 |
| ביקורת אישית ברוח אקדמית. ד"ר יהושע וייס |
"עבריין שפוגע בחברה מעורר בה רגשות נקם, דחייה ואף שנאה, תחושה טבעית שקיימת אצל כל אדם שנפגע, בוודאי כאשר הפגיעה היא אלימה. כל פשע נוסף במרחב הציבורי רק מעצים את השנאה אשר באה לביטוי גם בגופי האכיפה, משטרה, פרקליטות בתי משפט ושב"ס, אפילו גורמי טיפול האמונים על שיקום סובלים מרגשות דחייה ושנאה של הלקוחות שלהם".
את הדברים אמר ביום עיון של ועדת שב"ס בלשכת עורכי הדין, הפסיכולוג ד"ר יהושע וייס, לשעבר ראש ענף אבחון ומיון בשירות בתי הסוהר, וכיום מנהל תוכנית לפסיכולוגיה משפטית במרכז הבינתחומי הרצליה, תומך נלהב בשיקום עבריינים.
לפי וייס, "תפקיד בתי המשפט הוא לבטא את הדחייה הציבורית, אבל התארכות ההליכים המשפטיים מצננת את השנאה ובתי המשפט מווסתים את הרגשות העזים האלה. אם עבריינים היו מגיעים לגזר הדין למחרת הפשע הענישה היתה חמורה בהרבה, השנאה היתה הורגת את כולם".
בעוד וייס מותח ביקורת אישית ברוח אקדמית על השנאה הציבורית לעבריינים גם בראיון נפרד שערכתי איתו לטובת הימים הנוראים, על המסך בסלון שלי רצדה תמונתו של נשיא הפיליפינים הנבחר, רודריגו דוטרטה, שטובח בעבריינים ללא רחם, והמסר רק התעצם. בינתיים, גם בבתי המשפט שלנו ובכלי התקשורת מוטיב השנאה לעבריינים מקבל ביטוי יומיומי, במיוחד בתיקים המתוקשרים נגד ארגוני פשע ועברייני מין, וכמובן באלה של אנשי ציבור מפורסמים כמו ראש הממשלה לשעבר אולמרט, הנשיא לשעבר קצב והרב "לשעבר" יאשיהו פינטו.
אסירים שמתייצבים מול בתי המשפט וגם מול ועדות השחרורים, שהפכו לאחרונה לסוג של ערכאה שיפוטית חדשה, נדרשים להוכיח תכונות שקשה למדוד אותן. ד"ר וייס אומר על הדרישות מאסירים. "האסיר אינו מקבל אחריות מספקת למעשיו. האסיר אינו מביע צער וחרטה כנה. איך מודדים את הדברים האלה? אם האסיר מביע חרטה בפני פסיכולוג ועובד סוציאלי, יגידו לו שהוא מדבר מהשפה אל החוץ. מנגד, לדרוש אלמנט רגשי בדיבור שלו דוחף את השחקנים שבהם לזייף, ומה עם אדם שהרגש לא יוצא לו והוא אינו יודע לדבר מהבטן?".
 |
 |
| החרטה של משה קצב | השנאה לאהוד אולמרט |
גן העצמאות בירושלים
את הלגיטמציה לאמירות המתריסות לכאורה שד"ר וייס ממש מטיח בקהל המאזינים להרצאות שלו הוא שואב מסיפור החיים שלו, שיכול להשתלב בקלות באחת מאותן קבוצות תמיכה בהן משתתפים אנשים עם משקעים רגשיים מכל חלקי האוכלוסייה, ושב"ס רואה בהן את חוד החנית של הטיפול השיקומי.
וייס נולד בעיר ברקלי, קליפורניה, מול גשר הזהב של סן פרנסיסקו. ב-1968, כשהיה בן שבע, עלו הוריו לישראל ממניעים ציוניים והתיישבו בשכונת רחביה בירושלים, מה שמביך אותו עקב השיוך האליטיסטי המוטעה, "בסך הכל גרנו בדמי מפתח". וייס למד בבית הספר "מעלה" הדתי היחודי בו למדו בנים ובנות, ואשר שכן צמוד לגן העצמאות.
