צעד קדימה, שניים אחורה

אילוסטרציה: אתר משטרת ישראל

יחידות התביעה המשטרתיות מנהלות את מרבית התיקים הפליליים בישראל, כ-85 אחוז לערך מכלל כתבי האישום. במצב הדברים האמור, ברור לכולם כי האינטרס במקצועיותה, הגינותה ועצמאות שיקול הדעת של התביעה המשטרתית – הוא ערך עליון.

החשש העיקרי של המבקרים, ובצדק, הוא השתייכותה של יחידת התביעות למשטרה וחוסר עצמאותה כתוצאה מכך. כך למשל, תובעים ואף ראשי שלוחות התביעה, נעים בסבב מינויים ומאיישים בהמשך תפקידי שיטורי מבצעי, כך שיש חשש מובנה בבחינת "שמור לי ואשמור לך". זאת ועוד, היחידה מצויה בתוך תחנות המשטרה או אך בסמיכות של כמה מבנים להן, כך שנוצרת זיקה וקשר בלתי נמנע.

כבר בשנת 1992, הביע נשיא בית המשפט העליון כתוארו דאז, מאיר שמגר, את חששו בעניין: "מן הראוי להפריד מוסדית בין הגוף החוקר לבין מי שמופיע כתובע בבית המשפט; הווי אומר, אין להכפיף את החוקר ואת מי שמייצג את התביעה בבית המשפט לאותה מרות" (בג"ץ 2631/97 זיגל נ' שר המשטרה).

ואכן דבריו אלה הביאו, בין היתר, לדו"ח ועדת צדוק בשנת 1999, שקבעה: "הגוף החוקר עניינו בהשגת תוצאות וקיים חשש כי לא תופעל הבקרה הראויה לפני העמדתו של אדם לדין משיקולים של חוסר רצון להודות בטעות של מערכת החקירות… הוועדה סבורה כי הפתרון הינו הוצאת התביעה המשטרתית מן המשטרה".

דברים אלה, יחד עם ניסיונות כושלים לאחד בין התביעה המשטרתית לפרקליטות, הביאו להגברת עצמאותן של יחידות התביעה המרחביות, והשיא היה בהכפפתן לחטיבת התביעות בלבד ולא לגורמי החקירה. במסגרת נסיונות אלה אף נגרעו יחידות התביעה האזוריות מהמחוזות והמרחבים אליהם הן היו כפופות, וכיום חטיבת התביעות כפופה רשמית לראש אגף המודיעין והחקירות הארצי.

עם זאת, נראה שהחלטתו האחרונה של מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, שעתידה להיכנס היום (1 ספטמבר 2016) לוקחת את המשטרה שני צעדים אחורה, ולמקום עליו התריע הנשיא שמגר כבר בשנת 1992.

לפי החלטת המפכ"ל, מעתה התובעים ביחידת התביעות המשטרתיות יהיו מחויבים בלבישת מדי משטרה כל אימת שלא ישהו בין כותלי בית המשפט. זאת, בניגוד למצב עד עתה, ולפיו הם היו לבושים בבגדי משפט אזרחיים, כיאה למעמדם כעורכי דין ואולי באופן סימבולי שיקף את המעוז האחרון של שיקול דעתם העצמאי ושונותם מיחידת המשטרה בה הם משרתים.

עו"ד לירן אוחיון

הפקודה החדשה מעוררת קושי אמיתי מבחינת מסוגלות עמידתם של התובעים השונים מול קצינים בכירים. כגוף היררכי, בו לדרגה יש משמעות הן מבחינה פיקודית והן מבחינה מעמדית, שוו בדמיונכם סיטואציה – שלדאבוני, קורמת עור וגידים חדשות לבקרים – בה מגיע קצין חקירות בדרגת סגן ניצב ואף למעלה מכך ליחידת התביעות, בבקשה להגיש כתב אישום בתיק עקרוני לו. מולו ניצבת תובעת מוסמכת מכוח מינוי מפכ"ל, שטרם יצאה לקורס קצינים. 

הבידול שנכפה בעבר באמצעות ניתוק מיחידות השטח, המשרדים הנפרדים וההופעה אזרחית, אמורים היו לשוות למפגש כזה סוג של הפרדת מערכות. כאשר המפגש הזה ייערך כעת על מדים, יחזרו יחסי הסמכות והכוח לטובת היחידות החוקרות שיכפו שוב את דעתן על זו של שוטרי יחידת התביעות. במצב דברים זה, יחסי הכוחות ברורים, והסכנה היא בהגשת כתבי אישום מוטים ומוטעים, כאלה שיסרבלו את מערכת המשפט העמוסה לעייפה.

בראייה קצרה לנעשה מעבר לים, ניתן לראות שאנחנו לא מיישרים קו, ולא לטובה. מדינות העולם מפרידות בין רשויות חקירה לתביעה, וברוב המדינות המשטרה כפופה לרשויות התביעה. המצב החדש אותו מנהיג המפכ"ל רק מחדד את חוסר ההלימה בישראל לאמות מידה בינלאומיות אשר על פיהן רשויות התביעה מפקחות על חוקיות הפעולות בהן נוקטת היחידה החוקרת – שמירתה על זכויות אדם, למשל (ראו בעניין זה מאמרם המפורט של לוריא וקרמניצר, "איחוד התביעה המשטרתית עם פרקליטות המדינה", – המכון הישראלי לדמוקרטיה). 

אשר כך, ההנחיה החדשה צריכה לעורר דאגה רבה בלבו של כל אזרח שומר חוק. שכן, אם עד עתה הייתה קיימת סכנה, הרי שמעתה היא ברורה ומיידית.