בכתב אישום נגד תושב הנגב נטען כי ב-15 באוגוסט 2021, סמוך לשעה 10:40, הוא נהג ברכב איסוזו בכביש 40, למרות שבדצמבר 2020 ניתן נגדו פסק דין בבית המשפט לתעבורה והוא נפסל מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה.
הנאשם, באמצעות עו"ד עבד אבו קוידר, כפר במיוחס לו. הוא אמנם הודה שנהג ברכב במקום ובזמן המתוארים בכתב האישום, אך טען שלא נכח בדיון שבו הוטלה עליו פסילת רישיון, ולפיכך גם לא ידע על הפסילה.
התביעה טענה מנגד כי ניתן לייחס לנאשם ידיעה על הפסילה, בהתבסס על כך שפסק הדין נמסר כדין לאשתו ובכתובת מגוריו בכפר הבדואי ביר הדאג'. במהלך המשפט התביעה העלתה לדוכן העדים עד יחיד – הדוור שמסר את פסק הדין לכתובת, בכפר ביר הדאג' כאמור.
ההגנה טענה מנגד כי המסירה הנטענת לא בוצעה, ולכן לא ניתן לייחס לנאשם את הידיעה על הפסילה. הנאשם ואשתו העידו והתעקשו כי לא קיבלו את דבר הדואר. אשת הנאשם אף טענה כי לא חתמה על אישור המסירה, ואילו הנאשם עצמו העיד כי אשתו לא מקבלת דברי דואר.
עוד יותר מכך: הנאשם העיד כי הוא לא מתגורר בביר הדאג', אלא במרחק של כ-40 ק"מ משם – בפזורה מסעודין אל עזזמה, המיקום שגם הופיע על אישור המסירה.
הסנגור טען כי יש לזכות את הנאשם, מאחר שגם על פי עדות הדוור – המסירה בוצעה לכתובת בביר הדאג', בעוד שהנאשם אינו מתגורר שם, ולכן לא ניתן לדעת לאיזו כתובת בוצעה המסירה. בהמשך לכך נטען כי לא ניתן לדעת מי היא אותה אישה שקיבלה מהדוור את ההודעה על הפסילה. שכן, האישה לא זוהתה על ידי פקיד המסירה מעבר לכך שנשאלה האם היא אשתו של הנמען, ועל כך השיבה בחיוב.
סגנית נשיא בית המשפט, השופטת נועה חקלאי, החליטה לזכות את הנאשם: "סיכומו של דבר, ומאחר שמעדות פקיד המסירה עולה כי המסירה בוצעה בכתובת בישוב ביר הדאג' ולא במסעודין אל עזאזמה שזו הכתובת אשר הופיעה על אישור המסירה ואשר בה מתגורר הנאשם, לא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם קיבל את דבר הדואר ועל כן לא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי ידע על הפסילה".
