בני חולי מת עם חיוך

תמונה מתוך רשימה מצולמת, "בתי הזונות של פעם". רחוב אילת (מוכר גם בשם דרך יפו) אשר שימש מרכז זנות רחוב ידוע בשנות החמישים והשישים. לחצו לרשימה המלאה שפורסמה בבלוג "מסע בתוך החמישים"

מוקדש לכל אדם באשר הוא.

שם הכינוי שלו היה אייו, הוא היה סרסור שהעביד זונה בשם פרלה, שהיתה בת הזוג שלו לחיים. בשנות השישים זה היה הולך חזק, בירקון, בלבנדה, בשבזי, בכרם התימנים, בשכונת התקווה, ביפו, אלה המקומות שהיו בהם הכי הרבה סרסורים. ערס כזה היה חושב שהוא ראש העיר, החזיק מעצמו הגבר שבגברים, אבל אם היו לוקחים לו את בת זוגתו שהעסיק אותה בזנות הוא היה נשאר עם אותו בגד שנה.

היו ביניהן נשים נשואות שהבעל שלהן העסיק אותן בזנות, לעתים בזמן שהיו בהריון, לעתים הן הלכו לעבוד גם במחזור. נשים אלה היו כל הלילה עד אור הבוקר עוסקות בזנות של הרחובות הכי אפלים בתל אביב, והיו מביאות לו את הפדיון עד ליד שלו. בלילה היינו רואים אותם פותחים שולחנות בכל טוב משתייה ומאכלים, הערסים האלה היו חיים ברמת סטלבט על עצמם ועל החיים.

הדור שבא אחריו, אנחנו, היינו ילדים שלא אהבנו גברים שהם סרסורים על אישה חסרת אונים, אבל היו גם כאלה שפחדו מהערסים. אצלנו הצעירים היה משפט קבוע, שללא הזונה שלו אין מצב שהוא יילך כמו טווס, או שיהיה לו כסף. הדור שלי עסק בחטיפות תיקים, גניבות, כייסות. לעתים, בהתפרצויות לדירות היו נופלים לנו תכשיטים ועוד. אם היה יוצא לנו נשק בדירה היינו לוקחים אותו ומחביאים אותו, את התכשיטים היינו מוכרים לערסים האלה. היינו מקבלים מחירים עד הרצפה, 50 לירות היה נחשב הרבה כסף.

יום אחד, חברי שלי בני חולי ז"ל אשר בבגרותו נרצח בחצר ביתו על ידי רבע צרור יריות, אז היה העוזי נשק נפוץ בארץ, אבל כאן אני קופץ במכונת הזמן של החיים שלי. חכו, אני ממשיך אחורה, לעבר הסרסור אייו שפיצץ את בני חולי במכות ולקח לו את התכשיטים ללא תשלום (חאווה – מושג לקיחת דבר בכוח). אני ואייו היינו שותפים בתכשיטים, ובדור שלי ייהרג ובל יעבור דבר שכזה. עברנו יחד מוסדות לעבריינות נוער עד לכלא לנוער, מובן שהצבא לא קיבל אותנו היינו צעירים מחוץ לנורמה החברתית, הגדירו אותנו סוציופתים. זין עליהם (על המערכת). אם תרצו גם הממסד שמקורו היה אשכנזי, שוב זין עליהם, ראו בנו אספסוף או צ'חצ'חים, נהגו בנו בדרך ענישה קשה. לכאורה ענישה זה להרתיע אותנו, אבל מה יש כבר להרתיע אם באנו לעולם הזה בהשפרצה ולא מתוך אהבה. חלק גדול מאיתנו, עברנו ימי רעב, קור, היינו ישנים בכל מקום שנראה חורבה, בניינים נטושים לקראת הריסה, בכל מקום מסתור, היינו ישנים במקומות שהיו מיועדים לחולדות בגודל חתול, עכברים, ועוד.

בזמן הזה שאני מספר עליו היה נפוץ חשיש ואופיום פרסי, כולנו השתמשנו בסמים האלה, עוד לא נכנסו ההרואין והקוקאין, שעשו מכל עבריין רמת זבל בשימוש בסמים אלה, על נכון.

הקטע הבא. בני חולי, ערב אחד לקח אקדח ישן מסוג מאוזר, כאשר ירד במדרגות אייו הסרסור, ספג מבני חולי שתי יריות. אייו החל לעלות את המדרגות חזרה במנוסה, ובני חולי אחריו נתן עוד ירייה. זכור היטב שזה קרה בשעות הערב, ומיד התפשטה השמועה שאייו הסרסור נרצח. פעם היו חדשות ברדיו נדמה לי כל כמה שעות, אבל אנחנו ידענו מיד, זה שדפק את הירי בסרסור, זה רק בני חולי, הוא היה כל הזמן נגיש למוות, ואמיץ.

באותו ערב הוא חזר לזולה שלנו. זכור לי שבני חולי נכנס לשק שינה ונרדם לו בתוכו בקלילות. כל השכנים זיהו את בני חולי כמי שהיה היורה בסרסור. בני חולי לעולם לא הודה במשטרה או בבית משפט, גם כל העדים חזרו בהם מעדותם בבית המשפט, אז עוד לא היה סעיף 10א'. הוא נידון לשלוש שנים על תיק אחר שהיה נגדו, אבל לאחר כמה שנים גם החבר הזה בני חולי נרצח, כפי שציינתי בהתחלה. אני יודע שהוא שלח לבית קברות שלושה בני אדם שהיו חבריו, מסיבות שאינן ידועות. הוא התמכר לרציחות, והיה ברמה מקצועית, לעולם לא הועמד לדין, עד שקם רוצח אמיץ יותר ממנו והיום בני חולי שמו על מצבה בבית הקברות.

כאשר המוות תפש אותו אמרו שמת עם חיוך, אין מצב כזה, אבל שיהיה, הוא היה החבר הכי טוב שלי ואני מאמין בזה שהוא מת עם חיוך. סבבי.