ב-30 דצמבר 2021, שנייה אחרי שיצאתי מבית הדפוס "אור-ניב" באזור התעשיה בחולון, מחזיק בחיכי את ספרי "מִלְחֶמֶתָרְבּוּת", חכתה לי הפתעה שסגרה את כל קצוות המעגל: מתוך מכונית שכל דלתותיה פתוחות לרווחה בקעו צלילי בוזוקי מוכרים שלא שלפו מהזיכרון המתכלה את השיר אליו הובילו. על המכונית נשען גבר יגע שסיים יום עבודה, עיניו עצומות, נראה שהוא היה בסוטול כבד. בתום פתיחת הבוזוקי הארוכה הממיסה, התפרץ כמו מתוך הר געש קולו הקורע של זוהר ארגוב: "עצוב יושב אני/ ומדמה בזכרוני/ האם מחר את תשובי/ להיות נערתי". וכשהגיע לפזמון: "נזכר אני במבטך", נזכרתי לא רק בשיר. נזכרתי גם בפעם הראשונה בחיי שבה שמעתי את זוהר ארגוב.
זה היה אי שם ב-1980, במילואים אפרוריים ברפיח. הטבחים דאגו להשמיע את "אלינור" שלו בפול ווליום מנסר אוזניים על טייפ קסטות ענקי, לא רק כי הם מתו עליו, אלא בעיקר כדי להתריס באוזני הסֶגֶל שהסתכל עליהם מלמעלה למטה. קולו ה"מָשּׂוֹרי" של זוהר, איכות ההקלטה הירודה, המילים והלחן מההפטרה, נשמעו כמו משהו שנחת בלי התראה מוקדמת מעבר להרי החושך של התרבות הישראלית המתהווה – שתהום עמוקה הפרידה בין שתי גדותיה.
פחות משנה לפני שראיינתי את זוהר ארגוב, ראיינתי את סטלוס ולהקת העוּד לחימום הקנה. זה היה זמן קצר אחרי בחירות 1981, שתפסו אותי כאשר התחלתי לכתוב ב"להיטון", בחירות שהיו רוויות ריקושטים, נאצות, עגבניות, אלימות גלויה על רקע "עדתי", כולל המון "תנועות מזרחיות". התהום הפעורה בין אשכנזים למזרחים בארץ הזאת הפכה להר געש, הלבה שנטפה ממנו צבעה את מערכת הבחירות בצבעים שבטיים ברורים וכואבים אשר שרטטו מפה פוליטית-חברתית חדשה שאי אפשר היה להתעלם ממנה יותר.
השיא היה ב"צ'חצ'חים של הליכוד", פליטת הפה האומללה של דודו טופז, בעצרת סיום הבחירות של המערך בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). הייתי שם בזמן אמת, כדי להזדהות עם מצביעי "אמת". אבל כששמעתי מה יצא לדודו טופז מהפה, כשכל צמרת המערך ישבה מאחוריו זחוחה ומדושנת עונג, הרגשתי גזענות מהי.
הגזענות לפי סטלוס
אחרי הבחירות, כשאבק השריפה שקע אט אט, יצאתי לדרך ארוכה ועקלקלה, מעשירה ומעצבת תודעה מחדש, שהובילה אותי לצד המושתק של התרבות הישראלית המתהווה, שהיה, לפחות עד קיץ 1981, אזור דמדומים מחוץ לתחום שכף רגלי דרכה בו אי פעם.
כבר בריאיון עם סטלוס – שבדיעבד היה "מחילת הארנב" אשר הובילה 40 שנה אחרי לכתיבת "מִלְחֶמֶתָרְבּוּת" – הרגשתי שנחתי על פלנטה אבודה ומושתקת. "תראה", התלונן אז סטלוס, "פה בארץ זה לא קהל יווני ופה אנשים לא יוונים. אסור לשכוח שיש ליוונית קהל גדול מאד בארץ, אבל מתייחסים אלינו בביטול גמור. אפליה גזעית. הטעות הגדולה ביותר של המפיקים ברדיו ובטלוויזיה היא שמתייחסים אלינו כאל אוכלוסייה נחותה. שנתיים נלחמתי בשביל להופיע בטלוויזיה, ומה קבלתי בסוף? שלוש דקות בתוכנית בערבית. ברדיו משמיעים אותי רק במסגרת שירי עדות המזרח. לעדות המזרח מחלקים את הזמן. הרסו אותי האנשים האלה!!! זאת מאפיה אחת גדולה!!! אתה שום דבר בשבילם!!! טוב לי פה. הולך לי ואין שום סיבה שאעזוב. אבל מה, הורגים אותך פה!!! לא נותנים לך להתפתח. אפילו אם תהיה האלוהים של האלוהים – אם אתה שר ביוונית, אתה מחוסל פה לנצח. אנשים באים אליי, שואלים מתי יראו אותי סוף סוף בטלוויזיה ואין לי מה להגיד להם. הופעה אחת בטלוויזיה, ולא הייתי צריך לחרוש את כל הארץ כמו חמור בשביל שישמעו עליי. מה אומרים לי עורכי התוכניות ברדיו? הם לא אומרים כלום. שומרים את מה שיש להם בבטן. אבל בלב הם חושבים שזאת מוסיקה צ'חצ'חית והם קובעים למדינה שלמה מה היא תשמע".
