הפגנת יכולת

נדב פרנקוביץ (תמונה מתוך דף הפייסבוק של בל"ד)

"הבסיס לזיכוי דנא נעוץ בכך שלמשטרה לא היתה כל סיבה, עילה או טעם נראה לעין, ובדיעבד – לאחר שמיעת העדויות – גם לא נימוק המסתבר לאוזן, להורות לקבוצה הקטנה והבלתי-מזיקה בעליל של המפגינים שעליהם נמנו הנאשמים, שלא להפגין או שלא לצעוד במעלה השדרה, כאמור, כאשר הסדר הציבורי נשמר על ידי המפגינים, למופת".

כך ציין שופט בית משפט השלום בתל אביב, שמאי בקר, בהחלטתו לזכות את אושרה בר ונדב פרנקוביץ, שניים מהמפגינים שלקחו חלק בהפגנה שהפכה לתהלוכה בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ושדרות בן ציון בתל אביב, במחאה על מעצרה של צעירה שנעצרה בשל סירובה לשרת בצה"ל. כמה עשרות בודדות של מפגינים נכחו בתהלוכה הזאת, בואכה תיאטרון "הבימה"; "הם תופפו בתופי מרים ונתנו קולם בשיר, ברפרטואר של שירי מחאה וסולידריות עם פלונית שנחבשה בבית האסורים נוכח סירובה לשרת בצה"ל", כפי שהיטיב להגדיר זאת השופט בקר.

יעד לגיטימי

לפי כתב האישום, המשטרה ביקשה לעצור את התהלוכה מיד בתחילתה. נטען, כי משסירבו המפגינים לעשות זאת, התפתח עימות מילולי שלכאורה גלש לעימות פיזי, ממנו נולד כתב האישום. פרנקוביץ, כך נטען, הפר את הסדר הציבורי בכך שהחל לצעוד מחוץ למקום ההפגנה בראש חלק מהמפגינים, שהצטרפו אליו בניגוד להוראות השוטרים, לא נשמע להוראותיהם, התקדם לקו השוטרים, סירב לחזור למקומו ואף תקף אותם בכך שהחל לדחוף עם גופו את השוטרים. עוד נטען, כי פרנקוביץ סירב להתלוות לשוטרים והתנגד למעצר. לבסוף הוא הוכנס לניידת, אולם אז הוא קרא לבר שתפתח את דלת הניידת והיא אכן עשתה זאת והוא יצא ממנה. פרנקוביץ הואשם גם בתקיפת שוטר, בשימוש בכוח כדי למנוע מעצר ובבריחה ממשמורת חוקית. בר הואשמה גם בפתיחת הדלת של הניידת.

"לא היה כל בסיס חוקי לעיכובו (הנטען) או למעצרו של פרנקוביץ, ואילו האחרון היה רשאי גם רשאי להמשיך ולהלך במעלה השדרה, אף אם הדבר היה כרוך בשימוש סביר ומינימאלי בכוח, ולעניינו – בדחיפה קלה של שוטר שחסם את דרכו", ציין השופט בקר בהחלטתו והוסיף: "הטעם העולה מהראיות שהניחה התביעה לפניי, לפיו ביקשה המשטרה 'למנוע עימות לאור העובדה שמדובר בהפגנה בנושא רגיש כנגד צה"ל בעוד שאנו ימים ספורים לפני יום הזכרון' – הוא פסול מעיקרו. גם נושאים רגישים הם יעד לגיטימי להפגנות, ואדרבא, דומה כי דווקא נושאים אלה הם היעד ה'מתבקש' להפגנות ומחאות, ומעטות הן ההזדמנויות שעל המשטרה לרסן הפגנות תמיכה סוערות בממשלה, לפחות במדינה דמוקרטית ראויה, כפי מדינת ישראל".

השופט שמאי בקר

זאת ועוד, השופט ציין כי "אם היה למשטרה כל תפקיד במסגרתה של אותה תהלוכה שקטה ושולית, היה זה לשמור דווקא על המפגינים, לאפשר להם לקיים תהלוכה כאוות נפשם, מצפנם ומצפונם, וכל זאת בתנאי שהללו שומרים על החוק, כפי שאכן עשו. אילו חששה המשטרה מכך שהמסר שהיה בפי המתהלכים היה עלול לגרום להתלקחות או לסערת רוחות, דבר שלא ממש אירע, הרי היה על המשטרה לסוכך דווקא על המפגינים ולאפשר להם לומר את דברם, להביע את עמדתם ודעתם, תוך קיום והעדפת חופש הביטוי הראוי והמתאים למדינה דמוקרטית, אשר אינה מכופפת ראשה או עקרונותיה אל מול בריונים המבקשים לסכור פי הזולת".          

"למותר לציין", הדגיש השופט, "ממש מעבר לצורך, כי הדברים דלעיל יפים ביחס לכל הפגנה, ואין נפקא מינה אם מדובר בתהלוכה סולידרית עם אותה סרבנית גיוס, בתהלוכה נגדה ונגד עקרונותיה, או אם נגד 'הכיבוש' או בעד 'ארץ ישראל השלמה', והכל כמובן, לאור כיבוד עקרון חופש הביטוי והתנועה, בכפוף לכל דין ולשכל הישר".