"זה היה אז מקום מופקר בשעות אחר הצהריים ואני זוכר שתקף אותי שם מישהו, והתלוננתי נגדו במשטרה", מספר הפסיכולוג על טראומת הילדות שהובילה לממשק הראשון בחייו עם פשע ומשטרה בארץ הקודש.
"כמעט כל גבר עבר כילד סוג של תקיפה, זה מאוד נפוץ ולא רק כלפי נשים. אנחנו לא אוהבים להיזכר בזה, כי זה שם אותנו במקום של קורבן וחלש, ובמיוחד גברים שרוצים להיתפש כחזקים. אבל ההכחשה פוגעת בעוצמה שלנו, אנחנו מפחדים מחוויות ילדות לא טובות. מה שמשפיע על התפתחות האישיות זה לא הפגיעה עצמה אלא מה שעושים איתה, האם מפנימים את הפגיעה או מעבדים אותה, זה מה שגורם לכך שאצל אחד הפגיעה לא משפיעה ואצל אחר היא הופכת לטראומה.
"תקיפות בילדות בכלל ותקיפות מיניות בפרט הן מרכיב ביוגרפי שנוגע לעבריינות. רוב העבריינים מכל הסוגים עברו בילדותם חוויות קשות שחיספסו אותם, גם אם הרוב המוחלט של ילדים שנפגעו לא הפכו לעבריינים. לא סתם אנחנו דורשים מעבריינים ועברייני מין לשחזר בדיעבד את הפגיעה המינית בהם בילדותם.
 |
| לחצו לאתר של חטיבה 7 |
"מחשבה כנה ומעמיקה מזכירה נשכחות על מה שעושים מבוגרים לילדים", אומר וייס שחרף התקיפה בגן העצמאות המשיך בחיים נורמטיבים. תחילה בישיבת "נתיב מאיר" של בני עקיבא בירושלים, ובהמשך בישיבת ההסדר "גוש עציון", לימודים תורניים במקביל לארבע שנות שירות בחטיבה 7 של חיל השריון. במלחמת לבנון הראשונה הוא נלחם בגזרה המזרחית, נטל חלק בכיבוש שדה התעופה של ביירות יחד עם סיירת גולני, קרבות בהם נהרג המ"פ שלו טולי גווירצמן. עוד טראומה שלא מנעה ממנו להמשיך הלאה ולגדל שלושה בנים המשרתים בשירות קבע ובקרבי.
אחרי הצבא וייס למד באוניברסיטת בר אילן פסיכולוגיה ולימודי ארץ ישראל, ועבד כמורה דרך, אבל אחרי שהתחתן יצא עם אשתו ללמוד במסלול ישיר לתואר שני ודוקטורט, פסיכולוגיה קלינית ופסיכואנליזה, באוניברסיטת אדלפי, ניו יורק. בשלב ההתמחות שימש כמטפל בחולי נפש כרונים במנהטן, ופיתח יכולות אבחון של בעיות התנהגות קשות מאוד.
באוניברסיטת בר אילן שמרו על קשר עם הבוגר שיצא ללמוד בניו יורק. "ראש המחלקה לקרימינולוגיה שמע עלי ונפגש איתי בניו יורק חודשיים לפני שחזרתי, הם חיפשו אז פסיכולוג שילמד יכולות קליניות לקרימינולוגים, ואני בדיוק נפלתי עליהם עם החלטה לחזור לישראל אחרי שש שנים. החיים שם היו טובים ומעניינים אבל באפ ווסט סייד מנהטן לא צריך עוד פסיכואנליטיקאי, בארץ ישראל כן צריך. אלוהים אוהב אותי, ואיך שחזרתי המתינה לי חצי משרה באוניברסיטה, אבל אני חיפשתי אתגר בעבודה קלינית, בשטח. לא רציתי רק ללמד ולכתוב מאמרים. הקרימינולוגית, פרופ' שרה בן דוד, הביאה לידיעתי שבשירות בתי הסוהר מחפשים מישהו מתחום הפסיכולוגיה לאבחון אסירים. אני אמרתי אחלה, הם אמרו וואו".
