נגד ההשמדה הכלכלית

אילוסטרציה

ראשית נזכיר עובדה מהותית שהמדינה ובתי המשפט נוטים "לשכוח": אנו נמצאים בשלב מקדמי של "סעדים זמניים"/תפיסות וחילוטים זמניים – שלב שבו עומדת לחשודים חזקת החפות וכמובן עומדת לזכותם גם הזכות לקניין, שהיא זכות יסוד בדין הישראלי.

כך אמנם בתיאוריה, אך מבחינה פרקטית בתי המשפט נוטים להיעתר ברוב המקרים לבקשות מחלקות החקירות והפרקליטות ולתפוס את כל רכושם של החשודים על סמך "דוחות סודיים", שבדיעבד (כשמתקבל חומר החקירה בתיק) מסתבר שהיו מוגזמים, בלשון המעטה.

בשלב המאוחר שבו מתקבל כבר החומר, החשוד כבר מחוסל כלכלית, ויש כתב חשדות או אפילו כתב אישום, דבר שמספיק לבתי המשפט כדי להמשיך ולתפוס את הכספים והחשבונות, כך שלמעשה מבחינה פרקטית הרכוש נשאר תפוס לכל אורך ההליך, גם אם הוא נתפס מלכתחילה באמצעות חקיקה לא מתאימה.

מכיוון שהמדינה לא רוצה להגביל את עצמה בתנאי וזמני תפיסה, שכן לכל חוק יש התניות וזמני תפיסה משלו, הרי לאחרונה אף "השתכללה" המדינה ותחת הכותרת של "אכיפה משולבת" – מנסה המדינה לעשות לעצמה חיים קלים על חשבון החוק. המדינה בעצם מוסיפה, לטענתנו בניגוד לדין, על צווי התפיסה הראשונים את כל סוגי החוקים שמאפשרים תפיסה. למשל: חוק מע"מ + פקודת מס הכנסה + תפיסה לפי הסדר הדין הפלילי + לפי חוק איסור הלבנת הון + לפי פקודת הסמים המסוכנים.

בכך למעשה המדינה מנסה ליהנות מכל העולמות. מאחר שבאותו שלב ראשוני, בתי המשפט לא צוללים לטענות המשפטיות, בדרך כלל הם נוטים לחתום על הצווים. בכך למעשה בתי המשפט מכשירים את התנהלותה הלא תקנית של המדינה בחסות ה"חומר הסודי".

למעשה הדבר גורם לגבייה כפולה ומכופלת מהחשוד, שכן כל כספו תפוס מכוח מספר חוקים. כך למשל, בהנחה והמדינה תפסה/חילטה זמנית מעסק את כל כספיו וכל זכויותיו, הרי שאין לאותו עסק איך לשלם את המסים או לשלם משכורות לעובדים. כשהעסק פונה לבית המשפט, לעתים עד שבית המשפט נותן את הסעד המבוקש העסק קורס, או שנוספת עבירה של אי תשלום מס על לא עוול בכפו של החשוד. שהרי אם החשוד טוען שהמדינה תפסה את כל הכסף ושייקחו משם, דואגת המדינה לענות לו שהכסף נתפס לצרכי חילוט ונמצא "בכיס" אחר של המדינה ולא "בכיס" של רשות המסים, ובכך למעשה יש כפל מיסוי בעוד המחלוקת לא הוכרעה. שהרי, במצב רגיל תשלום המס מתבצע רק לאחר שהמחלוקת עם רשות המסים מוכרעת על ידי ערכאה סופית.

במקרים יותר מתוחכמים – המדינה מפעילה כאמור במקביל מספר חוקים (אכיפה משולבת), וגם אם אדם מצליח להתגבר על התפיסה הראשונית (כמו בהחלטת השופט שגיא בתיק ב. יאיר), הרי ש"קופץ" הליך מטעם חוק אחר – למשל הליך מכוח סעיף 194 לפקודת מס הכנסה בעניין בלולו, וכך מבחינה פרקטית הכספים ממשיכים להיות תפוסים.

עו"ד אורי גולדמן

לאחרונה החלו בתי המשפט לקבל טענות הסנגורים בעניין זה, ולהכריח את המדינה להפעיל מידתיות בתפיסה, שאם לא כך- הכספים משוחררים לחשוד. כך למשל בתיקו של רונאל פישר שיחרר בית המשפט העליון חצי מהסכום שנתפס בשל כך שמדובר במעין "כפל ענישה" (שוחד+הלבנת הון) ושלא ניתן להעניש אדם פעמיים. כך גם בהחלטות של בית משפט שלום (כגון ההחלטה של כרייף), שמודיע למדינה שהיא אינה יכולה להחזיק את הכספים לנצח מבלי להגיש כתב אישום או לנקוט בהליך כלשהו.

כסנגורים בתחום של צווארון לבן, אנו מקווים שמגמה מבורכת זו של הפסיקה, של בלמים ואיזונים למדינה, תקבל חיזוק מכל הערכאות, כך שהמדינה תבין שהחילוט הזמני הוא למעשה "לרתום את העגלה לפני הסוסים", שכן היא מענישה חשודים ו"משמידה" אותם כלכלית עוד כשעומדת להם חזקת החפות ואפילו בטרם הם הופכים לנאשמים וזאת לפי שיקול דעתה הבלעדית של המדינה. אם המדינה תבין ותפנים זאת, הרי שהתפיסות והחילוטים ייעשו יותר מידתיים מלכתחילה ויאפשרו לחשודים להתנהל בצורה שווה מול הפרקליטות, כפי שקובעות מושכלות הדין הפלילי לגבי זכויותיהם של נאשמים וחשודים.

עו"ד אורי גולדמן ממשרד גולדמן ושות', מתמחה בדיני מיסוי והלבנת הון ומכהן כסגן יו"ר ועדת איסור הלבנת הון בלשכת עורכי הדין.