"קיבלנו תגובות מדהימות על הסדרה", אומר גיא סידיס, היוצר והתסריטאי הראשי של הסדרה "עלומים", כמה ימים אחרי שנחת מפסטיבל קאן לסדרות טלוויזיה (CANNES SERIES), שם נרכשה הסדרה על ידי חברת הפצה בינלאומית בתקווה למכור אותה לכל העולם, ומעכשיו רק השמים הם הגבול.
"עלומים" (כאן 11), למי שטרם הציץ ונפגע, היא סדרת פשע דרמטית משובחת ביותר, עוכרת שלווה וחונקת בגרון מהשנייה הראשונה, המנחיתה בצד האפל של הירח הישראלי – בית ספר לנוער בסיכון בבית שמש, שגודש האלימות, האלכוהול, הסמים (הקלים והקשים), האובדנות, ועוד ועוד כיד המלך, מציפים אותה עד גדותיה.
הסדרה נפתחת בחקירת אונס מסתורי ביער צרעה הגובל בבית שמש. העקבות מובילות היישר לחשודים המיידיים: עברייני בית הספר "אלוני שמש", החוסים תחת אותה קורת גג תחת צו בית משפט, לכולם "ספרייה" עשירה ביותר במשטרה, וכולם עבריינים פעילים שחיים בצד האפל של החיים.
ויש גם זר במכונית יגואר. לא סתם זר. יהודה לוי, המגלם את יניב טל, שנוחת בעל כורחו בבית השמש הרותחת היישר מתל אביב השאננה. הוא מרצה שם עבודות שירות, אחרי שהורשע בהרצת מניות בינאריות, ונאלץ לנחות בלב הימין הדתי-מסורתי-שמרני-ימני נוסח בית שמש. הכי אנטיתזה לתל אביבי ההדוניסט.
פלישת התל אביבי ביגואר לבנה ונוצצת לתוך עיירה פריפריאלית, מעורר ומערערת את כולם, כולל את שני כהן, המגלמת את נעמי, המחנכת האהובה והרחומה של הנערים, ויניב ביטון, המגלם את בעלה אבנר, בלש משטרה קשוח שחוקר את פרשת האונס הסנסציונית ומפיל את התיק על אחד מתלמידי "אלוני שמש".
"עלומים", כמו "בני אור" ו"בלקספייס", מספקת עוד תזכורת לתהומות המפחידים אליהם יכולים להגיע נערים, כשהתנאים גרועים מלכתחילה ומנגנוני ההגנה מתקשים לתפקד. לכאורה מדובר בבית ספר עם מנהלת, מזכירה, מחנכת, מדריכים, אחראי משמעת ומתנדב. אבל מאחורי כל המעטפת הדקיקה, הפריכה והשברירית, מבעבעת במקום חממת פשע בלי הפסקה, בתוכה מדשדשים בני נוער מוכי גורל שנולדו לתוך עולם חשוך, חסר סיכוי, ועתידם לוט בערפל קרב כבד. חתומים לכל החיים מודל 2021.
קראש מעניין
"אני עובד עם נוער בסיכון מגיל 20", משחזר סידיס (47) איך נולד במוחו הרעיון ליצור דרמת פשע חברתית שלא ממצמצת, לא לוקחת שבויים, לא עושה הנחות ולא מעגלת פינות. נהפוך הוא. "ההורים שלי רצו שאלמד משהו מסודר, חוץ מקולנוע. אז למדתי באוניברסיטת תל אביב פסיכולוגיה וקולנוע בדו-חוגי לתואר ראשון. ואז, במקביל ליצירה וכאלה, התחלתי לעבוד בבתי ספר בכל מיני מסגרות שטיפלו בנוער, כמו עמותת לה"ב, שמטפלת באמצעות קולנוע. עושים לילדים שיקוף של המציאות, דרך יצירה קולנועית ותסריט. כך שזה תמיד היה חלק מהחיים שלי.
