לא פעם אנו נתקלים בשוטרים המפעילים כוח רב מדי כלפי עצורים, אולם מה קורה כאשר היוצרות מתהפכות ודווקא העצור מפעיל כוח כלפי השוטר שעצר אותו? מקרה כזה בדיוק הונח לפתחה של שופטת בית משפט השלום בתל אביב, יעל הניג, שדנה בתביעה שהגיש שוטר סיור נגד עצור.
ב-12 באוגוסט 2008 שהה אברהם ברוכים עם אמו בביתה ברחוב גורי ישראל בתל אביב. אחד השכנים הזעיק שוטרים בטענה לרעשים שבקעו מהדירה בה שהו הבן ואמו. אל המקום הגיעו שני שוטרי סיור – אחד מהם היה יצחק בורוכוב. לגרסת השוטרים, הם ביקשו מברוכים להזדהות, אך הוא טען שאין בידו תעודת זהות ולכן הם ביקשו ממנו להתלוות אליהם לניידת.
לגרסת ברוכים, הוא סירב להתלוות אל השוטרים והם השתמשו בכוח כלפיו וכלפי אמו. כשהניף את ידיו לעבר בורוכוב פגע בפניו עם ידו כשהוא מחזיק בצרור מפתחות. כתוצאה מכך נחתך בורוכוב בשפתו והוא נזקק לטיפול בחדר מיון.
נגד ברוכים ואמו הוגש כתב אישום. במסגרת הסדר טיעון נמחקו האישומים נגד האם ולברוכים יוחסה עבירה של התנגדות למעצר במקום תקיפת שוטר ואיומים. מאוחר יותר בוטלה הרשעתו בשל תסקיר מבחן "חיובי ביותר" וגם בשל קבלת הטענה לפיה ברוכים ניסה למנוע את מעצרה של אמו כאשר פגע בבורוכוב. השופט אף ציין כי השוטרים עשו "שימוש בלתי מבוטל בכוח" לצורך המעצר של ברוכים, שאף הוא נזקק לאשפוז. לאחר ביטול ההרשעה הוטלו עליו עבודות שירות לתועלת הציבור, והוא חויב לפצות את ברוכוב ב-350 שקל.
השוטר בורוכוב לא השלים עם הפיצוי הזעום. בתביעת נזיקין שהגיש באמצעות עו"ד ארקנזי כהן הוא טען, כי הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע עולים על הפיצוי שנקבע. ברוכים טען באמצעות עו"ד נאשף מהסיוע המשפטי כי הפיצוי שנקבע בהליך הפלילי מספיק.
בורוכוב תיאר כיצד תקף אותו ברוכים וכיצד גם אמו נתלתה עליו וקרעה את השרשרת שלו תוך צרחות. בורוכוב הכחיש זאת והציג צלקת שנותרה לו מאז ולדבריו "מדממת בכל גילוח". כמו כן הוסיף כי הוא חווה עד היום תחושות של השפלה וזיכרונות לא נעימים.
ברוכים ואמו טענו כי לא הקימו רעש אלא רק הוציאו מיטה נפתחת. כמו כן הם הוסיפו כי הסיבה להגעת השוטרים היתה התנכלותו של שכנם וקשריו עם בורוכוב. עוד הם טענו ל"אשם תורם" של בורוכוב וכי הנזק שנגרם לו הוא בגבולות הפיצוי הפלילי.
השופטת הניג ציינה בהחלטתה כי ניתוח האירועים מחזק את גרסת ברוכים ואמו. "ניתן היה לקבל תעודת זהות מאמו, להסתפק באזהרה ולא היה צורך בהורדת הנתבע אל הניידת, או לקחת אותו לתחנת משטרה על מנת 'לקבל דו"ח איכות סביבה בשל מפגע רעש'. למעלה מהנדרש, ציפיתי מהתובע להסביר מה התשתית העובדתית שהקימה לו לדעתו סמכות עיכוב או מעצר אך הוא לא טרח לעשות כן…".
"הנתבע ואמו הביאו די ראיות לביסוס גרסתם", המשיכה השופטת בהחלטתה, "התובע לא הביא ראיות לסתור את ראיותיהם. הוא לא זימן לעדות את חברו השוטר, הוא לא הסביר את התנהלותם באותו לילה. לדעתי אין הבדל משמעותי בין אלימות התובע (השוטר) לאלימות הנתבע (האזרח), לא ביסוד ההתנהגותי ולא ביסוד הנפשי. זה היה אירוע אלים שנוצר והחריף על רקע יוזמות 'הדדיות' ויש להצר על התרחשותו".
"פגיעתו של התובע הייתה קלה", התייחסה השופטת גם ל"צלקת המדממת", "השריטה בשפתו טופלה בהדבקה במיון… התובע לא דייק כאשר העיד שהצלקת מדממת בעת גילוח. התבוננות קרובה מעלה צלקת מזערית במיוחד, שטוחה, חיוורת מעט ביחס לצבע העור וללא סימני גירוי כלשהם. אשר לתחושות הבושה וההשפלה עליהם העיד התובע 'הצחוק שצוחקים עליי אנשי השכונה, שאני שוטר כל כך גדול, ועשו לי נזק כזה' – לא ראיתי קשר בינן לבין המציאות".
לבסוף קבעה השופטת כי יש להעמיד את הפיצוי לבורוכוב על סך 700 שקל, אולם הוסיפה כי לשוטר הסיור אשם תורם בשיעור של 50 אחוז, ולכן קבעה את הפיצוי על 350 שקל בלבד. מאחר שזה היה הפיצוי גם בהליך הפלילי, תביעתו של בורוכוב נדחתה בסיכומו של דבר. זאת ועוד, השופטת הניג אף חייבה אותו בתשלום הוצאות משפט בסך 1,000 שקל.
