 |
| חברי הפאנל מסכימים: תקופת השליש חיונית לכל תהליך שיקום |
"אל כבוד השר לביטחון פנים.
אני יוסי ממן, שפוט 17.6 שנים ,מרצה למעלה מ-16 שנים. אני אדם לא משוקם שאמור להשתחרר לעולם נורמטיבי. נכון להיום, אני רואה את מצבי כמו שהשתחררתי, לאורך שנים ארוכות ממאסר ארוך בחו"ל, ולא ידעתי להסתדר בעולם נורמטיבי, כי לא קיבלתי עזרה משום גורם, ושוב חזרתי למאסר ארוך. התחננתי, ועדיין מתחנן, לשיקום, על מנת להשתלב בחברה ולא לפגוע בחברה… אני עכשיו נמצא באגף סגור, בלי תעסוקה ופרנסה מינימלית לצרכיי הבסיסיים, ובעוד שנה אני מסיים מאסר של 17.5 שנים, בלי שליש וחופשות ובלי שום שיקום שהוא, זאת אומרת שאני יוצא לחברה כמו מפלצת, בגיל 57. מצד אחד שומרים על החברה מפניי, אך לאחר כל כך הרבה שנים זורקים אותי לחברה ממורמר ומתוסכל, בלי שום אמצעים בסיסיים: קורת גג, אוכל ולבוש".
ממן, המרצה כעת את עונשו בכלא מעשיהו, הוא מקרה מייצג לבעיה שנדונה ביום עיון שיזם הפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין, בנושא שחרור מוקדם ושיקום אסירים. כמה דילמות עלו בכנס שנערך ב-8 ליולי, בהן בטחון הציבור מול זכויות האסיר, סוגייה שהוצגה כבר בדברי הפתיחה של פרופ' אפרת שהם, מהחוג לקרמינולוגיה של המכללה האקדמית באשקלון.
"לסוג העבירה יש השלכה ישירה על נכונות הציבור בישראל לשלב אסירים משוחררים – להעסיק אסיר, לאפשר לילדי האסיר לשחק עם ילדינו, לאפשר הוסטל לעבריינים בשכונה", אמרה שהם בהתבסס על מחקר שערכה בנושא. "חלק רב מהמשתתפים במחקר הביע נכונות לשלב בתעסוקה עברייני מס, בעוד שארבעה אחוז לבד הסכימו להעסיק עברייני מין. רמת הנכונות הגבוהה ביותר להעסיק אסירים משוחררים, נמצאה אצל מעסיקים שהעסיקו בעבר אסירים".
שבתאי ארטוב, ראש הרשות לשיקום האסיר (רש"א), הדגים במספרים את יחסה של המדינה לאסירים משוחררים: "שב"ס מקבל 120 מיליון שקל לעזור בשיקום אסירים במתקנים. לסניגוריה הציבורית תקציב של בין 800-900 מיליון בשנתיים, לפי ספר התקציב. הרשות לשיקום האסיר – כל תקציבה הוא 14 מיליון שקל לשנה. ארטוב הסביר שתקציב זה מספיק לטיפול ב-2000 אסירים בשנה, מתוך 7500 משוחררים.
"כחלק מהמאבק בפשיעה הגוברת אנחנו רואים החמרה בענישה, ואנחנו עדיין רוצים שלאנשים האלה תחכה גם הזדמנות בחוץ. אם המדינה לא תיקח אחריות על נושא השיקום ייכנסו לתחום יזמים פרטיים, שלמעשה כבר נכנסו, ואז פריבלגיית השיקום תהיה יקרה יותר ותינתן רק למי שיש לו כסף"
 |
| שירותי רווחה או שירותי משפט |
יו"ר הפורום הפלילי, עו"ד אבי חימי (במשותף עם עו"ד אורי קינן), חיזק את הדברים ואמר כי "העובדה שרשות שיקום האסיר הינה גוף חסר סמכויות לחלוטין, היא תעודת עניות לחברה. גוף חשוב זה – בלי אמצעים, בלי תוכניות לכל סוגי העבריינות – לא יכול לעזור לאסיר להשתחרר ולהיקלט בחברה כראוי. חשוב לעשות מאמץ, ולקלוט ולקבל את האסיר המשוחרר. יותר קל להשקיע באסיר משוחרר מאשר להחזיקו בכלא שוב ושוב".
