסקו בדעת רוב, כי יש לקבל את ערעור בעלי הנכס.
השופטת רביד הזכירה את פסיקת בית המשפט העליון לפיה "המדיניות השיפוטית היא לנקוט בפרשנות מצמצמת לתחולתם של דיני הגנת הדייר ולזכויותיהם של דיירים מוגנים, ומוסד הגנת הדייר הוא מוסד ארכאי שדינו דעיכה".
בשני פסקי דין בשנים האחרונות קיבלו שופטי העליון בקשות לפינוי דיירים מוגנים אשר תקפו ופצעו בצורה קשה את בעלי הבית, שהינם גם שכניהם. בשני מקרים אלה, בית המשפט העליון הורה על מתן צו פינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק, העוסק בדייר מוגן "שדרכו להטריד את שכניו". בפסקי דין אלה נקבע כי די אף במקרה אחד חמור במיוחד של התנכלות לשכנים, כדי להביא לפינוי דייר מוגן.
מתקדימים אלה למדו השופטים רביד ו-ורדי כי די גם במקרה אחד או שניים של התנהגות פלילית חמורה בדירה, כמו מעשה מגונה בקטינים, כדי להביא לפינויו של המוגן, וזאת גם לפי החלופה של סעיף 131(4) על "דרכו של הדייר להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית".
"לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר במעשה שהוא מן החמורים ביותר" כתבה השופטת רביד על העבירה שביצע הדייר. "מי שמבקש לחסות תחת הגנות החוק, מן הדין שיקפיד שלא לעשות בדירה המוגנת מעשים שהם ברף הגבוה של פגיעה בגוף ובנפש". השופטת ציינה גם קביעה נוספת, כי "העובדה שהיתה למשיב דירה משלו, סייעה לו לבצע את זממו בקטינים גם אם ניתן היה לבצע זאת במקומות אחרים, כפי שגם בוצעו. בוודאי שקל יותר לבצע פשעים כאלה בדירה שלך, ולכן יש קשר בין זכות הדיירות המוגנת לבין ביצוע הפשע" – זאת בניגוד להכרעה של בית משפט השלום באותו תיק.
"לנוכח המגמה שהצביע עליה בית המשפט עליון, זכות הדיירות המוגנת צריכה להיסוג מפני פעולות אלימות במיוחד שנעשות בדירה המוגנת, וניתן להקנות לבעל הבית זכות פינוי בגינן".
בית המשפט המחוזי קבע, גם זאת לאור התקדימים מהעליון, כי הפינוי יתבצע תוך מתן פיצוי לדייר אשר ייקבע לאחר החזרת התיק לערכאה הנמוכה יותר.
את בעלי הבית ייצגו עו"ד יהודה שנהב ועו"ד אייל כהן. את הדייר, המרצה כיום עונש מאסר, ייצגה עו"ד יהודית ארד .
