בואו נדבר על ערבים

20 אחוז באוכלוסיה, 49 אחוז בכלא

בימים כתיקונם, אירועי פשע ואלימות במגזר הערבי בישראל אינם מעניינים. מעשי רצח? יריות לאור היום? פשע חמור? לכל העבירות החמורות הללו, שהישובים הערביים נגועים בהן, אין כמעט ביטוי משמעותי במהדורות החדשות והעיתונים. כל זמן שהפשע והאלימות הם סיפור פנימי, שמחולליהם הם ערבים וקורבנותיהם ערבים, ואין עניין לאומני או התפרעויות המוניות שמאיימות על חיי אזרחים שוטרים וחיילים – התקשורת מדחיקה ומתעלמת.

ברוח זו, דו"ח מיוחד של הכנסת על הפשע במגזר הערבי אשר יצא לאור בחודש יולי (לחצו לקריאת הדו"ח המלא), לא זכה לשום אזכור בתקשורת, חרף הנתונים הקשים העולים ממנו. וכך, בימים קשים אלה, כאשר כולם עוסקים פתאום בקדחתנות בתחלואי המגזר הערבי בישראל, ובשטחי הרשות הפלסטינית, כל מה שנותר לעשות הוא להתעלם ולגלגל עיניים.

נתונים. ח"כ חנין זועבי

לבקשת חנין זועבי

"מדיניות הטיפול של המשרד לבטחון פנים והמשטרה באלימות חמורה בחברה הערבית ומניעתה". זוהי כותרת הדו"ח שערכו ראאדה חסייסי ונעמה טשלר ופרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, לבקשת חברת הכנסת חנין זועבי (בל"ד).

הנתון המפתיע ואפילו המדהים אשר עולה מהדו"ח הוא, שחצי מהאסירים היושבים בבתי הסוהר בישראל הם ערבים (וזה עוד לא כולל אסירים בטחוניים). כידוע, החברה הערבית מונה כ-20 אחוז מהאוכלוסיה, משמע שיעור האסירים מתוכה גבוה מאוד, הרבה יותר מהשיעור הכללי והיחסי של האסירים באוכלוסיה היהודית.

בשנת 2010 דיווח שירות בתי הסוהר כי 42 אחוז מהאסירים הפליליים הם ערבים.

ביוני 2014, לפי נתוני שב"ס, עלה שיעורם כבר ל-49 אחוזים.

הדו"ח מציין אמנם כי במדינות רבות שיעור הפשיעה בקרב קבוצות מיעוט הוא גבוה ביחס לכלל האוכלוסיה, אבל בימים של כעס ותסכול המאיימים להפוך למרי אזרחי, זה אינו מפחית מחומרת הנתונים על האסירים, נתונים שאמורים לעורר הרבה חומר למחשבה. מעבר למצב העובדתי בבתי הסוהר, אם מנטרלים את השונות בגודל האוכלוסיות, מהנתונים בדו"ח עולה כי שיעור הפשיעה החמורה בקרב ערבים גבוה פי ארבעה ואף חמישה משיעור הפשיעה באוכלוסיה היהודית.

מאחר שברוב האירועים הפליליים התוקפים והקורבנות הם מאותו מגזר, גם מספר קורבנות האלימות במגזר הערבי גבוה ללא פרופורציה למספרם של הערבים באוכלוסיה. ועוד נתון על קורבנות העבירות, שיעור פענוח העבירות במגזר נמוך בהרבה מזה שבחברה היהודית, כ-70 אחוזים מתיקי האלימות החמורים בהם החשודים ערבים נסגרו ללא כתב אישום, לעומת 52 אחוזים מהתיקים שבהם החשודים יהודים.

עבירות המתה להמחשה

הדו"ח מתייחס לשנים 2006 עד עד 2014.

בעבירות אלימות חמורות על רקע פלילי – רצח, נסיון רצח והריגה – מעל 50 אחוזים מהחשודים בתיקים שנפתחו היו ערבים ובני מיעוטים אחרים.

בתיקי הרצח שנפתחו, 267 תיקים שהחשודים היו יהודים, לעומת 334 תיקים שהחשודים לא יהודים.

בתיקי ניסיונות רצח, 325 תיקים שהחשודים הם יהודים לעומת 406 תיקים שהחשודים הם בני מיעוטים.

תיקי הריגה, 162 תיקים שהחשודים יהודים, לעומת 194 תיקים שהחשודים בני מיעוטים.