הראיון עם רמי דנוך
טעון אינפורמציה בלתי ידועה, לפחות לי, מטרידה ביותר בכל קנה מידה – שהפעילה אוטומטית את חוש הצדק – ניצבתי חזיתית מול הצד המושתק של התרבות הישראלית, בתחנה השנייה במסע אל הצד האפל של הירח הישראלי: להקת צלילי העוּד, שהופיעה בחתונה במועדון "קליפסו" ברמלה. הפעם זה כבר לא היה מפגש עם קוריוז בדמות ישראלי מתייוון. הפעם זאת הייתה להקה מגה-פופולרית, ששחררה במשך שבע שנים אינספור שלאגרים בעברית (ביניהם "חנהל'ה התבלבלה" המונומנטלי), אך נותרה כלואה בתוך סטיגמת ה"להקה מזרחית".
"אנחנו לא רוצים שתהיה פה כת מזרחית וכת אשכנזית", ירה אז לעברי רמי דנוך, סולן הלהקה, מהמותן. "אנחנו רוצים לגשר בין שני הצדדים. מוכרחים לשבור את המעגל: אריק סיני מארח את צ'רצ'יל, צ'רצ'יל מארח את אריק סיני, שניהם מארחים את גרי אקשטיין, גרי אקשטיין מארח את שניהם, ולהקת "העוּד" נשארת בחוץ. מעגל סגור!".
אתם מרגישים שיש עליכם חרם של אמצעי התקשורת? תהיתי. "החרם עלינו זה בגלל שאנחנו פופולאריים במעמד הנמוך", התפרץ דנוך. "כן, מה שקוראים אצלנו – הצ'חצ'חים!".
הדיכוי לפי זוהר ארגוב
הפעם השלישית שבה נתקלתי מלפנים מול העוול הנורא, הייתה בריאיון עם זוהר ארגוב, יומיים אחרי שזכה במקום הראשון עם "הפרח בגני" בפסטיבל הזמר המזרחי 1982, שנערך בבנייני האומה בירושלים.
"תגיד, למה אתה באת ולא ההוא מ'שעה טובה'"? קידם את פניי ארגוב בהבעת פנים זועפת. ההוא מ"שעה טובה" היה מני פאר כמובן. בערוב ימיו ארגוב הגיע ל"שעה טובה" של מני פאר, אך לא על זה היתה תפארתו. להיפך. הריאיון העצוב, הזכור לרע, רק חיזק את סטיגמת הנרקומן שנדבקה אליו מאז ועד יום מותו, אך הסתירה זמר בעל תפישת עולם חברתית-פוליטית מוצקה, רחבה, מעמיקה, נוקבת וכואבת, שהקדימה את זמנה ב-20 שנה.
"אף פעם לא חשבתי לרגע שאני זמר קסטות", התפוצץ ארגוב כמו רימון רסס, כששאלתי אותו האם אחרי כל הקש שאכל בחיים, הוא מוכן עכשיו לצאת אחת ולתמיד מהאזור של התחנה המרכזית. "העורך ברדיו לא חושב מה אנשים אוהבים. מה הם באמת רוצים לשמוע", המחיש ארגוב איך עובד הדיכוי. "אנחנו חיים באותה מדינה, שרים אותה מוסיקה, ואני נוטה יותר לילדות שלי, לאמא שלי, למקורות שלי. אני תימני טהור. העורכים ברדיו חושבים שאני מוסיקה ערבית, או מצרית, או כווייתית של חומייני. את ההורים שלי הביאו לארץ, אתה יודע בשביל מה? אני אגיד לך ת'אמת: לא הביאו אותם בגלל שהם יהודים. הביאו אותם ככוח עבודה זול, שואבי המים וחוטבי העצים! ככה אני רואה את זה אחרי כל הרגליים ששמים לנו. ואותו עורך רדיו לא מקבל את המוסיקה שלי מבית אבא. אנחנו לא שמענו בחיים שלנו קונצרטים בבית. הקונצרט שלנו היה פח'. אז תתחילו להשמיע, תנו להם לשמוע את עצמם. זרקו אותם פה לכל המקומות, והם בנו את הארץ. ואסור לשכוח שעדות המזרח זה עם שמח. הם לא עברו גטו ולא עשו מהם סבונים".
כשיצאתי מהריאיון המצמרר, המרסק, אמרתי לעצמי שאפילו אם יש בן אדם אחד במדינה, שמרגיש וחושב כמו זוהר ארגוב, אנחנו ב-וואחד בעיה. ואם לפני הריאיון עם ארגוב עוד הסתתרתי מאחורי זהות מאופרת בצבעי הסוואה כבדים והתחבטי בדילמה מי אני ומה אני: קיבוצניק מאפיקים? אשכנזי? מזרחי? ישראלי? לא זה ולא זה? הרי שאחרי הריאיון עם ארגוב, הבנתי שהגיע הזמן לרדת מהגדר ולתפוס צד.
