אריה אבנרי הוא הגביר

העיתונאי הלוחם בשחיתות אריה אבנרי הלך היום (19 אפריל) לעולמו בגיל 79. אבנרי, יושב ראש ומייסד תנועת אומ"ץ, היה עיתונאי חוקר ואדם בגובה העיניים, שאהב את החלשים ולא פחד מהחזקים, ומעולם לא נשאר לבד.

אריה אבנרי לוקח עימו לעולם הבא זכויות יסוד על התחקיר העיתונאי בתחום של הון שלטון.

לאבנרי היתה קריירה מפוארת בימים הגדולים של "ידיעות אחרונות" כעיתון מודפס, עד שעבר חתול שחור בינו לבין מו"ל העיתון, נוני מוזס, שהתקשה לקבל את תחקיריו פורצי כל הגבולות במונחי הימים ההם. בהמשך פרסם אבנרי את תחקיריו בעיתון "מעריב" של עופר נמרודי, אשר ניסה לקרוא תגר על "ידיעות" באמצעות גיוס טאלנטים כמו אבנרי.

המפ"איניק הקלאסי אשר סיקר את מרד "הפנתרים השחורים" כעיתונאי אשכנזי צעיר שנתן פתחון פה ל"לא נחמדים" של גולדה מאיר, המשיך עם המהפכה החברתית הפרטית שלו כאשר חתר מתחת לאושיות מפלגת העבודה עד לחילופי השלטון ההיסטוריים, אלא שגם אז הוא לא מצא מנוח. ללא משוא פנים, אבנרי חשף את מפעלי השחיתות של "מקורבו" מהפוליטיקה, אשף הקואליציות הצרות של הליכוד, ח"כ אברהם שפירא.

אחרי כל זה עוד נותר במותניו מספיק כוח כדי לזנב באלי לנדאו ואהוד אולמרט, מותגי סיאוב ושחיתות רבי עוצמה בקהילה העסקית אשר גרמו לאבנרי מחלוקות עם מוציאים לאור והובילו לסילוקו מעיתונים חשובים כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".

במקביל לכתיבה בעיתונות, בימים שבהם עוד היו כותבים על נייר ובמכונות כתיבה מקרטעות, אבנרי כתב כל העת גם ספרים, למעלה מ-20 ספרים!!! המפורסם שבהם הוא "הגביר" על ח"כ אברהם שפירא אותו הוא כינה, המנכ"ל של המדינה. הספר הפך למופת עיתונאי ובסיס להלכות בתחום איסור לשון הרע רק אחרי שצלח את כל מהמורות הביקורת המשפטית במסגרת נסיונותיו הנואשים של שפירא למנוע את הפרסום בסיוע לחצים של "מקושרים" (לחצים "חביבים" במיוחד על אבנרי) ובתי המשפט.

הספר על המרדף אחרי אהוד אולמרט

אבנרי חתום גם על הספר "חידת פישמן", על איש העסקים אליעזר פישמן, המוציא לאור של העיתון "גלובס", וכמובן שגם על "זעקי ארץ מושחתת", בו הוא מתאר את המרדף שלו אחרי אחד האנשים המתועבים ביותר בעיניו, אהוד אולמרט.

לאחר העיתונות, ובמקביל לאובססיית כתיבת הספרים, אבנרי ייסד (על חורבות שערוריות עמותת אמיתי) את תנועת אומ"ץ למינהל תקין וצדק חברתי אשר נאבקת עד היום בתופעות המזיקות בחברה הישראלית, עם דגש מיוחד על פוליטיקאים מושחתים, תחלואי השלטון המקומי ועיתונאים סוררים. 

אומ"ץ זכתה להצלחה גדולה והיתה גאוותו הגדולה ביותר עד יומו האחרון. מותו של אבנרי מהווה מכה קשה לתנועת אומ"ץ שכדי לשרוד תהיה חייבת להמציא את עצמה מחדש ברוח החזון של אריה אבנרי.  

מבקריו של אבנרי בעיתונות לא אהבו את החשיפה לה הוא זכה באומ"ץ, הם ראו באסטרטגיית ההודעות לעיתונות מטעמו סוג של יחסי ציבור ארכאיים, וחלקם אף לעגו לו על כך, מה שהכאיב לו מאוד אבל לא שינה את דרכו, להפך. אבנרי "המיוחצן" היה כתובת לחושפי שחיתויות מכל רחבי המדינה ורשויות השלטון, את התלונות הוא ניתב לרשויות החוקרות וכדי למנוע טיוח העביר אותן במקביל גם לעיתונאים אשר כן העריכו את העיתונאי החוקר "הזקן" שלא נס ליחו. אברהם הירשזון ורונאל פישר הם רק שניים מ"קורבנותיו" בהקשר הזה.

לאבנרי היתה אוזן קשבת בצמרת אגף החקירות של המשטרה, בלשכות היועצים המשפטיים לממשלה ובפרקליטות, כמו גם במשרד מבקר המדינה ובית משפט העליון. כל אלה סייעו לו לפרסם בספריו תחקירים שאף עיתון לא העז לפרסם תוך שהוא לועג לתביעות דיבה ואיומים שנמרחו על ניירות מכתבים של עורכי הדין המפורסמים ביותר בשליחות פוליטיקאים אשר מרצים את עונשי המאסר שלהם עד יום מותו שלו.

בשנה האחרונה סבל אבנרי מבעיות בריאות קשות והתאשפז אינספור פעמים בבתי חולים, אך במקביל המשיך להיות מעודכן בפרטים הכי קטנים של המציאות הפוליטית, וכתב את הבלוג האישי שלו שהתפרסם גם באתר "ניוז1" של חברו הטוב העיתונאי יואב יצחק.

אבנרי הותיר אחריו את רעייתו זיוה אבנרי, שהיתה לצידו עשרות שנים, ושני בנים, רועי ועירא.