 |
| וייס בהרצאה בלשכת עורכי הדין |
יהושע שלח אותי
בינואר 1995 וייס התגייס בדרגת כלאי ועבד במרכז הארצי של שב"ס לאבחון ומיון אסירים. "ישבנו בחדר אחד בכלא ניצן עם שישה מחשבים, ואסירים היו מגיעים למבחני אישיות. אסירים שהיו ספקות לגביהם, חשש למחלת נפש, לאובדנות, להימלטות. אסירים מנוצלים, אלימים, אימפולסיבים. כל עברייני המין, עברייני אלימות במשפחה, כל הרוצחים כמובן. למעלה מ-1000 אסירים עברו אז אצלי אישית".
שב"ס נרתם לפרויקט שהיה פרי יוזמה של מנהל הסנגוריה הציבורית הראשון, עו"ד קנת מן, לנוכח ריבוי המחדלים בהליכי המיון אשר גרמו סבל מיותר לאסירים, והחליט להקים מרכז ארצי לאבחון ומיון. "עשיתי קפיצת ראש מממגדל השן של האקדמיה אל בור הביבים של המדינה, אל המיץ של הזבל". אומר וייס בהתלהבות. "ויתרתי על תקן באקדמיה, שאנשים מוכנים להרוג בשבילו. אני בנשמה איש שטח, כל המאמרים שכתבתי לאורך השנים התקבלו בכתבי עת מצוינים אבל רובם ככולם הגיעו מעבודה נסיון וידע שנצבר בעבודה עם אסירים".
הוא הקים ענף חדש נוסף בשב"ס, פסיכולוגיה תעשייתית לאבחון וקידום סוהרים וקצינים, לפני שחזר לעבודה עם אסירים כראש ענף אבחון ומיון. במסגרת התפקיד אותו מילא שש וחצי שנים הוא פיתח את חולץ הפקקים של שב"ס, לפי רעיון של הנציב דאז, בני קניאק: מיון מקדים של אסירים עם "מנילה", כמו בצבא, משמע, אסירים שמתייצבים למאסר מהבית נפגשים קודם לכן עם גורמי איבחון ומיון – עובד סוציאלי, רופא, קצין מודיעין, קצין אסירים לרישום משפטי.
"לסוהרים במתקני הכליאה היה הכי קשה לקבל את האסירים הראשונים, שהתייצבו בחלון הקבלה עם ציוד וביקשו להיכנס כדי לרצות את עונשם", הוא משחזר. "לאסיר שהיה מתקשר אלי מבוהל כי סירבו לקבל אותו הייתי אומר תדפוק לזקיף על החלון ותגיד 'יהושע שלח אותי'. בהתחלה היו אומרים לו, השתגעת? מבחינתם אסירים נכנסים לכלא רק בפוסטה. בסוף כולם התרגלו והתהליך חוסך מאז המון משאבים לשב"ס וסבל מיותר לאסירים".
 |
| הכתבה כפי שפורסמה "במעריב סופהשבוע" |
וייס היה שותף להטמעת תהליך קליני נוסף, שנוצר עקב אירוע טראומטי של שב"ס, ההתאבדות של דודו טופז. "כחלק מהמאבק באובדנות הכנסנו קרימינולוגים קלינים גם לבתי המעצר, לאגפי עצורי הימים הראשונים אשר מועדים לפורענות שם עצורים מרגישים אשמים. בעקבות ההתאבדות של דודו טופז מיסדנו את 'שבע הצעדים למלחמה באובדנות', והצעד הבסיסי היה אבחון ומיון מהרגע הראשון. קבענו תורת עבודה חדשה לעובדים סוציאלים וגם לסוהרי הביטחון: חדרים מרופדים במזרונים שמכונים 'חלליות', המון מצלמות השגחה, אסירים מלווים, וסוהרים שמצויידים בסכינים מיוחדות לניתוק חבלי תלייה.
