בית המשפט המחוזי בחיפה דחה עתירה שהגישה אסירה ביטחונית, בה ביקשה כי שירות בתי הסוהר יממן לה טיפול לשיקום האף שלה, שנפגע בפיגוע אותו ביצעה, בו נפצע שוטר.
בית המשפט קבע כי שב"ס מחויב לספק לאסירים טיפולים רפואיים החיוניים לתפקודם התקין היומיומי, אבל הוא אינו נדרש לספק טיפולים שעיקרם קוסמטי.
העותרת, תושבת מזרח ירושלים (37), שפוטה ל-11 שנות מאסר בגין ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, מאוקטובר 2015. שב"ס אישר לאסירה מימון טיפולים רפואיים אורתופדיים ופלסטיים לשחזור כף היד וטיפול בכוויותיה, אבל לא אישר מימון ניתוח באף, שכן חוות הדעת הרפואית של בית החולים רמב"ם קבעה כי הפגיעה באף אינה "תפקודית".
האסירה, באמצעות עו"ד תמיר בלנק, הגישה חוות דעת רפואית נגדית, בה נטען כי הטיפול באף כלול בסל הבריאות והוא חלק מתהליך השיקום שלה, גם בהיעדר בעיה תפקודית. שכן, הפגיעה באף "מפריעה לעותרת ופוגעת במצבה הנפשי". עוד נטען כי חובת שב"ס לממן ולהסדיר את ביצוע כל הטיפולים שהומלצו לה על ידי הרופאים בבית החולים רמב"ם.
נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט רון שפירא, קיבל בפסק הדין את עמדת המדינה, לפיה היקף הטיפול הרפואי לו זכאי אסיר "מצטמצם לטיפול הדרוש לתפקוד האסיר ולשמירה על בריאותו התקינה", בהתאם לפקודת בתי הסוהר. שב"ס הדגיש את ההבדל בין מימון הניתוחים בכף היד, שאושרו, למימון ניתוח שחזור האף שנדחה.
השופט שפירא כתב כי "על המדינה מוטלת חובה מיוחדת לספק טיפול רפואי לאסיר הנתון במשמורתה". עם זאת, לפי פקודת בתי הסוהר, סל הבריאות הממלכתי אינו מחייב את שב"ס, אלא מהווה "קו מנחה". סל הטיפולים הניתן לאסיר, שונה מסל הבריאות הממלכתי.
השופט שפירא קבע: "סל הטיפולים והשירותים הרפואיים לו זכאי האסיר משב"ס מתמצה בדרוש לשם שמירה על בריאותו של האסיר, ומוציא מתוכו טיפולים שאינם חיוניים לניהול שגרת חיים תקינה ולתפקודו הרפואי של האסיר… היקף הטיפולים הרפואיים המסופקים על ידי שב"ס מתוחם בהתאם לשיקולים רפואיים ותקציביים, בדומה לתיחום הסל הכללי".
"שירות בתי הסוהר איננו קופת חולים", כתב השופט, "תפקידו הוא להבטיח את שלום החברה ובטחונה, ולהגביל את חופש התנועה לאלו המהווים סכנה לשלום הציבור. החקיקה הקיימת הפרידה את הטיפול באסירים ממערכת הבריאות הכללית. התוצאה היא שהיקף השירותים הרפואיים שיסופק לאסיר לצורך שיפור איכות חייו יהיה מצומצם יותר, בהלימה לסדר עדיפויות מקצועי-רפואי".
בעניין זה, הדגיש השופט, "ההבחנה בין טיפולים מצילי חיים לטיפולים אסתטיים, בהקשר של אסירים, מעוגנת בפסיקה".
בפסק הדין צוין כי שב"ס לא עיכב את הטיפול בענייניה הרפואיים של העותרת, ואישר טיפולים תפקודיים אחרים שהומלצו לה, כאמור, אך לא הוכח שהטיפול באף נדרש לשמירה על בריאותה. עוד צוין כי גם "נסיבות המקרה – פציעת אסיר שנגרמה על ידו במכוון, מהווה עילה שלא לאשר טיפול פרטי בו. בענייננו, העותרת דורשת שעלות הטיפול הרפואי בה תמומן מהקופה הציבורית, כאשר טיפול זה נגזר ישירות מהעבירות החמורות אותן ביצעה, ובגינן היא יושבת למאסר".
יחד עם זאת, השופט שפירא הוסיף לפסק הדין ביקורת על שב"ס, בהקשר לאי הסדרת הנוהלים לטיפולים רפואיים, מעבר למקרה הפרטי. "לא נעלמו מעיניי התקלות שמזמין מצב הדברים הנוכחי", כתב השופט, "שב"ס לא פרסם את סל השירותים הרפואיים לאסירים, ואף לא קבע באופן רשמי את אמות המידה לקליטת טיפולים רפואיים או ניפויים מתוך הסל. הסטנדרטים הקיימים כיום בחוק ובפקודת שב"ס מופשטים ונתונים לשיקול דעת מנהלי מוחלט של גורמי הרפואה. החלטה לאשר טיפול רפואי לאסיר אחד, אינה מחייבת את שב"ס לספק את הטיפול לאסיר אחר בהמשך. אמת המידה העקבית היחידה בה נוקט שב"ס לאישור טיפול רפואי חריג לאסיר היא עלותו הכספית. דרך הסדרה זו אינה בהירה ולוקה בחסר. ככל ששב"ס מכיר בסל הבריאות הכללי כקו מנחה, ראוי כי יקבעו בפקודה אמות מידה ברורות לסטייה ממנו, שיהיו שקופות ונגישות לידיעת הציבור".