"בשנים האחרונות הייתי בין סדרות, והגעתי להקים מגמת קולנוע בבית ספר בבית שמש. זה היה מפגש עם משהו שכל כך שונה ממני: כולם שם ימנים, דתיים, סטרייטים; ואני גיי, שמאלני, תל אביבי כזה, הכי לא דתי. והמפגש, גם עם הצוות וגם עם הנערים, יצר קראש מאוד מעניין, בגלל שזה היה בית ספר בהקמה, שהיה מיועד לכל מי שזאת היתה בשבילו ההזדמנות האחרונה, שנייה לפני שהם הולכים לקיצוניות ונכלאים במוסדות של עבריינות".
כלומר, המסגרת בסדרה חופפת למסגרת שהקמת בבית שמש.
"מאוד דומה. זה בעצם בית ספר שנועד לרכז את כל הפושעים הצעירים של בית שמש, ירושלים, מודיעין. כל האזור. הגיעו אלינו ילדים גם מקרית מלאכי. מאחר וזה היה בית ספר בהקמה, הגיעו אלינו נערים מאוד מאוד קשים. כל יום האדרנלין היה שם מאוד מאוד גבוה, כי יכולת למות באותו יום במקרה. כל יום היו שם מכות, ונדליזם, התפרצויות. אללה יוסתור. רק מלהפריד בין נערים, יכולתי לחטוף בעצמי. ואם עצבנת איזה נער, יכלו לפוצץ לך את הגלגלים. לי היה סיפור נורא חזק, אז לי שמרו כל הזמן על האוטו. אבל למורים אחרים שברו שמשה קדמית, פוצצו גלגלים".
כלומר, הכרת את החומרים מבפנים, לפני שהתחלת לכתוב את "עלומים".
"בדיוק. הסיטואציות והדמויות בסדרה מאוד אמיתיות. הדמות של יהודה לוי, לדוגמה, היא בת-דמותי. זה בדיוק מה שאני הרגשתי: אאוטסיידר שמגיע לבית ספר הזה מפלנטה אחרת לגמרי, לגמרי במקרה, בלית ברירה, כי צריך להתפרנס. ושם, דווקא מתוך האפלה והמקום הנמוך הזה, עליתי מאוד גבוה. הרבה פעמים כשאתה מלמד, אתה בעצם מלמד את עצמך. אתה אומר דברים שאתה גם צריך לעשות. זה מאוד עזר לי וגם עזרתי להם. אני מאוד מאמין בחיבור עם נוער לא ממקום של משמעת, אבהות, סמכות ונוכחות. אני נורא מאמין בגובה העיניים. כאילו לבוא לנער ולא להציג לו תפקיד של מבוגר מושלם. אלא להביא אותי, איך שאני, עם החסרונות שלי והיתרונות שלי, ולתת לו מודל למשהו שהוא היה רוצה להיות בעצמו. ומתוך המודל, החיבה והיחסים שנוצרים, להביא את השיעורים שאני רוצה ללמד אותו. וזה מאוד עובד לי".
בפתיח של "עלומים" כתוב: כל דמיון בין האירועים או הדמויות בסדרה לבין המציאות מקרי בהחלט, בניגוד ל"בני אור" שם כתוב: בהשראת אירועים אמיתיים.
מדבריך אני מבין שיש דמיון בין האירועים והדמויות למציאות.
"התלבטנו בין 'בהשראת' ל'אין כל קשר'. בסופו של דבר אלה שיקולים הפקתים שהם פחות מעולמי. בסך הכול הסדרה נכתבה אחרי 20 שנה של עבודה עם נערים ברמלה, חצור, אשדוד, ראשון. בכל מקום יש את הנערים האלה, כך שקשה להגיד שזה דווקא הילד הזה או אחר. זאת גם טלוויזיה, אז אתה מקצין הכול. כך שהקשר למציאות יצא, בסופו של דבר, קלוש. אבל יש קשר, מן הסתם".
זה נכון שעליזה בלוך, ראשת עיריית בית שמש, ביקשה מההפקה ומהתאגיד לשנות את שמה המקורי של הסדרה שהיה – "ביתשמש"?