"הקרימינולוגים יוצרים קשר עם עצורים במצוקה לפי הפניה של עובד סוציאלי או סוהר, אבל גם על פי פניות עצורים שמדווחים לקרימינולוג בית המעצר על עציר שמגלה סימני מצוקה. בשב"ס ובמשטרה מוכרת תפישת עבודה לפיה, אם אדם רוצה להתאבד אז הוא יצליח. הנסיון האישי שלי שונה, אדם שהיום רוצה להתאבד יכול לשנות דעתו מחר, הרצון יתמתן ויחלוף".
יש מי שיגידו, תן להם להתאבד.
"נכון, וזה בדיוק ביטוי של שנאה. מנסיוני, כאשר מכירים מעט אדם באשר הוא, גם עבריין, הרגשות אליו משתנים. אולי זה מרחיק לכת להגיד שאפשר לאהוב אדם כזה, אבל בהחלט אפשר להתעניין, להסתקרן, ואפילו להעריך תכונות מסוימות. אנשי טיפול, משקמים, סוהרים ומעסיקים תמיד זוכרים שהאסיר שבפניהם פגע במישהו, תמיד תהיה זהירות, חשד, ולכן צריכים להיזהר משימוש במילים גדולות כמו סימפטיה, אמפטיה, או אהבה לאסירים, אשה שמתאהבת באסיר היא החריג, לא הנורמה. גם את השנאה הטבעת הזו הם צריכים לנהל, ולא לתת לה לנהל אותם".
 |
| הבוז לרב פינטו |
מקורות השנאה
אחרי שהזהיר את מאזיניו בהרצאה, ואת עצמו, הוא חוזר למקורות הפשע כדי לנסות להבין את מניעי העבריין, כפי שהציבור הרחב למד לנתח אותם לאחרונה בדיונים המתוקשרים של ועדות השחרורים. לתפישתו, כל עבירה מגיעה ממקום של כעס, נגד הקורבן, נגד החברה. "כעס הוא ההיפך מאמפטיה, אז לבקש מעבריין לגלות אמפטיה זה כמעט בלתי אפשרי, לכן יש לאבחן אדם על פי התנהגותו ולא על פי מידת הצער, האחריות והתובנות שהוא מפגין. אומרים לו, תודה שאתה אשם, פעם אחר פעם, תודה שאני הפסיכולוג צודק ואתה האסיר טועה. הדרישות הללו מאסירים מבטאות עליונות ושנאה".
גם מי שהרהורי תשובה אינם חלק מסדר יומו בחודש תשרי, לא היה יכול להתעלם ממונולוג החרטה של הרב יאשיהו פינטו בחודש אלול בפני ועדת השחרורים. שופטי בית משפט המחוזי מרכז בכלל ביטאו את הבוז שלהם בפסק הדין שביטל את החלטת ועדת השחרורים לקצר את מאסרו.
ד"ר וייס, שבמשך שנים הכין אלפי תיקים לקראת ועדות שחרורים, ואף היה נציג שב"ס בהן, מסרב להתייחס לדוגמאות מכשילות כגון זו, אבל באופן כללי הוא מוכן לומר: "כאשר מישהו מודה מדי, יש חשד שזה מגיע ממקום של חולשה באישיות, אחד שיקבל תמיד מה שאומרת הסמכות, אדם כזה יחזור ויהיה מושפע גם ממישהו אחר, לא רק משופטים שחורצים את גורלו, אלא גם מעבריינים. כאיש מקצוע אתה לא רוצה לשמוע מישהו שרק מרצה אותך, אתה גם רוצה לראות עמוד שדרה.
