המאהב האובססיבי

כרזה להמחשה

"את מבינה", אמרה לי האם המודאגת על קו הטלפון, "הוא יכול להטעות אנשים, הוא נראה 'נורמלי' ויכול להתנהג כאילו אין לו שום בעיה". כשפגשתי את שניהם, הבנתי בדיוק למה היא התכוונה. ר' הוא גבר נאה מאוד בשנות ה-30 לחייו, אינטליגנט, רהוט ומנומס. בנעוריו, נהג להתאהב בבנות ולנהוג כלפיהן באובססיביות, הן כמובן ברחו, ואז תמיד היה מנסה לפגוע בעצמו. ר' אובחן כסובל מהפרעת אישיות גבולית. הוריו דאגו שיקבל טיפולים אינטנסיביים וכשהתבגר – הצליח למצוא עבודה ולחיות בתפקוד גבוה יחסית, כשהוא מתגורר ביחידת הדיור של הוריו במושב ותחת פיקוחם.

לפני כשנה אישה צעירה, אמנית, שכרה סטודיו במושב. ר' והשכנה החדשה החלו להתיידד. בהתחלה הציע את עזרתו, ועם הזמן התפתח ביניהם רומן מתחת לאפם של הוריו. עוד לפני שהבחינה במשהו מוזר, שכן של האמנית דאג לעדכן אותה להיזהר מר' המופרע, והיא כמובן החליטה לשים מיד קץ ליחסים ביניהם. ר' לא קיבל את הגזירה הקשה והפך להיות אובססיבי כלפיה. לאחר שאיימה כי תפנה למשטרה, עשה צעד עוד יותר קיצוני – והתבצר בסטודיו שלה כדי לשכנע אותה לחזור אליו. המשטרה הגיעה ועצרה אותו מבלי שהוריו ידעו זאת. לא רק שר' הודה בכל מה שעשה, הוא אף הפליג בדמיונו, הודה בעבירות שיש סיכוי גבוה שהוא כלל לא ביצע, ונכנס מיד למעצר.

עו"ד נוגה ויזל

על פי הדין הנהוג בישראל, אדם לא נושא באחריות פלילית למעשה או מחדל אם בשעת מעשה היה חולה במחלת נפש ולא יכול היה להבין את מה שהוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג.

במצב שבו היה ר', היתה חובה ליידע אחד מבני משפחתו על מנת שיהיו נוכחים בחקירה, או שייבדק על ידי מומחה טרם חקירתו, כדי לדעת עד כמה הוא כשיר לעמוד בה. מיותר לציין, שאף אחד מהדברים האלה לא קרה. לא כשמדובר במשטרת ישראל.

כסנגורית, היה עליי להוכיח, כי הודאתו של ר' במשטרה היא פסולה, משום שהיה נתון בלחץ נפשי רב בעת מתן ההודאה, ולכן אין לראות בה כהודאה קבילה ולשפוט אותו על פיה.

בסופו של דבר, ר' לא הועמד למשפט. מזעזע לחשוב כמה חפים מפשע בעלי לקות נפשית או שכלית, שלא קיבלו את הייעוץ הנכון, וכשלו בשלב ההודאות במשטרה, ממלאים היום את בתי הכלא. סיפורו של ר' עלול היה להסתיים אחרת.