חימי טען גם ש"אסירים חשים שיש קשיים בירוקרטים רבים שמונעים מהם לצאת ולהיקלט בחברה. בחודשים האחרונים קרה דבר יוצא דופן והוא שאסיר ששוחרר הפך למחוקק (אריה דרעי, א"ז). אם כל אסיר היה זוכה ליחס הזה, אולי כחברה היינו מרגישים יותר טוב. היום אסירים רבים לא זוכים לשחרור מוקדם, לקבל חוות דעת מתאימה זה סיפור ארוך. אני קורא לרענן את העמדות הציבוריות כלפי אסירים ואסירים משוחררים, יותר עובדי רווחה ושיקום, פחות שירותי ביטחון ומשפט".
האווירה בבית הפרקליט בתל אביב התחממה כאשר עלתה לדוכן עדי מאירי, כתבת המשטרה ב"קול ישראל". מאירי הצהירה בפתח הדברים כי התקשורת משפיעה על החלטות שיפוטיות, ונתנה את האות לקריאות ביניים מכל האולם, לרבות שולחן בו ישבו שופטים בפועל ובדימוס. מאירי העלתה את מקרה טל מור, הדורס של שניאור חשין, בנו של השופט מישאל חשין. בעוד שעל מור נגזרו 12 שנות מאסר, במשפט אחר שהתנהל באותה תקופה וזכה לתהודה תקשורתית פחותה בהרבה, נידון הדורס טל גמליאל לשבע שנות מאסר בלבד. "השאלה היא", אמרה מאירי, "האם בית המשפט נסחף אחרי התקשורת? אנחנו אומרים שכן".
נשיאת בית משפט השלום בפתח תקווה, השופטת דפנה בלטמן, קראה מהקהל – "חד משמעית, הכותרת לא משפיעה!" והשופט עמית נתן, הגיב "לא ייתכן שכתבה כזו או אחרת תשפיע על מחשבותיהם (של השופטים), ואם כך חושבים העיתונאים, זה גובל בביזיון בית משפט". שופט אחר טען בכלל, כי לא יתכן שעיתונאים נעדרי השכלה משפטית ישפיעו על החלטות של שופטים.
 |
| מי מכחיש את השפעת התקשורת? |
השופט שלמה שהם: לשופט ועדות אין יכולת להשפיע
 |
| נציב הדורות הבאים |
בתום דברי הפתיחה והנאומים נערך באולם פאנל מומחים, בהנחיית הממונה על המבקרים הרשמיים של לשכת עורכי הדין, עו"ד רחלה אראל. לשאלתה מי, או מה, מונע שחרור מוקדם של אסירים, ענה השופט שלמה שהם: "החוק צריך להביא לשחרור האסירים. כולם יודעים שאדם מקבל עונש, יש לו זכות וסיכוי לקבל שליש, ולכן ועדות צריכות להתנהג באופן שבו הן חושבות על השאלות הבאות – איך משחררים והאם יש מניעה מלשחרר? אין להביע בענישה את רגש הנקמה של הציבור. המשפט אינו בגדר נקמה באדם אלא נועד להטיב עימו ולהטיב את דרכיו.
"כשדיברנו על אמון הציבור, על התקשורת – האם היא משפיעה", המשיך שהם, "ההתמודדות היא עם התחושה של הציבור, שנובעת מתוך משהו עמוק – חרדה או הישרדות – שאם העונשים יהיו חמורים יותר במדינה, יהיה טוב יותר לאנשים להסתובב בה. על הרקע הזה, כאשר שופט נמצא במצב מצוקה ברירת המחדל שלו היא לא לשחרר אסיר, אני חושב שברירת מחדל צריכה להיות כן לשחרר. השאלה איך אנו מתייחסים לרחשי ליבו של הציבור אל מול רחשי ליבנו, היא שאלה קשה".
