הדס שטייף, כתבת המשטרה של גלי צה"ל, חויבה בתשלום פיצויי דיבה של 390 אלף שקל לאיש התקשורת נתן זהבי, תוך שבית המשפט מותח ביקורת קשה על עבודתה העיתונאית. שטייף חויבה ב-30 אלף שקל עבור כל אחד מ-13 פרסומי לשון הרע.
"הנתבעת לא ביצעה בדיקה עיתונאית ראויה וסבירה טרם פרסום מעשים כה חמורים לגבי התובע, שהינו איש תקשורת מפורסם ומוכר", כתבה השופטת אושרי פרוסט-פרנקל. "עסקינן בטענות אשר ניצבות לטעמי ברף הגבוה ביותר בכל הקשור להוצאת דיבתו של אדם. הנתבעת לא פעלה כעיתונאית סבירה ואחראית…מדובר בפרסומים קשים, מכפישים, מבזים, שמצביעים על התובע כעל עבריין מין סידרתי. מדובר באירועים נטענים משנות ה-80, ה-90 ותחילת שנת 2000, שלגביהם מעולם לא הוגשה תלונה במשטרה, כאשר הנתבעת מייחסת לפועלו הטרדות מיניות, עבירת אינוס ואף בעילת קטינה".
זהבי (72) הגיש את התביעה באמצעות עו"ד ליאור אפשטיין.
לפי בית המשפט, לא עומדות לשטייף שתי ההגנות הבסיסיות הדרושות בחוק – הגנת אמת דיברתי והגנת תום לב. "לא הוכח לפניי כי האירועים נשוא התובענה אירעו, ולא הוכח כי הינם הטרדה מינית. הנתבעת נהגה בחוסר תום לב בפרסום 'סיפורים' שסופרו לה על ידי נשים, מבלי לבדוק את אמיתותם בכלים העיתונאיים המתבקשים, באופן חסר מידתי לחלוטין, תוך שהיא חוזרת על הפרסומים שוב ושוב… הנתבעת לא נפגשה ולו עם אחת מהנשים שפנו אליה טרם הפרסומים, ונתנה אמונה וביטחונה באינטואיציה הפנימית שלה ותחושות הבטן, מה שאינו מהווה כלל בדיקה ובוודאי לא יכול להיחשב כבדיקה עיתונאית ראויה".
שטייף לא ניסתה לאמת את סיפורי המתלוננות באמצעות שיחות עם עדים ועדות נוספות, ואף לא באמצעות פוליגרף. "בגלי צה'ל אין כסף למכונות אמת", אמרה. שטייף אפילו לא פנתה לזהבי לבקש תגובה לפני הדיווח, אלא שלחה חיילת, שאמרה לו דברים כלליים מבלי לפרט, ודרשה ממנו "תגובה מיידית" עד הפרסום בבוקר. זהבי סיפר ש"זרקו עליו פצצה".
"פנייה בהולה ערב הפרסום לגבי אירועים נטענים מלפני עשרות שנים, אינה מהווה זמן ראוי וסביר לתגובה, ואין בהתנהלותה כדי למלא את האחריות המוטלת על עיתונאי טרם הפרסום", כתבה השופטת. "איני סבורה כי 'רוח התקופה' מקנה זכות לפרסם בכל תחנת רדיו וטלוויזיה אפשרית טענות קשות כלפי אדם ברף הגבוה ביותר, ללא קבלת התייחסות פרטנית לכל אירוע.
"לא התעלמתי מכך שהפרסומים נעשו במסגרת רוחו של קמפיין 'ME TOO'. יש להיזהר פן המסגרת החברתית והתנהלות תקופתית, ככל שתהיה מבורכת, לא תביא לשטף הפוגע וסוחף עמו תוך פגיעה שאינה מוצדקת בשמו של אדם…הפסיקה הכירה במעמד מיוחד לעיתונות החוקרת, אולם דווקא בפרסום למעשים מיניים כה חמורים, האינטרס הציבורי מצריך להימנע מהכפשה כה חמורה ולא מידתית…בעיקר כאשר עסקינן במקרים שהתרחשו לפני עשרות שנים". לפי בית המשפט, הדיווחים של שטייף התבססו על "שמועות בלבד".
שטייף כתבה בטוויטר אחרי הקראת פסק הדין: "השופטת כנראה לא היתה בדיונים. אני בשוק. זה שצעירות באות ומספרות מה קרה להן, זה לא נחשב אמת דיברתי… המשך יבוא".