מאז 2006 נרשמה עליה בולטת בתיקי הרצח הפליליים שבהם החשוד הוא ערבי, בעוד שבמספר תיקי הרצח שבהם החשוד יהודי היתה ירידה.
בהמשך לכך, מספר תיקי הרצח בהם החשודים הם ערבים עמד על 3.9 תיקים ל-100 אלף נפש לעומת 0.7 תיקים בלבד ל-100 אלף נפש במקרים של תיקי רצח בהם החשודים יהודים. זהו היחס גם במספר תיקי נסיונות הרצח (4.8 חשוד ערבי לעומת 0.9 חשוד יהודי) ותיקי חבלה גופנית. בעבירות נשק, גם אם משקללים את המורכבות הבטחונית, הפער בין האוכלוסיות גדול אף יותר. 

שוטרים באירועי כפר כנא (צילום: דוברת המשטרה)

שיטור יתר

על רקע המתיחות בשבועות האחרונים בין המשטרה לבין המגזר הערבי בתוך גבולות ישראל, יש משקל למערכת היחסים בין המשטרה ובתוכה, לבין ערביי ישראל.

לפי הנתונים של הכנסת, במשטרת ישראל משרתים 22,442 שוטרי קבע, בהם 1400 דרוזים ו-800 מוסלמים. ובאחוזים:

88 אחוזים יהודים.

6 אחוזים דרוזים.

1.8 אחוז מוסלמים.

1.4 אחוז נוצרים.

0.4 אחוז בדווים. 

"יחסי המשטרה עם קבוצות חברתיות משקפים במידה רבה את מצבן החברתי של אותן קבוצות", נאמר בסקירת הרקע בדו"ח הכנסת. "לרוב, מערכת היחסים בין קבוצות מיעוט לבין המשטרה במדינות דמוקרטיות נוטה להיות מתוחה. מערכת יחסים זו מאופיינת בייצוג יתר במגע בין מיעוטים למשטרה, כלומר בשיעורי מעצר גבוהים של צעירים מקרב המיעוט ושכיחותם של עימותים אלימים בין חברי המיעוט לבין המשטרה. יחסים אלו מציבים אתגרים בפני המשטרה בכל הנוגע לאכיפת החוק ולביסוס הלגיטימציה שלה בקרב קבוצות אלה.

"קבוצות מיעוט נוטות לדווח על יחס מפלה של המשטרה בשני אופנים", נכתב בדו”ח. "האחד, חברי קבוצות מיעוט חשופים לשיטור יתר כעבריינים, בעיקר כאשר הם מעוררים חשש בקרב קבוצת הרוב. מנגד, ידועה תופעת 'שיטור חסר', אי טיפול המשטרה בפשיעה המבוצעת בתוך קהילת המיעוט".

הדו"ח מאזכר את מסקנות ועדת אור מ-2003, שהוקמה בעקבות מהומות אוקטובר 2000, בהן נהרגו 12 ערבים ישראלים מאש המשטרה. ועדת החקירה הממלכתית קבעה אז כי על המשטרה לשפר את הקשר בינה לבין המיעוט הערבי, אשר אינו תופס אותה כגורם נותן שירות אלא "כגורם עוין המשרת שלטון חסר התחשבות".

הוועדה המליצה לפרוס שיטור קהילתי בישובים הערביים, ולהטמיע בקרב השוטרים "כי הציבור הערבי אינו אויב ואין לנהוג בו כאויב". עוד הומלץ לקיים קשרים עם המנהיגות הערבית, אך מנגד לנקוט עמדה ברורה ולא מתפשרת בנוגע לאכיפת החוק.

ב-2012 קבע מבקר המדינה שהמלצות ועדת אור יושמו רק בחלקן, ושהכיסוי והשירות המשטרתי במגזר הערבי עדיין לקויים, אינם נותנים מענה לצורכי האוכלוסיה ועדיין אין נוכחות יומיומית מספקת של שוטרים בישובים הערביים.

כיום תשע תחנות משרתות את המגזר: תחנות שפרעם, משגב ונצרת בצפון; עירון ואום אל פאחם במחוז חוף; תחנות העיירות ורהט בדרום; תחנת קדמה במחוז מרכז (משולש) ומרחב דוד ומרחב קדם בירושלים המשרתים גם את תושבי מזרח העיר.

מן הסתם, גם לרשויות הערביות יש חלק לא קטן באחריות לאלימות המשתוללת בחצרן. מרכז המחקר של הכנסת פנה לשש רשויות ערביות גדולות – נצרת, שפרעם, רהט, אום אל פאחם, טייבה וטירה – כדי לקבל את חוות דעתן על מידת היעילות של יישום תוכניות "עיר ללא אלימות" בתחומן ואופני שיתוף הפעולה שלהן עם המשטרה. אף אחת מהרשויות לא מצאה לנכון להחזיר תשובה לכנסת עד מועד פרסום הדו"ח.