בני זוג ניהלו קשר זוגי במשך מספר שנים, כאשר לכל אחד מהם ילדים מקשר קודם. במהלך הקשר רכשו דירה ראשונה בנס ציונה על שם שניהם, ובהמשך נמכרה וכספי המכר חולקו בין הצדדים.
בינואר 2016 ערכו הצדדים בפני עורך דין הסכם שכותרתו "הסכם בין בני זוג", בו נכתב כי בטרם ירכשו דירה חדשה, הם מסכימים כי ככל ולאחר רכישת הדירה מי מהצדדים ירצה לפרק השיתוף – תוך 30 ימים ממועד ההודעה תועמד הדירה למכירה.
באפריל 2016 נרכשה הדירה השנייה ברחובות ונרשמה על שם האישה. חודש לאחר מכן ערכו הצדדים הסכם נוסף שכותרתו "ממון-חיים משותפים" (הסכם הממון). ההסכם נערך ונחתם בפני עורך דין אחר, בו נאמר כי הצדדים רכשו את הדירה ברחובות בשווי 1.43 מיליון שקל ומתוך הסך האמור שולם על ידי הצדדים 700 אלף שקל. מטעמים השמורים עימם, הדירה נרשמה רק על שם האישה, אך היא הצהירה כי הדירה משותפת. כמו כן נאמר בהסכם זה כי לצורך השלמת סכום הרכישה – האישה נטלה משכנתה בסכום של 700 אלף שקל ל-30 שנים, והגבר מתחייב לשאת במחצית מעלויות המשכנתה ולהעביר לחשבונה של האישה מחצית מסכום המשכנתה החודשית. המשך ההסכם מהותו הפרדה רכושית ביניהם.
שנה לאחר החתימה על הסכם זה נפרדו בני הזוג. חצי שנה חלפה, והאישה הגישה באמצעות עו"ד יוסף גביזון תביעה לביטול הסכם הממון לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון.
לטענת האישה, העורך דין שאליו הגיעו לערוך את ההסכם לא הסכים להיות שותף לעריכתו לאחר שמצא אותו חד צדדי ולאחר שהגבר סירב לבקשתו לשלם בפועל מחצית מהכספים ששילמה האישה עבור הדירה.
עוד היא טענה, כי סמוך לאחר מכן לקח אותה בן זוגה לעורך דין אחר והקריא לו את סעיפי ההסכם שביקש להכין. זאת בזמן שהאישה אינה יודעת קרוא וכתוב ולא הבינה דיו את ההסכם, שגם לא הוסבר לה. לדבריה, בן זוגה הפציר בה שלא תספר על ההסכם לילדיה – אחרת ייפרד ממנה.
זאת ועוד, האישה טענה כי ההסכם מקפח, בין היתר מאחר שהוא מחלק באופן שווה את הדירה אף שהאישה ובנה השקיעו את הכספים ברכישתה (נוסף למשכנתה). האישה סיפרה, כי היא חתמה על הסכם הממון מאחר שבן זוגה לשעבר לחץ עליה ואיים להיפרד ממנה במידה ולא תחתום – איום שפגע ברצונה החופשי ועולה כדי כפייה. לטענתה, התקיימו לגביה "רכיבי עילת העושק", שכן היא רצתה בהמשך הקשר והגבר ניצל מצוקה זו. תנאי ההסכם גרועים מהמקובל, כך לטענתה, מאחר שהגבר אמור היה לשלם רק 400 אלף שקל על מנת לקבל מחצית מהדירה.
מנגד טען הגבר, באמצעות עו"ד ענת שוסטק ועו"ד אילן נימני, כי הוא עמד בהסכם והעביר כספים רבים למימון הדירה וכן למימון משק הבית, לשיפוץ ולריהוט. לטענתו, כל אחד מהם העביר לרכישת הדירה 350 אלף שקל, ובנוסף הם לקחו יחד את המשכנתה. לטענתו, העביר לה את מרבית סכומי המשכנתה במזומן. בנוסף ביקש הגבר לדחות את טענות הכפייה והעושק, בטענה שהאישה מונעת מנקמה על שנפרד ממנה. עוד הוא טען כי האישה ביצעה בעבר עסקאות נדל"ן, ולכן אינה חסרת ניסיון בעת שקראה את ההסכם.
ממכלול הראיות הגיעה השופטת חני שירה למסקנה כי הגבר הפר את הסכם הממון ויש לבטלו: "במהלך ניהול ההוכחות נפלו גרסאותיו הבלתי קוהרנטיות של הנתבע בכל הנוגע לרכישת הדירה ולתשלומים שהשקיע בדירה. התברר כי רק התובעת העבירה כסף לרכישה והיא לבדה חתומה על המשכנתה ועל הסכם המכר. הנתבע לא הציג כל אסמכתה להעברת מאות אלפי שקלים הנטענת מצדו, למימון הדירה השנייה. עולה שהנתבע לא עמד בתנאי שקבע הסכם הממון ולא השקיע הכספים כמתחייב מההסכם ולכן התובעת אינה חייבת להעביר לו מחצית הזכויות בדירה שנרכשה על ידה ונרשמה על שמה".
השופטת קיבלה את גרסת האישה כי היתה נתונה תחת מכבש לחצים של הנתבע להעביר על שמו את מחצית הזכויות בדירה אחרת יעזוב אותה, ולפיכך קבעה כי יש לבטל את הסכם הממון גם בשל התקיימות עילות העושק.
בית המשפט ציין בפסק הדין כי במקרה זה יש ליתן פסק דין לחובת הנתבע גם לאור שקרים רבים שעלו בעדותו, חוסר הקוהרנטיות ומאחר שלא סיפק תשובות ברורות. הוא חויב גם בהוצאות בסך של 27 אלף שקל.
