הזנת שובתי הרעב בכוח: עכשיו הקרב בבג"צ

מוחמד עלאן (צילום מסך מערוץ 2)

"חוק ההזנה בכפייה פוגע פגיעה ישירה וקשה בכבוד האדם ובאוטונומיה שלו על גופו. זוהי פגיעה באדם בגיר בעל דעה שאחראי על מעשיו ונמצא במלוא חושיו, ואומר שלא רוצה לאכול ולא רוצה שיטפלו בו; הפגיעה באוטונומיה ובכבוד הוחרגה לגבי קבוצה אחת של אסירים ועצורים, והיא מאיינת את חוק זכויות החולה עבורם". כך טענה נציגת ההסתדרות הרפואית, עו"ד ארנה לין, בדיון שקיים בג"צ ביום חמישי בעתירה נגד תיקון פקודת בתי הסוהר (מניעת נזקים בריאותיים לשובתי רעב) המכונה "חוק ההזנה בכפייה".

ההסתדרות הרפואית, הארגון הממוסד של הרופאים בישראל, עתרה לפסילת התיקון בטענה כי הוא בלתי חוקתי. הרופאים מתקוממים במיוחד נגד העירוב ב"סל אחד" של שיקולים רפואיים עם שיקולים מהתחום הפוליטי-בטחוני, שישמשו יחד כקריטריונים להחלטה על מתן טיפול רפואי של הזנה כפויה. לדברי עו"ד לין, הדבר סותר את האתוס המקצועי הרפואי, ומנוגד גם לאמנות בינלאומיות שמקדשות את זכויות החולה, ומתנגדות בתקיפות לכל שיקול זר ולפוליטיזציה של המקצוע והטיפול הרפואי. מעבר לכך, באופן פרקטי הרופאים מתנגדים להפעלת כוח בעת מתן טיפול, בה הם רואים עינוי.

אחריות כבדה           

חוק זכויות החולה, שההסתדרות הרפואית דורשת כי ימשיך להוות "מורה דרך" יחיד עבור הרופאים, קובע בסעיף 15 (2) כי בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד למתן טיפול, ועדת האתיקה בבית החולים רשאית לאשר מתן טיפול גם נגד רצונו, אם צפוי שהדבר ישפר במידה ניכרת את מצבו ואם "קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע”. סעיף זה מתייחס למצב בו החולה בהכרה ומסוגל להביע את דעתו על קבלת הטיפול.

סעיף נוסף 15 (3) בחוק זכויות החולה, מתייחס למצב חירום רפואי בו המטופל למשל מאבד הכרה ואינו מסוגל עוד להתנגד. בנסיבות אלה נקבע, "רשאי מטפל לתת טיפול רפואי דחוף גם ללא הסכמה מדעת, אם בשל נסיבות החירום, לרבות מצבו הגופני או הנפשי של המטופל, לא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת".

נציגי הכנסת והיועץ המשפטי לממשלה, עורכי הדין גור בליי וערין ספדי-עטילה טענו כי החוק הקיים, בהתייחסו לטיפול מציל חיים, לא נותן מענה במקרה של אסירים בטחוניים שובתי רעב, בגלל דרישתו כאמור להסכמת המטופל למפרע.

לטענת ההסתדרות הרפואית, סעיף 15(3) נותן מענה במצבי חירום, משום שהוא מאפשר להזין את שובתי הרעב לאחר שהם מאבדים את הכרתם, כשהרופאים לא נדרשים להתמודד עם התנגדות אקטיבית. עו"ד בליי מטעם הכנסת קרא לטיעון זה "ישראבלוף". לדבריו, "אם במשך 80 יום התנגד השובת להזנה, ההנחה היא שגם ביום ה–81 כשאיבד את הכרתו הוא מתנגד".

עו"ד עטילה מטעם היועמ"ש הדגישה כי הכוונה היא שהזנה בכוח תבוצע רק כמוצא אחרון, לאחר מיצוי האפשרויות לפי חוק זכויות החולה. לדבריה חשיבות החוק החדש, עם זאת, היא בכך שיאפשר מתן טיפול לשובתי רעב בשלב מוקדם יותר, והתערבות עוד לפני שאיבדו את הכרתם, בנקודת זמן בה אפשר יהיה למנוע סכנת חיים או נכות חמורה.

במקרה של האסיר שובת הרעב מוחמד עלאן שעלה לכותרות לפני כחודשיים, כשאושפז בבית החולים "ברזילי", לא בוצעה עדיין הזנה בכוח, והרופאים כיבדו את שביתתו עד לאיבוד ההכרה. רק אז הסכימו לחברו לזונדה. לפי הפרסומים, בשלב זה ייתכן שנגרם כבר נזק מוחי.

התיקון לחוק שאושר לאחרונה בכנסת, יאפשר הזנה בכוח – באישור של נשיא בית משפט מחוזי או סגנו, על יסוד פנייה של נציב שב"ס וקבלת חוות דעת רפואית כי קיימת "אפשרות ממשית שבתוך זמן קצר תיגרם סכנה לחיי האסיר או תיגרם לו נכות חמורה בלתי הפיכה". על פי התיקון, בית המשפט ישמע בדרך כלל גם את עמדת האסיר ועמדת ועדת האתיקה של הרופאים, למעט מקרים רפואיים "דחופים ויוצאי דופן" – כאשר החשש לחיי אדם, הכרוך גם ב"חשש ממשי לפגיעה חמורה בבטחון המדינה" גוברים. כמו כן, גורמי הביטחון יוכלו להגיש לבית המשפט ראיות חסויות שיצדיקו טיפול בכוח בשובת הרעב.

