בית משפט: פציעה מפיצוץ מטען ברכב אינה תאונת דרכים

רכב שהתפוצץ כתוצאה ממטען חבלה (אילוסטרציה)

בוקר יום אחד בחודש מאי 2009, נכנס קבלן השיפוצים ג'לאל סילאוי אל רכבו באילת, וזמן קצר לאחר שהחל בנסיעה, התפוצץ מטען חבלה מתחת לרצפת הרכב. המטען הופעל באמצעות טלפון סלולארי ועל ידי חיוג מרחוק. סילאוי, שנפצע מפגיעות רסיסים מרובות ברגליו, טען בתביעות שהגיש נגד המוסד לביטוח לאומי וחברת הביטוח שירביט, כי המטען לא כוון אליו והוצמד לרכבו בגלל טעות בזיהוי ובלבול בינו לבין קבלן אחר החייב כספים.

בחודש שעבר דחה בית הדין הארצי לעבודה את תביעתו נגד ביטוח לאומי להכיר בפציעה כתאונת עבודה. בית הדין קבע כי סילאוי לא נפגע כתוצאה מ"סיכוני דרך", והעובדה שהפגיעה התרחשה בדרך לעבודה היתה מקרית, ויכלה להתרחש גם בכל זמן אחר.

סילאוי פנה גם לבית המשפט המחוזי וביקש להכיר באירוע לפחות כתאונת דרכים. הוא טען בבית המשפט כי אין לו ממי להיפרע, שכן תאונת עבודה לא הוכרה, וגם זהותו של מרכיב המטען אינה ידועה. אתמול דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את התביעה שהגיש נגד חברת הביטוח.

כדי לתמוך בטענותיו הפנה סילאוי לשורה של מקרים אשר הוכרו כתאונות דרכים על אף שהפגיעות שנגרמו בהם אינן טיפוסיות לשימוש ברכב. כך למשל הוכרה כתאונת דרכים פגיעתו של נהג מונית אשר לקה בליבו עקב התנהגותם האלימה של נוסעיו במהלך נסיעה. במקרה אחר הוכר כתאונת דרכים מוות של הולך רגל אשר נפגע מאלה שהניף נוסע דרך חלון רכב במהלך נסיעה.

ואולם, השופטת יעל וילנר קבעה בפסק הדין, כי המגמה היוצאת מבית המשפט העליון היא צמצום האירועים המוגדרים כתאונות דרכים, והחזרת מושג זה למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור. השופטת ציינה עוד,  כי חוק הפיצויים לא נועד לטעמה לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים. "מטרתו של החוק היא להעניק פיצוי למי שנפגע בתאונת דרכים, פשוטה כמשמעה; זו אשר סיכון תחבורתי ביסודה ולא פעילות עבריינית”. היא העירה גם כי "לא ניתן להתעלם מהסימטריה הקיימת בין הכרה מוגברת בתאונות דרכים לבין גובה הפרמיה בה נושא הציבור. הפירוש האמור ל'שימוש ברכב' מרחיב את תחולתו של החוק הרבה מעבר למטרות לשמן חוקק, והוא מטיל עול כבד על ציבור הנהגים החייב בתשלום פרמיה גם עבור ביטוח פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי".

השופטת יעל וילנר

בהחלטתה הוסיפה השופטת וציינה, כי קיים אמנם קשר סיבתי עובדתי בין נסיעתו של התובע ברכב באותו היום ובאותה שעה לבין הפגיעה הגופנית שספג – אך לא קיים קשר סיבתי מהותי ראוי שבגינו יש להכיר באירוע כתאונת דרכים – וזאת בשל שיקולי מדיניות משפטית. לדבריה, "מבחן השכל הישר מחייב את המסקנה כי נזק הגוף אשר הוסב לתובע אינו תוצאה של סיכון תחבורתי – שכן אין מחלוקת כי ההפעלה לא הייתה קשורה להתנעת הרכב – או תוצאה של סיכון אופייני הטמון ברכב מעצם טיבו וטבעו. כך, גם הנזק אינו תוצאה של שימוש אופייני בדרך בכל מובן שהוא. התפוצצות המטען אינה אינהרנטית לשימוש הרגיל ברכב. פיצוץ מטען החבלה גרם לפגיעתו של התובע רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא מכל סיבה אחרת הקשורה לסיכון התחבורתי של הרכב".

השופטת הזכירה מקרה דומה, ישן, בו נדחתה תביעה שהגיש משה אלפרון נגד חברת הביטוח הכשרת הישוב להכרה בתאונת דרכים בשל פיצוץ מטען חבלה שהוצמד לרכבו.

סנגורו של סילאוי, עו"ד א' גולדבליט, טען כי פיצוצי מכוניות במסגרת ניסיונות חיסול הפכו למכת מדינה, ולכן יש להכיר במקרים המתרבים האלה כחלק מ"הסיכון התחבורתי" שאפשר לצפות לו, וכנגזר מכך גם להגדירם כתאונות דרכים. אולם השופטת וילנר דחתה גם את הטענה הזו וציטטה מדברי בית המשפט בתביעת אלפרון: “אין לומר שאלה סיכוני הדרך הרגילים – כמו זריקת אבנים בימינו באזורים מסוימים – של הנוסע במכונית; אין גם לומר שהשכל הישר שבא להפעיל את מבחן הסיכון, צריך לצפות כדבר שבשגרה ברמה זו או אחרת שאזרחים יתפוצצו מתוך מכוניותיהם כחלק מסיכוני הדרך".