"זה נכון. היא ידעה שזה עוסק בנוער בסיכון, בפשיעה וכאלה. היא נורא מנסה להוציא את הסטיגמה הזאת מבית שמש, וחששה שזה ידבק בה מחדש. לכן היא נורא בקשה מאתנו ומהתאגיד שזה לא יהיה בכותרת. לא היתה לה בעיה שנצלם שם והכול. הם באמת היו מקסימים ושיתפו פעולה בצורה נהדרת".
"עלומים" לא בדיוק עושה חסד עם בית שמש. נהפוך הוא. היא יוצרת מצג קודר ופסימי ביותר למקום הזה.
"נכון, אבל בית שמש מייצגת הרבה ערים במדינה. ניסינו לתאר עם הבמאי, תאופיק אבו ואיל, מעין כל עיר כזאת. משהו שנראה כמו גטו. משהו של השכונות. זה מאוד קיים. קח לצורך העניין את באר יעקב. נכון, יש שם מלא שכונות חדשות שנבנות, עם בניינים חדשים ודיירים חדשים. אבל לצידם יש את שיכוני הרכבת הישנים, שם מתגוררות כל האוכלוסיות שנשארו מאחור, הנאלצות לצפות בזה, כשזה בעצם קורה לצידן. אנחנו מנסים לבוא ולהגיד שבקרוב מאוד כל העניין הזה יתפוצץ עלינו. זה בעצם מה ש'עלומים' מנסה להגיד: לעזור לילדים האלה, זה בעצם לעזור לעצמנו".
לשבור את הסטריאוטיפ
רצית ליצור כאן דרמת פשע נטו, או שבקשת גם להעביר מסרים חברתיים עמוקים יותר?
"ניסיתי לקחת את מה שאני רוצה להגיד, שהוא לא פשוט, שגורם לצופה להישיר מבט למציאות, שהיא מאוד לא פשוטה, ודרך הדרמה והטוויסטים, המתח, הפשע, האלימות והדמויות הכובשות, לשאוב את הצופים פנימה. ואז, כשהם יישארו בגלל המתח והכול, ויגלו שזאת סדרה לא פשוטה, הם יגלו שזה כבר טו-לייט. הם כבר מושקעים. משם הגיע הרעיון להביא את זה למתח. מבחינתי האמירה לא פחות חשובה מהמתח. אבל תאופיק (במאי הסדרה) יגיד לך משהו אחר, כי הוא הגיע יותר מאוחר והדרמה היתה מאוד חשובה לו. השילוב בינינו יצר בסוף את הדבר הטוב הזה".
זר שצופה בסדרה מנקודת מבט של משקיף מהצד, יכול להגיע בקלות למסקנה המתבקשת ש"עלומים" מרוצפת באינספור סטריאוטיפים: בית שמש כעיירה פריפריאלית, אישה בחודש השמיני עם שביס מטפחת, ערסים מזרחיים, אתיופי דפוק, רוסי מניאק, אמא נרקומנית שמנהלת רומן עם סוחר סמים ערבי, רומן בין ערס לקיבוצניקית, תל אביבי טחון שחי במגדל.
למה ככה?
"יש בזה משהו ואני מבין למה אתה אומר את זה. אבל כשאתה מסתכל יותר עמוק, אתה רואה שהם בעצם הרבה יותר מורכבים מהסטריאוטיפ הזה. אם אתה מסתכל על דמות כמו נעמי, שהיא כביכול דוסית, אתה מגלה שיש שם מישהי שהיא די מגניבה, שהתל אביבי הטחון נדלק עליה. הסטריאוטיפים הם אולי רק בהתחלה, אבל הם בעצם משמשים רק כדי להגיד לך: בוא תראה את זה, אבל לא רק את הסטריאוטיפ. דווקא רצינו לשבור את הסטריאוטיפ. האתיופי הוא לא הפושע, הגנגסטר הערס הוא בעצם הומו. וגם יניב התל אביבי, שנראה דמות קלישאתית, בכל זאת, החבר'ה האלה מצליחים להיכנס לו ללב. הדברים הם לכאורה קלישאתיים, אבל רק למראית עין, כי במציאות הקלישאות האלה אכן קיימות, אבל רצינו להתייחס אליהן כדי לצאת מהקלישאות, כדי להראות את העומק, המורכבות והתלת-ממדיות בתוך הדמויות".