שהם, שופט ותיק בוועדות השחרורים, הביא דברים גם בנימה אישית: "כשהייתי נציב הדורות הבאים בכנסת כתבתי ספר על מה שצריך להיות, ואז התמניתי לשופט ועדות השחרורים שזה גם תפקיד הרואה פני עתיד. מצאתי את עצמי מול כל כך הרבה תיקים ומהר מאוד הבנתי שאין לי את היכולת להשקיע במגע עם האסיר שעומד מולי, להכיר אותו, לבחון מה טוב לו. ביום שיפוט אחד נדרשתי להכריע בעניינם של עשרות אסירים, ומאז הבנתי שלא כך צריכים להיות פני הדברים".
ראש הרשות לשיקום אסירים: החבר'ה האלה עומדים לצאת החוצה
 |
| הפחד מפני אסירים |
במסגרת הפאנל אמר שבתאי ארטוב מהרשות לשיקום האסיר: "איפה שאני לא נוגע בשחקנים במגרש הזה, אני חוזר לכך שוועדת השחרורים נועדה לשחרר אסירים, אבל המרכיב המרכזי שמונע שחרור אסירים הוא פחד. לדעתי על השופטים להחליט שאסיר צריך להישלח לפיקוח בידי רש"א ישירות מהוועדות".
לדברי ארטוב החברה מעדיפה לראות את האסיר מאחורי סורג ובריח ומתעלמת מיום השחרור שלו. "עלינו להזכיר לכולם שהחבר'ה האלה עומדים לצאת החוצה", אמר ארטוב. "רוב האסירים שמשוחררים, הם ממש לא העבריינים הקשים שעליהם אנחנו שומעים בתקשורת. רוב האסירים חלשים, מסוממים, אינם כה מסוכנים, כל שהם צריכים זה ליווי צמוד למקום העבודה, שמשפחתם תקבל אותם, ולשכנע אותם שיש דרך אחרת. אני מבקש שנהיה חברה אמיצה – בואו נחשוב על מה שקורה ביום שאחרי. הדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי שכנוע החברה. שהחבר'ה יעברו בין המעסיקים וישכנעו את ראש העיר להכניס אליו מספר אנשים שהם אסירים, וכך כולם יראו ששילובם אינו כה גרוע".
ראש מחלקת החנינות: אסירים משוחררים כעובדי מדינה
 |
| נזק חברתי וכלכלי |
עו"ד אמי פלמור, מנהלת מחלקת חנינות במשרד המשפטים, טענה כי למדינה נגרם נזק כתוצאה מאי שחרור אסירים בתנאי רישיון. "מעבר לעומס הבלתי נסבל בוועדות, ולשעות העבודה הלא נתפשות של חברי הוועדות, ב-43 אחוז מהבקשות שנדחות מתברר כי חברי הוועדה בחרו לא להחליט רק משום שלא הונח בפניהם כל החומר הרלוונטי. כתוצאה מכך נגרם נזק חברתי לאסירים, אבל גם נזק כלכלי אדיר למדינה, מדובר פה בתקציב של עשרות אלפי ימי כליאה שיורד לטימיון".
פלמור, שהיא חברת הוועדה לקציבת מאסרי עולם, התייחסה גם לסוגייה הכואבת של דו"חות מודיעיניים בעייתיים שמוגשים לוועדות. "באחד המקרים קיבלנו מהכלא דו"ח חיובי על אסיר עולם, ומנגד דו"ח מודיעיני שלילי. בדיקה שערכנו מצאה שמדובר באיזה מחלוקת בבית הכנסת, על זה למנוע שיקום של אסיר עולם? אני מציעה לחברי הוועדות לבדוק את הדברים ולא לקבל אותם כפשוטם".
ההצעה שעל המדינה להעסיק אסירים משוחררים, חזרה גם בדבריה של פלמור. "כל אדם שעוסק בתחום יודע שאין תעודת ביטוח כשעוסקים בשחרור אסירים, אבל חייבים לתת מרחב של סיכון בהחלטות אלו. המדינה צריכה להקצות במוסדותיה תקנים לאנשים בעלי עבר פלילי, לתפקידים מתאימים, תחת פיקוח מתאים. הדרישה מהמעסיק הפרטי היא בוודאי מה שהיינו צריכים לדרוש מעצמנו".
