הזמן: 2 בדצמבר 1979. המקום: מלון טרוול אין, טיימס סקוור, ניו יורק סיטי. למקום מוזעקות כבאיות בעקבות עשן סמיך שהיתמר מחדר 147 בקומה הרביעית. באוויר ריח חזק של בשר אדם שרוף. אחד הכבאים מתקדם לעשות החייאה לשתי הגופות השרופות, אבל לתדהמתו הן היו כרותות ראש וידיים. מה שנגלה בין העשן והאפר מזעזע אפילו את בלשי הרצח המנוסים ביותר בניו יורק. "שירתי 31 וחצי שנים במשטרת ניו יורק, אבל דברים כאלה לא ראיתי בחיים", מעיד אחד השוטרים שנקלעו לזירת הפשע.
כך נפתחת העונה השנייה של זירת הפשע: הרוצח מטיימס סקוור – סדרת דוקו עטורת השבחים של נטפליקס – המפרקת ברזולוציה גבוהה את הדרכים בהן מקומות מסוימים מסייעים ומעודדים פעילות פלילית.
והפעם נחשפת בפני המצלמה במלוא עוצמתה, תקופה חשוכה ופלילית במיוחד בסוף שנות ה-70, כשאזור הטיימס סקוור וברודוויי – 13 בלוקים בין רחוב 42 לרחוב 50 – הפך לסדום ועמורה בת זמננו, לתוכה הגיח רוצח-טורף אכזר במיוחד, שחשף את אוזלת ידה הנוראה של משטרת ניו יורק, שהיתה אובדת עצות, גיששה באפלה תקופה ארוכה, ונעזרה בטכנולוגיה שנראית ממרחק הזמן פרימיטיבית לגמרי.
"זירת הפשע: הרוצח מטיימס סקוור" – סדרה משובחת ביותר בת שלושה פרקים, נעה בשני צירים מקבילים המצטלבים זה בזה לכל אורכה, ויוצרים פסיפס סיפורי רחב יריעה מצמית, מעורר חלחלה, חונק בגרון ועוצר נשימה.
במקביל לציר הפשע בעקבות הרוצח הסדרתי הפסיכופט, נחשף הצופה לליבת הריקבון והדקדנס האנושי, שהתפתח לממדים מפלצתיים באזור הטיימס סקוור, כשאלפי רודפי תענוגות נמשכו לאורו כמו פרפרי עש ובמקום היתה אווירה טעונה מבחינה מינית: 1,200 פרוצות עבדו שם כל לילה; חנויות ספרי זימה; פיפ שואוז; מועדוני בורלסקה; מועדוני סקס עם זיונים בלייב (כשהקהל מתעקש על אקט החדירה), וכרוזים זועקים: "כּוּס מקיר לקיר!!!".
זה היה מקום לממש בו פנטזיות אסורות בדרכים רבות ומגוונות. הזנות היתה בכל מקום. כולם היו גלויים בחרמנותם במעוז החופש המיני. האשליה היתה שהכל הולך והפחד הפך למוחשי ביותר.
באותה תקופה נרשם שיא בכל סוגי הפשיעה בכל רחוב, בכל פינה, בכל סמטה. לחפש רוצח בטיים סקוור בסבנטיז, היה כמו לחפש מחט בערמת שחת. במקום הסתובבו אנשי עסקים, משדלים ורמאי "שלושת הקלפים", ובחורים שזה עתה השתחררו מכלא רייקרז איילנד. קל מאוד היה להיהפך שם לקרבן, כי הרבה מאוד אנשים רעים הסתובבו שם חופשי, ובשנות ה-70 הפך הטיימס סקוור – כיום הרובע הכי מתויר בעולם שעבר "דיסניפיקציה" – למרכז עולמי של תעשיית המין. תוסיפו על זה 5,000 שוטרים שפוטרו בשנות ה-70 בגלל המצב הכלכלי הקשה, ותקבלו תמונה עגומה ביותר, המהווה תפאורת רקע מדויקת הממחישה את גודל המאפליה האנושית שרק הלכה והאפילה.
ב-11 בדצמבר 1979, תשעה ימים אחרי הרצח הכפול, פרסמה התקשורת קלסתרון של החשוד, אבל אף אחד לא התקשר. ואז עלה רעיון, להלביש בובות בחלונות ראווה בבגדים שהרוצח הותיר באמבטיה, ולבדוק האם מישהו מזהה.