התחושה האינסטינקטיבית למראה הסדרה, הוא עולם שחונק בגרון ללא מוצא. איך אומר מנחם הגנגסטר (אופק פסח): "כולנו תקועים כאן כמו תולעת באדמה".
האמנם מדובר בכביש ללא מוצא?
"זה מאוד מורבידי, אבל יש תקווה. את זה רואים אצל אחד כמו אושר (אמיר טסלר). התקווה היא כמו המשפט המפורסם של הרב שלמה קרליבך: 'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו'. זה הסיי הכי גדול של הסדרה. ברגע שיש לילד מבוגר – והוא לא חייב להיות האבא שלו – הוא יכול להיות מורה, או כמו בסדרה, מישהו שבא לעשות עבודות שירות בבית ספר. כל עוד הבוגר לוקח עליו חסות ומחנך אותו לערכים בסיסיים של אמון ומוסר, יש סיכוי. אבל צריך לתפוס את זה בזמן. אם לא, אז זה מה שקורה לדמות של מנחם הגנגסטר. זה מייצג את הצד השני. בכל מקרה, לא היתה לי כוונה לסיים את הסדרה עם הפי אנד".
נדמה שהמסר שלך בסדרה הוא קריאת השכמה על פיה אנחנו חיים למרגלות הר געש.
"ממש ככה. למרגלות תהום. לגמרי. המסר של הסדרה לא אופטימי. אתה צודק, יש כאן ניסיון לפקוח את העיניים לציבור איך גָּדֵל הדור הבא. והם רבים. גם בצפון תל אביב יש אותם. זה לא משהו שמיוחד אך ורק לבית שמש. זה הדור שגָּדֵל פה. אלא אם ניקח את הדור הזה כמו שצריך, וניתן לו אור בקצה המנהרה".
ממוות למוות
אגב, לכל נער בסדרה יש וואחד "ספרייה" במשטרה.
"כן. ממש. גם במציאות. אבל בהרבה מקרים אלה 'ספריות' שנטפלו אליהם ולא יצא מזה כלום. אגב, יש במציאות מקרים הרבה יותר גרועים ממה שאתה רואה בסדרה. יש ילדים שנשארו לגמרי לבד, כי שני ההורים בכלא על סחר בנייס-גאי".
כמעט כל דמות בסדרה חיה בצד כזה או אחר של הפשע. אפילו יניב התל אביבי, הוא למעשה עבריין שמרצה עבודות שירות.
"זה הניסיון להראות את הצביעות של החברה מול הדבר הזה. כי לעבירות צווארון לבן אנחנו מתייחסים בסלחנות. זה כאילו בסדר. אבל משם מתחילות כל השחיתויות. וזה מה שהילדים למטה לומדים. כשאתה פותח עיתון ורואה שראש הממשלה שלך מושחת, וראש העיר שלך מושחת, וראש הסתדרות המורים מושחת, ושר הרווחה מושחת, אז אתה מבין שזה מחלחל הכי למטה. ופתאום אין יותר בעיה להיות עבריין, כי להיות עבריין זה כבוד, כי ראש הממשלה שלך עבריין. כשראש הממשלה עומד ותוקף את המשטרה מול כל עם ישראל, מה יגיד בן אדם שיבוא לעצור אותו שוטר? כל הגבול בין פושע לשוטר, בין חף מפשע ללא חף מפשע – מיטשטש. על זה הסדרה".
השירות בצה"ל נתפס בסדרה כדרך מילוט מהפשע כדי לקבל מהחברה הישראלית תעודת יושר, ולא כמסגרת שבה אתה לומד איך להגן על המולדת ולחרף נפשך מנגד.