"מעצרו של זמר הקסטות משה גיאת"
אחד המושגים הכי מטרידים באותה תקופה, תחילת שנות ה-80, היו: "זמרי קסטות", סטריאוטיפ נלעג ומגעיל שנועד להקטין, לגחך, להעליב ולהשפיל את נציגיה של תרבות שלמה, עשירה ומגניבה, שלרוע מזלה נולדה בהריון מחוץ ל"רחם של העמק", ונותרה בשולי הדרך מחוץ למעגל הלגיטימיות. "זה לא רלבנטי", חזרו ואמרו לי כל השנים עיתונאי התרבות מסביבי, כשהבחינו שאני אוהב לכתוב על "זמרי הקסטות".
המחשה חיה לאדם מאחורי סטריאוטיפ ה"זמר קסטות", קבלתי בריאיון ב-1985 עם הזמר משה גיאת, שבו בלט ממד השופוני. ממרחק הזמן, אפשר להבין מדוע זמר שנולד בתנאי עוני מחפירים בשכונת התקווה, התפאר שבזכות כישרונותיו כמוסיקאי וכסוחר, בנה בגיל 30 קוטג' שמונה חדרים בסביון. גם העובדה שהצטלם לכתבה עם אשתו ושלושת ילדיו, על רקע הקוטג' הנבנה, לא תרמה. לי זה דווקא לא הפריע. ההצלחה המסחרית המסחררת של גיאת ושכמותו, הייתה עוד הוכחה ניצחת לפער המשווע והתהום הפעורה בין אהבת הקהל והתעלמות התקשורת.
שנה לפני הריאיון, בעיצומן של בחירות 1984, גיא זוהר מגל"צ התקשר אליי השכם בבוקר, וביקש שאנדב לו מספר טלפון של "זמר קסטות" ליומן הבוקר. הסיבה למסיבה: הודעה לתקשורת של אהרון אבוחצירא, יו"ר מפלגת תמ"י, על פיה אם יהיה שר בממשלה הבאה, כך הבטיח, יסיר את החרם של אמצעי התקשורת הממלכתיים על "זמרי הקסטות".
חודשיים אחרי הריאיון עם גיאת, הוא נעצר על ידי חוקרי מס הכנסה. תמונתו מובל לבית המשפט להארכת מעצר התפרסמה בעיתונות, ואני חשתי רגשי אשמה איומים שכל זה קרה בגללי. כמה חודשים אחרי, כשכבר היה משוחרר על תנאי, התקשר גיאת וחשף שחוקרי מס הכנסה ישבו בחקירותיו עם הכתבה שלי כראיה, והצביעו על סכומי העתק שחשף בריאיון. "אין לי ספק שזאת חקירה פוליטית", סיפק גיאת תובנה מעניינת על כל הפרשה העגומה שהטילה צל כבד על חייו. "אבל אתה לא אשם", השקיט גיאת את מצפוני המיוסר, "אתה דווקא היית בסדר גמור. אפילו אביהו מדינה התקשר אליי אחרי פרסום הכתבה, ואמר לי שעל רקע החרם בתקשורת, מדובר בקרן אור באפלה".
אחרי עלעול חוזר בקלסרים הישנים במהלך העבודה המרתקת על "מִלְחֶמֶתָרְבּוּת" ב-2020, מצאתי את הידיעה על מעצרו שהתפרסמה בעיתון יומי ב-20 אוקטובר 1985. כל ערמת הסטריאוטיפים הישנה והרעה חזרה ברגע אחד ממנהרת הזמן, תעוקה קשה השתלטה עליי למקרא מושגים שהיו לחם חוקה של התקשורת עשרות שנים. בהמשך הידיעה גיאת נלכד במשבצת שנועדה לו מראש: "מעצרו של זמר הקסטות משה גיאת"; ובמשפט הפתיחה של הידיעה: "חוקרי מס הכנסה חושדים כי זמר הקסטות משה גיאת" וכולי. המושג "זמר/י קסטות", הופיע בגוף הידיעה שש פעמים. מעניין מתי יקראו להם זמרים ישראלים ולמוסיקה שלהם מוסיקה ישראלית?
"מִלְחֶמֶתָרְבּוּת". מאת: אילן שאול.
עורכת: כרמית ספיר ויץ.
איור ועיצוב העטיפה: טליה בר
הוצאת אפיק. 213 עמ'.
מחיר: 120 שקלים.
לינק לרכישת הספר – המלצה חמה של אתר "פוסטה"
ספר פשוט גדול אילן שאול תמיד היה חד מבריק ושנון שנלחם את מלחמת הזמרים הים תיכונים למרות שהוא בא ממקום אחר אך הצדק והרגשות העמוקים שבעבעו בתוכו הביאה אותו להוציא ספר שלדעתי יהיו חייבים ללמד אותו בכל בתי הספר בארץ שאפו ענק לאילן כשמך כן אתה כעץ שתול על פלגי מים
אחלה כתבה