השופט מזוז	השופט סולברג	השופט רובינשטיין

לא אלמן ישראל

עו"ד לין, נציגת הרופאים, נתקלה בבג"צ בהרכב בעל אוריינטציה פרו-מערכתית: הרכב שכלל את השופטים אליקים רובינשטיין, מני מזוז ונועם סולברג. הערותיהם היו בהתאם.

השופט מזוז פנה לעו"ד לין: "יכולתי להבין את העתירה אם החוק היה חל על כל שובת רעב. אך כשעוסקים באסירים, נקודת המוצא היא שלמדינה יש אחריות מוחלטת לחייהם ולבריאותם. חוק זכויות החולה מאזן בין קדושת החיים לאוטונומיית הפרט, ונותן משקל לרצונו הידוע או המשוער של החולה. אך כשמדובר באסיר, משקל האוטונומיה מוגבל, ובמקומו נכנס המרכיב של אחריות המדינה. מאדם חופשי אין סמכות למנוע מלהתאבד, לעומת זאת במקרה של אסיר על המדינה רובצת אחריות שלא לאפשר לו להתאבד".

"בכלא האוטנומיה מוגבלת" (תמונה להמחשה)

השופט סולברג אמר: "נניח ואדם השאיר מכתב התאבדות והשליך עצמו מתחת לגלגלי הרכבת. לא שמענו שרופא סירב לטפל גם כשגלוי וידוע שהמטופל לא רוצה לחיות. רופאים מתערבים כעניין של שגרה ומעניקים טיפול מציל חיים לאנשים כאלה. אז על סמך מה הר"י (ההסתדרות הרפואית) מבקשת להבחין בין שובת רעב לבין מתאבד?".

עו"ד לין: "אין הנחה שהמתאבד יאמר לרופא: אל תיגע בי".

הפרקליטה תיארה את הליך ההזנה בכוח הצפוי: "הזנה בכפייה זו פעולה חוזרת כל כמה שעות, מדבר על הזנה מתמשכת של אדם בעל דעה צלולה שתחייב לרתק אותו בצורה כזו או אחרת, ולבצע הרדמות חוזרות ונשנות לזמן ארוך כדי להתגבר על ההתנגדות ולבצע פרוצדורה שהיא פולשנית ופוגעת. עמדת כל הגורמים המקצועיים מתנגדת וגורסת שהדרך לטפל בשובתי רעב היא הדרך התהליכית שהוכיחה עצמה ומדברת על יחסי אמון והקשר בין רופא למטופל. העובדות הן שמעולם לא מת אסיר משביתת רעב בבית חולים בישראל, לעומת זאת ידועים מקרי מוות שנבעו מהזנה בכוח. איגוד מנהלי בתי החולים שיגר מכתב לראש הממשלה: 'אל תהפוך את בתי החולים לחדרי עינויים'".

עו"ד אורנה לין	ד"ר ליאוניד אידלמן

ד"ר ליאוניד אידלמן, יו”ר ההסתדרות הרפואית, התבטא גם הוא קצרות: "החוק מיותר ומזיק, כל הטיפול הזה מסוכן ולא בהכרח ימנע מוות ונזק. להפך, החוק לא יאפשר לרופאים להמשיך ולהציל חיים של שובתי רעב כמו שעשו עד עכשיו בהצלחה במאות מקרים. אני גאה ברופאי ישראל, שכולם הביעו התנגדות. אף רופא במדינה לא מוכן לעשות את זה. נכון שרופאים אמריקאיים חויבו להזין בכפייה אסירים במחנה גואנטנמו, אך הם מסתתרים ואף רופא לא לקח אחריות, הם מתביישים".  

השופט סולברג: "אני לא סבור שיהיה צורך להתאמץ ולתור אחרי רופא שיסכים להעניק את הטיפול. קיבלנו כנספח לתשובות היועץ המשפטי לממשלה והכנסת, נייר עמדה מגובש של אנשים בעלי שם מתחום הרפואה, האתיקה והמשפט, והם תומכים בחוק. לא אלמן ישראל. ימצאו מספיק רופאים שיסכימו להעניק את הטיפול".

עו"ד לין: "החתומים למעט שניים אינם רופאים קליניים ולא הכניסו זונדה לחולה בחיים שלהם".

עו"ד דורג'אם סייף, שהופיע בשם ארגון "מיזאן" הפלסטיני לזכויות אדם, תיאר את מטרת החוק מהזווית הביטחונית: לדבריו, רוב שובתי הרעב בבתי הכלא הם עצירים מנהליים, כמו חאדר עדנאן ואחרים שהיו כלואים ללא משפט, ומטרת החוק היא ליטול מהם את עוקץ האיום ויכולת המיקוח, כך שהמערכת הבטחונית לא תצטרך לנהל איתם משא ומתן ולהגיע להסכמות, כפי שעשתה בעבר מחשש שימותו ומותם יעורר מהומות.

עו"ד עטילה, נציגת המדינה אישרה זאת בעקיפין: "האסיר בלבד לא יכול לקבל החלטות על גופו ויש לו שותף – המדינה שעליה מוטלת האחריות לדאוג לשלומו. אנו רואים כי מדינה שהיו מקרים כאלה (מות אסיר לא בנסיבות טבעיות – ז”ק) אצלה, מופנית אצבע מאשימה כלפיה".