בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והרשיע בעבירות שוחד סוהר שהבריח מכשיר טלפון וסמים לאסירים בכלא שקמה (11 ספטמבר).
שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יואל עדן, זיכה את הסוהר מהמיוחס לו לאחר שקבע כי ההודאה שמסר בחקירתו פסולה ונגבתה באמצעים לא חוקיים ולא מתוך "רצון חופשי". השופט עדן קבע כי הודאת הסוהר מהישוב שגב שלום נתנה תחת "אימה מהתוצאות הקשות לכבודו, לכבוד אחותו ולכבוד משפחתו", לאחר שחוקרי היאחב"ל איימו עליו שיזמנו את אחותו הקטינה ואת אביו לחקירה, מאחר שהכחיש את העבירות.
שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין – בהסכמת השופטים יוסף אלרון וגילה כנפי שטייניץ – קבע כי אמירות החוקרים שאחותו ואביו של הסוהר עלולים להיעצר היו אמירות מותרות מאחר שחקירתם היתה רלוונטית לחקירה עצמה, ולא מדובר באיום ערטילאי או אמצעי חקירה המביא לפסילת ההודאה שמסר הנאשם.
בתאו של אחד האסירים בכלא נתפסו מכשיר טלפון, כרטיסי SIM וסמים. מחקרי תקשורת הצביעו על קשר בין כרטיסי ה-SIM לבין הסוהר, ועל קשרים טלפוניים בין קרובי המשפחה שלו לקרובי משפחה של אסירי הכלא, ועל העברות כספיות בין הצדדים.
הסוהר זומן לחקירה במשטרה, הוטח בו חומר החקירה והוא התעקש כי אינו יודע על השיחות שקיימו אביו ואחותו – הבעלים הרשומים של הטלפונים מהם בוצעו השיחות – עם אסירים וקרוביהם. החוקרים הטיחו בו כי אם ימשיך להכחיש את מעורבותו, בני המשפחה שלו ייאלצו להיחקר על קשריהם עם האסירים, והחקירה עלולה לסבך את אחותו הקטינה. "ילדה עם הכבוד שיש לה… מה יש לה לדבר עם עבריין בן-אדם נשוי עם ילדים", אמר לו החוקר, "עשית טעות, תבוא תיקח על עצמך… מה אתה מפיל את זה על אחותך?".
בשלב זה יצא הסוהר מחדר החקירות להפסקה לא-מתועדת של מספר דקות, ובתום ההפסקה ביקש למסור גרסה חדשה. במשך שעתיים וחצי מסר הודאה על ההברחות לבית הסוהר.
בחקירתו הבאה ולאחר שנועץ בעורכי דינו, הסוהר חזר בו מהודאתו וטען: "כל מה שאמרתי בחקירה הקודמת זה בגלל שאתם תשחררו את אחותי מפה. אני בדואי והבחורה אצלנו זה כבוד, ואבא שלי חולה ודאגתי לו".
לאחר הגשת כתב האישום, בית משפט המחוזי בבאר שבע קיבל את טענת הסנגורים – עורכי הדין מוחמד רחאל, ווליד כבוב ונבילה כבוב – כי ההודאה נגבתה באיומים ותחת לחץ פסול; איומי החוקרים לעצור את האב והאחות, ואיום נוסף – להציף דיווחים שהסוהר מסר על אסירים שונים במסגרת תפקידו.
פרקליטות המדינה הגישה ערעור לבית משפט העליון וטענה כי בחקירת הסוהר לא נפל שום פגם.
בית משפט העליון קיבל את עמדת הפרקליטות כי אזהרת החוקרים שהכחשתו של החשוד תוביל לסיבוך בני משפחתו – היא "יידוע לגיטימי של נחקר באשר לכיווני החקירה" ואינה איום. השופט שטיין קבע כי בית המשפט המחוזי "הפעיל את כלל פסילת הראיה שלא כהלכתו".
השופט כתב כי פקודת הראיות אכן מתנה קבילות של הודאה בקיומו של "רצון חופשי", אולם חשוד שנחקר במשטרה "אינו בגדר אדם חופשי. חשודים מוסרים את הודאותיהם בעקבות לחצים כאלה או אחרים – קשים יותר וקשים פחות".
"ברור שאדם שמדבר נגד עצמו… אינו מדבר מתוך רצון 'חופשי' לחלוטין ונקי מכפייה ומאילוץ", כתב השופט, "פרשנות מילולית (פשוטה) של הביטוי 'רצון חופשי' היתה מובילה לפסילתן של רוב ההודאות".
הביטוי "הודיה חופשית ומרצון" קבע השופט, מפורש "במובן הנורמטיבי". במילים אחרות, על פי הרף שהגדירה הפסיקה לכללי מותר ואסור בחקירות. אמצעי לחץ שהוגדרו כאסורים הם "אמצעי חקירה קיצוניים, עינויים, אלימות, השפלה, איומים, פיתוי והשאה" או פגיעה בזכות חוקית כגון זכות היוועצות עם עו"ד. רק פגיעות מסוג זה ייחשבו כפגיעה בחופש הרצון של הנחקר.
אמצעי לחץ אחרים אינם נחשבים פסולים. כך במקרה זה, כתב השופט שטיין: "מותר לשתף את הנחקר אודות מהלכי חקירה לגיטימיים בהם ינקטו החוקרים בהיעדר שיתוף פעולה מצדו, שכן דבר זה, כשלעצמו, אינו עולה כדי איום". במקרה זה, החוקרים מצאו כי ממכשיר טלפון הרשום על שם האבא, אשר לטענת הסוהר הוחזק על ידי אחותו, נוהלו שיחות חשודות עם בני משפחה של אסירים. בתחילת החקירה, הסוהר עמד על כך שלא עשה שימוש במכשיר. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט העליון, "עלינו לומר בפה-מלא כי אמירות החוקרים באזני המשיב על שיהא עליהם לחקור את אביו ואת אחותו – מחזיקי הטלפונים החשודים – לא נפגמו בשום פגם. אמירות אלה הצביעו על צורך חקירתי ברור ולגיטימי לחלוטין… חוקרי המשיב לא הפרו שום זכות בהעמידם את המשיב על כך שגרסת החפות שלו נראית בעיניהם שקרית וכי היא מסבכת את בני משפחתו".
לגבי איום נוסף של החוקרים, להציף את דיווחי הנאשם בעבודתו על אסירים ובכך לרמוז כי הוא עלול להיפגע – השופט שטיין קבע כי אכן מדובר ב"התנהלות פסולה", אולם מדברי הנאשם עולה כי לא זה הדבר שהניע אותו למסור הודאה – אלא רק החשש מזימונם של אביו ואחותו לחקירה.
"העננה של נקמה אפשרית מצדו של אסיר זה או אחר ריחפה על פני ראשיהם של כלל הסוהרים בתפקידו", קובע בית משפט העליון, ו"לא כל הפרת זכות אשר נתונה לחשוד או לנאשם, ולא כל טעות מצדם של חוקרי משטרה תביא לפסילתה של ראיה. אם נאמר אחרת, נמצא את עצמנו הופכים את הנאשם למאשים ואת רשויות האכיפה לנאשמות, ועל ידי כך יוצרים הרתעת-יתר בעבור כל אותן הרשויות ואנשיהן, ומשתקים את פועלם".
מה הפלא, נאשם ערבי , מה ניתן לצפות מהתייחסות לערבים? שהשופט הזה יחזור לאמריקה יותר טוב ויחמד את זכויות נאשמים שם כי נראה שהוא שכח אותם…