הלבישו בובות, צילמו והפיצו בכל מקום תחת הכותרת: "האם אתם מזהים את בגדי הקורבן" או "האם יש ברשותכם מידע כלשהו שעשוי לסייע למשטרה?". אישה בשם רוז התקשרה למשטרה ואמרה: "אני מזהה את התלבושת שהצגתם בטלוויזיה. אלה בגדים של חברתי".
הדיווח הזה סייע למשטרה לזהות את אחת הקורבנות כדידה גודרזי שעבדה כפרוצה. הנרצחת השנייה – גם פרוצה להערכת המשטרה – נותרה אלמונית עד עצם היום הזה, תחת השם "ג'יין דו" (Jane Doe): שם נרדף לאלמונית שעקבות זהותה לא זוהו מעולם. הרבה נרצחות הוגדרו פורמלית כלמ"א (ר"ת: ללא מעורבות אדם), כי לתפישת המשטרה הן היו חסרות ערך ומעמד בחברה, שלא היה שווה לטרוח ולחקור את הפשעים שבוצעו נגדן.
לתוך התמונה נכנסת ג'ניפר וייס, בתה הביולוגית של גודרזי, שנמסרה לאימוץ בגיל שישה שבועות, ובעקבות גילוי זהותה של הנרצחת, גילתה עניין הולך וגובר בסיפור הטרגי של אמה והיתה שותפה מלאה בחקירה.
ב-15 במאי 1980, חמישה חודשים אחרי, הוזעקו הכבאים למלון סוויל, סמוך לשדרת מדיסון ורחוב 29, מזרחית לטיימס סקוור. אישה נוספת שגופה הושחת נמצאה מוכה, מעונה, עירומה. מישהו תקף אותה מינית וחנק אותה למוות. במקרה הזה לא נכרתו הראש והידיים. אלא שהפעם כרת הפסיכופט את שני שדיה והניח אותם בראש המיטה כדי לזעזע. זירת הפשע היתה מסודרת. לא נמצאו ראיות. אלא שהפעם הוא השאיר את הידיים של הנרצחת אזוקות מאחור, והשאיר טביעת אצבעות על אחד האזיקים.
האישה זוהתה כג'ין אן ריינר, שלמרבה הפלא נעצרה באשמת זנות כמה חודשים לפני, והותירה אחריה ילד קטן, שכדי לממן את המשמורת עליו, עבדה בתעשיית המין. כשמשווים בין זירת הפשע לסוג הפציעות, לא היה למשטרה ספק שאותו אדם עשה את זה.
בדיוק באותו יום הגיע לעבודה ריצ'ארד קוטינגהם, מתכנת מחשבים שעבד בחברת הביטוח בלו קרוס בלו שילד. אחרי הטבח במלון סוויל נכנס בוב, אחד העובדים במשרד שבו עבד קוטינגהם ואמר: "איזה בן זונה יכול לעשות דבר נורא כזה".
קוטינגהם הציץ בו בקור רוח, חייך ואמר לו: "בוב, זה יכול להיות אתה ויכול להיות אני".
ב-2009, 30 שנה אחרי הטבח במלון "טרוול אין", התראיין קוטינגהם (שנשפט ל-200 שנה) לעיתונאית נדיה פזאני, והתלוצץ: "אומרים שאין רצח מושלם, אבל ביצעתי 80 רציחות שהמשטרה לא דיברו איתי עליהם לעולם. רצחתי אישה אחת לשבועיים במשך 13 שנה".
אפילוג הסדרה חזק ומתומצת, כשבפריים מופיעה ברברה אמאייה, זונה לשעבר: "נסחרתי ברחוב במשך 13 שנה. קראתי מחקר שלפיו אורך החיים הממוצע של מישהי שחוותה את מה שעבר עליי, הוא שבע שנים. מעולם לא פגשתי מישהי שעבדה ברחובות ניו יורק באותה תקופה כמוני ועדין חיה כיום. בכל תקופת שהותי בניו יורק, לא היו לי תעודות זהות, מספר בביטוח לאומי, תעודה לידה, שום מסמך מזהה. לו מתתי, איש לא היה יודע מי אני. הייתי מוגדרת כג'יין דו".