"כתוב במקורות שיום כיפור אינו מכפר למי שאומר אחטא ויום כיפור יכפר. הרב יהודה עמיטל היה אומר, שהמצב של אחטא ואשוב הוא המצב שכולם מצויים בו, כי עשינו תשובה ובכל שנה אנו מתפללים שוב כדי שהשם יקבל את התשובה שלנו גם במצב של אחטא ואשוב. זה מצביע על מציאות של החיסרון האנושי, כולנו רצידיביסטים, עבריינים חוזרים, ובכל זאת צריך לבקש את התשובה, היא שוברת את כל המחיצות ומגיעה עד כסא הכבוד למעלה".
 |
| הערכאה החדשה: ועדת השחרורים |
לדעתו של וייס, בכל הערכת מסוכנות עתידית צריך לבחון את התנהגות הפציינט ולא לבקש ממנו לומר דברים שאינו יכול לעמוד בהם. "אני מאמין גדול בטיפול, אבל אם דו"חות מודיעינים מראים שהאסיר לא אלים והפסיק קשרים עם עבריינים, זה משמעותי יותר מצורת ההודאה שלו בכך בחדר הטיפולים או בפני הוועדה. למערכות אכיפת החוק יש אמצעים למדידת התנהגות של עבריינים מקרוב מאוד ובמסגרות נוקשות ובלתי מתפשרות – התנהגות באגף, בחופשה. עבודה באכיפת חוק מעוררת רגשות עזים בקרב העוסקים במלאכה, כמי שחתום על המון החלטות אני יודע שחוות דעת נקבעות גם על פי רמות השנאה וגם הסיכון הצפוי".
בשבתו כקצין נוקשה ו"חדור שנאה" בוועדת השחרורים הוא הושפע בשלב כלשהו דווקא מהשופטת נירה לידסקי המנוחה, שהעדיפה לקחת סיכון בהליך שיקומי מותנה על פני המשך כליאה. "במקרים שכנציגי שב"ס התנגדנו לשחרור מוקדם מחשש לסיכון הציבור, היא היתה דוחפת אותנו לקו השיקומי, והיתה אומרת: 'נכון, זה הסיכון עכשיו אבל תסתכל מה יהיה בעוד שנה או שנתיים כאשר תהיה חייב להוציא אותו לחברה ללא שום פיקוח ומגבלה'".
וייס מצביע על כך שתיוג תקשורתי של עבירות מסויימות כמו תאונות דרכים, פדופיליה וכדומה, מעלה את רף השנאה ובעקבותיו נוסק מעלה רף הענישה. "כחברה אנחנו צריכים לדחוף ליישום מסקנות דו"ח דורנר שממליץ להגביר תוכניות שיקום, כי כליאה מהווה נטל כלכלי על החברה ולא מוציאה אנשים ממעגל העבריינות. כל בעל תפקיד מנסה לקבל החלטות שקולות מבחינתו, אבל חייבים לעצור את השיפוט לחומרה ולחפש את הדרך השיקומית הנכונה, באמצעות שחרור מוקדם מותנה.
"אם שיקום היא השיטה הטובה והיחידה שעובדת בהפחתת מסוכנות כולנו חייבים לקחת בה חלק, מגורמי הטיפול ועד לגורמי אכיפת חוק, גם הפרקליטות צריכה לקחת סיכונים בנוגע לטיפול ושיקום, וכך גם התקשורת ודעת הקהל. שיקום הוא מקל וגזר, מקל לבד אף פעם אינו פיתרון. שלא יהיו אי הבנות, המסר הוא לא רכרוכיות, אלא משטר טיפולי וקשה שאינו קל כלל וכלל, והרבה פעמים מטופלים נתקעים בהתנגדויות, הם לא יכולים להיכנס את לתוך עצמם ולגלות את עצמם".
אתה באופן אישי עברת תהליך.
"כן, למדתי המון מאסירים איך להיות בנאדם טוב יותר".