בין שתי תפיסות עולם
עו"ד גנית גדות, פרקליטות מחוז מרכז, סטתה מהרוח הכללית. "החוק קובע שכדי שאסיר יזכה בשחרור מוקדם, עליו לשכנע את הוועדה שהוא אינו מסוכן", אמרה גדות. "בעבר היה מספיק התנהגות טובה. לצד שיקום אסירים, שזה אינטרס חברתי ממעלה ראשונה, יש אינטרס והוא הגנה על החברה. בעיני אינטרס ציבורי הינו רחב יותר מקורבן ספציפי. איפה האסיר לוקח אחריות? אם אסיר נכנס ל- 15 שנות מאסר, ולאחר 10 שנים הוא נזכר שהוא צריך לעשות משהו – איפה סיכויי השיקום האמיתיים?"
גדות טענה שהשחרור המוקדם הוא בעייתי, גם לאור מערך השיקום הרעוע שקיים כיום בישראל. "חוק שחרור על תנאי עבר ללא תקציב. אתם יודעים כמה פעמים אני רוצה להביא לשחרור אסיר, אני רוצה לדעת שהאסיר מקבל רש"א, אבל בעיריות וברשויות אין לי נציג מרש"א. האם אני, כמדינה, יכולה להסכים לשחרור מוקדם לאסיר, למרות שאני יודעת שאני לא יכולה לסמוך על שיקומו? שאין תקציב לעיריות לשיקום? צריך לזכור שיש עוד פרמטר – של נפגעי עבירה, שגם את כאבם יש לשקלל".
"הבעיה היא במתח שבין שתי תפיסות עולם שונות", טענה ראש מחלקת האסיר בסניגוריה הציבורית, עו"ד אשרה קנצפולסקי: "גישה מבוססת מחקרים, שמאמינה שהדרך להילחם בפשיעה היא באמצעות שיקום, ואז השחרור המוקדם הינו אחד האמצעים האפקטיביים והיעילים ביותר. מנגד, תפיסה להחמרת ענישה, ויצירת פחד מוגזם מפני עלייה של אלימות בחברה. יש ביטויים לשתי הגישות האלו. השנייה היא הרווחת יותר במדינה – שההחמרה בענישה היא שתביא למניעת הפשיעה. כל אלו קורים כששיעורי הכליאה בישראל הולכים וגוברים. הנתונים מראים את הצפיפות הרבה במקני הכליאה בישראל והם שפוגמים בשיקום בתקופת המאסר".
אחרון הדוברים היה עו"ד זאב אלוני, שגם הוא נגע בסוגיית האמון באסיר והאסיר המשוחרר. "אני מופיע לפחות פעם עד פעמיים בשבוע בוועדת שחרורים. מי מונע שחרור מוקדם? האנשים שנמצאים כאן? אני לא חושב שהם מונעים שחרור מוקדם, הם פשוט מעכבים אותו", טען אלוני. "אני לא פחות מוסרי מאדם שמחליט להתנגד לשחרור בגלל מניעים כאלה ואחרים. ההבדל ביני לבינם, הוא שלי יש אפשרות לאינטימיות שמאפשרת לי להכיר לעומק את האסיר, לחוש את האסיר, לראות איך הוא מדבר, את המימיקה, מיהו האדם. גם כשבאה נציגה של רש"א, שיושבת עם האסיר כמה דקות, עדיין, זה לא כמו להיות סניגור שיושב עם האסיר שעות ארוכות".
אלוני טען שיש משקל כבד לחוות הדעת של העובדים הסוציאליים בהחלטה לשחרור מוקדם, והבעיה היא שחלק גדול מהאסירים אינם יודעים להתנסח מול אנשי המקצוע. "כשהאסיר מדבר עם העו"ס הוא צריך לדעת איך לדבר איתה", אמר אלוני, "לא לומר שעבירותיו קשורות לסביבה שלו, אלא שהוא אחראי למעשיו. בדו"ח נכתב שהוא עושה השלכות ואז השופט מחליט בצורה שאינה הוגנת, רק בגלל שהאסיר לא ידע כיצד להסביר את עצמו".