"נכון. הצבא זאת גם דרך מילוט, והדרך היעילה ביותר לברוח מבית שמש. אבל גם בצבא מלמדים אותך להיות רוצח. אבל רוצח מסוג אחר. זאת אמירה נוספת שקיימת בסדרה. אתם לוקחים את העבריין עם האקדח, כדי לתת לו נשק עם מדים? זה האבסורד של ישראל, שהכול כאן זה ממוות למוות. הצבא הפך להיות הוויזה למיינסטרים הישראלי. מבחינתם זה קרש קפיצה. אצלנו זה ברור מאליו, אפילו קצת ניג'וס, או כאלה שהולכים לצבא מתוך אידיאל. אצלם זה אונלי-וויי-אאוט, והדרך היחידה לברוח מהאנשים שרודפים אותם, כי הם שכנים שלהם בשכונה. זאת לא ממש בחירה. אגב, גם הם רואים בצבא משהו מיותר שלא חייבים לעשות, כי אתה לא עושה כסף ויוצא פראייר. זאת גם סרבנות מצפון, אבל מצפון מסוג אחר".
רגע לפני שהריאיון מגיע לקיצו, מעדכן סידיס מהם שמות הזמרים ה"מזרחיים" שמככבים בפס הקול של "עלומים": מושיקו מור, גיא חייט, מושיקו רבייב, בן אל, זוהר אסירוב, רמי מור. "הגעתי לזמרים האלה אחרי שבקשתי מהנערים להביא לי שירים שהם אוהבים. גם אני לא שמעתי עליהם בחיים. זה כבר לא זוהר ארגוב. זה כבר זמרי דיכאון הארד קור עד הסוף. אני, אגב, רציתי יותר מזה בפרקים המתקדמים, אבל תאופיק העדיף את המוזיקה שהולחנה במיוחד לסדרה על ידי רן בגנו. המילים היחידות שנכתבו במיוחד לסדרה הם של השחקן האתיופי, יניב אלמנך, שהוא באמת ראפר במציאות".
"עלומים". שני וחמישי, 21:30, כאן 11 ובדיגיטל
סדרה מרתקת אין ספק…
גם אם זה חלק מהמציאות של עם ישראל..לא היה כדאי לעדות את הסידרה וגם אם היא מושקעת במיטבה..זה רק היה חסר לגרות את הנוער לאלימות שחלקם טרם הכירו בחייהם..יש שם סצינות רעות וקשות ולא נראה באופק סימן שהם יוצאים מבור שחת..קשה לצפייה והרושם שזה יעשה לבני נוער ובכלל..יכול לדרדר את הנוער..לפחות היו משלבים חיים נורמטיבים שכן אפשר ללמוד לצאת ממצבים שאים נפלת תקום..ואים נולדת להורים קשיי יום אז יש קהילה מחבקת ומשקמת..מה שלא נראה בכלל באף פרק בנתיים..גם יהודה לוי שהיה נרא כקרש הצלה..בסידרה מראים אותו משתמש..אז איזה דוגמה נשמש לנוער…??
חבל שנופל לקלישאה לגבי ראש הממשלה (לשעבר) ובמודע אינו מבחין בין מדינאי שקיבל סיגר מחבר ובין פושעים כבדים , כאן איבד ואיכזב אותי.
אחלה סידרה, במציאות המדריכים לרוב סטודנטים לפסיכולוגיה/עבודה סוציאלית/שכר סטודנטיאלי ולרוב עוזבים אחרי השלמת המטלות לתואר1/2 בממקום בו עבדתי עם מתבגרים היה את המבוגר היחידי כמעט שהכרתי בתחום במיקרה דנן לא היה סטודנט או בוגר לימודים גבוהים.הביא את סיפור חייו ויצר קשרים חזקים עם המתבגרים,היה בעל יכולות מטורפות להעברת האמפטיה לכל אחד מהנערים,ובפגישה עם בוגרים,שכיום בני 30/40 מציינים כמה השפעה היתה לאותו מדריך.