יש לציין כי האירוע המדובר צולם על ידי מפגינים אחרים, בסטילס ובווידאו. "ניתוח העדויות והראיות בתיק מביא למסקנה חד משמעית, לפיה המשטרה – מטעמים עלומים ובלתי ברורים – בחרה לעצור את תהלוכתם השקטה והמסודרת של המפגינים, ובכך פגעה בזכויות היסוד שלהם, ללא שהיה בכך כל צורך", ציין השופט בקר.

הקצין שניסה לעצור את התהלוכה, טען בבית המשפט כי קיבל הוראה מראש שלא לתת להפגנה לתהלוכה, אולם השופט ציין בהחלטתו כי הרמה הממונה אשר נתנה את ההוראה לא זומנה על ידי התביעה להעיד ולכן לא הוסבר בבית המשפט מה הסיבה לכך. "על ההסבר שניתן במסגרת דו"ח הפעולה של השוטר העוצר, לפיו ביקשה המשטרה 'למנוע עימות לאור העובדה שמדובר בהפגנה בנושא רגיש כנגד צה"ל בעוד שאנו ימים ספורים לפני יום הזכרון' – לא אכביר מילים", ציין השופט בקר, "ורק אשאל – מי שמה? אין זה מתפקידה של המשטרה לדאוג למוראל הציבור, בין לפני ימי חג וזיכרון, ובין סתם ביום של חול".

השופט התייחס בהחלטתו גם לטענת המשטרה לפיה היו בקהל שלא השתתף בהפגנה מי שפתחו בעימות מילולי עם המפגינים, ולכן המשטרה חששה: "לא ארחיק לכת אם אומר כי דווקא אותו דיון, אותו שיח בין העוברים והשבים לבין המפגינים, הוא התגלמותה של הדמוקרטיה: החלפת רעיונות, השחזת וחיכוך רעיון ברעיון נגדי, מילים מפה נגד מילים משם, בכיכר העיר. מה יכול להיות דמוקרטי יותר? מה ראוי ויפה יותר?…הנה כי כן, המשטרה פעלה בניגוד לדין בעוצרה את התהלוכה הקטנה, ועל כן מותר היה לצועדים שלא להישמע להוראותיה לעצור. אפילו אניח – רק לצורך הטענה – דחיפה מצד פרנקוביץ כלפי השוטר, הרי שזו איננה מקימה עבירה פלילית, וכל העיכוב (אם בכלל היה עיכוב עובר למעצר) או המעצר של פרנקוביץ לאחר מכן – אף הם אינם חוקיים… פרנקוביץ לא תקף שוטר, אף לא ביצע כל עבירה אחרת".

יוסי בכינור, פסי בתוף

במאמר מוסגר ציין השופט בקר: "ברי לי כי מלאכתם של השוטרים אל מול מפגינים היא מלאכה קשה, קשה מאוד. קל, לפחות יחסית, לשפוט בדיעבד – מתחת לאור הניאון ובחסות מזגן קריר – את מעשי השוטרים, הנמצאים בשטח, תחת השמש הקופחת, כאשר לא הכל מהדרים בכבודם, כפי הראוי. ברור לי כי לא קלה מלאכתם של השוטרים, כלל ועיקר. עם זאת, עדיין, שוטר הוא שוטר, ועליו לעשות כל מאמץ לנהוג כבוד באזרח, בכל אזרח, גם אם הוא חשוד, והדבר מקבל משנה תוקף בנוגע לאזרח המבקש לקיים זכות יסוד שלו, כבמקרה דנא".

ועוד ציין השופט: "רק לאחרונה ממש הודיע היועץ המשפטי לממשלה, במסגרת תיק אחר שהתנהל לפניי, על חזרתו מכתב אישום נגד אחת, דפני ליף, שהואשמה אף היא בתקיפת שוטר אגב הפגנה. מדוע דווקא בעניין פרנקוביץ ובר עמדה התביעה על המשך ההליכים? מה ההבדל? הייתכן כי בתביעה המשטרתית לא חלחל די הצורך עקרון חופש הביטוי?…".

"לא יכולתי שלא לחזור עשרות שנים לאחור, אל מחוזות ילדות, ולהיזכר במילותיו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, בשירו הקצר, 'מקהלת נוגנים', בית ראשון –

יוֹסִי בַּכִּנּוֹר,

פֵּסִי בַּתֹּף,

משֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה –

וְהָמָה הָרְחוֹב.

"כלום היינו מעכבים היום את יוסי? עוצרים את פסי? מאשימים את משה", הוסיף השופט בהתייחסו לעדות אחד השוטרים שטען כי הרחוב היה הומה והתהלוכה גרמה להמולה, "אין כל פגם ברחוב הומה. אדרבא, יהום הרחוב, שירעש ויגעש, ויעלו בו קולות כאלה ואחרים, נעימים יותר ונעימים פחות. כך ראוי לקרת דמוקרטית. תנו להפגין, הניחו למחות, אפשרו להלך, וקיימו נא, אנא, את חופש הביטוי".

את בר ופרנקוביץ ייצגו עו"ד עדי ניר בנימיני מהקליניקה "זכויות נאשמים בהליך הפלילי" באוניברסיטת תל אביב ועו"ד איתי הרמלין.

ת"פ 42043-01-11