אני לא משטרה
הידיעה הראשונה, בנובמבר 2017 בגלי צה"ל, היתה על אשה שלדבריה יצאה עם אחותה וחברה לבר, וזהבי התיישב לידה, והתנפל עליה בנשיקה צרפתית בכוח. על תצהירים ועדויות שהגישו האחיות נכתב: "עסקינן בעדות שתי אחיות ללא עדות חיצונית אובייקטיבית, כאשר ניתן היה ליצור קשר בנקל עם החברה שנכחה באירוע, ולאמת גרסת האחיות, בדיקה הכרחית שלא נעשתה…עסקינן בטענה להטרדה מינית, והרף הראייתי הנדרש בנסיבות אלו הנו גבוה יותר מהרף הראייתי הנהוג במשפט האזרחי".
השופטת פרנקל אף הוסיפה וקבעה כי שטייף לא אמרה אמת בעדותה, כשטענה ששוחחה עם החברה, תוך סתירת עדותה של האחות, שהעידה כי לא היתה בקשר עם אותה חברה במשך עשר שנים. בשידור בגלי צה"ל אמרה שטייף בגלוי כי כוונת הפרסום מצד ה'מתלוננת' היא "שיימינג, ענישה ברף הציבורי". לדבריה האשה שדיברה איתה בטלפון "נשמעה כל כך אמינה…אני שומעת אין סוף עדויות ביום. אני כבר יודעת להבדיל".
השופטת פרנקל: האם גברתי היא זו שמחליטה אם יש בסיפור שלה אמת, או לא?
שטייף: "כן. עד היום לא טעיתי".
לגברתי אין איזה מומחיות פסיכולוגית או משהו כזה.
"יש לי ניסיון רב מאוד, אני מטפלת בזה יום יום. עצם העובדה שנשים סוף סוף מעיזות אחרי שנים לבוא ולהגיד, כן זה קרה לי, מבחינתי זה חשוב, ולכן אני גם מפרסמת את זה".
הסנגור, עו"ד אפשטיין: זאת אומרת שהחשיבות העיתונאית מבחינתך, זה בלהביא את דבריה.
"אמת".
ואין חשיבות עיתונאית בלתחקר את המקרה?
"אני לא משטרה".
השופטת פרנקל כתבה על כך: "איני מקבלת את טענת הנתבעת, שמניסיונה היא יודעת אם העדות שדיברו עמה רק טלפונית דוברות אמת. ניסיונה או האינטואיציה של הנתבעת אינם תחליף לבדיקה ראויה ולמפגש עם אותן נשים…".
איפה הראיות
בסדרת פרסומי המשך דיווחה שטייף על עדויות חדשות מנשים שפנו אליה. למשל מ', שסיפרה על אירוע מלפני 15 שנה בו זהבי השקה אותה ויסקי בפאב, הסיע אותה לביתו, ושם התעוררה עירומה במיטתו. זהבי אמר שאינו יודע מי המתלוננת, מאחר שלא הגיעה לבית המשפט, אבל מדובר ב"פיק-אפ באר", שגברים ונשים באים לתפוס בו סטוץ.
זהבי: "המתלוננת הצהירה שהיא באה כמה פעמים לשם, ובחורה בת 20, שמגיעה בשעת לילה מאוחרת למועדון מהסוג הזה, לא באה לקרוא פרקי תהילים…היא אומרת שהיא שתתה…כשאנשים שותים, הם משתכרים. כשמישהו לא רגיל בשתיית ויסקי, מתהפך לו המוח, בעיקר שבמועדונים האלה מוכרים ויסקי מזויף. עכשיו, אני לא יודע מי זאת מ'. מאחר שלא ראיתי אותה, אני לא יכול להתייחס לבן אדם שאני לא יודע מי הוא".
השופטת פרנקל: "גם כאן לא ביצעה הנתבעת את הבדיקה המוטלת עליה, לא נפגשה עם חברתה של מ' או עם מ' עצמה לצורך אימות הגרסאות…מ' עלתה לביתו (של זהבי) והשניים קיימו יחסי מין. אין כל עדות לכך שלא הסכימה לעלות לרכבו או התנגדה להגיע לדירתו…אין ראיה לכך שמדובר בהטרדה או אונס…תיאורה של העדה הנו תיאור סובייקטיבי, כאשר גם לשיטתה אינה זוכרת האירוע בצורה בהירה, באירוע נטען שהתרחש לפני כ-17 שנה לערך".
בשורת תכניות אמרה שטייף שיש בידיה עשר עדויות נוספות של נשים שנפגעו על ידי זהבי לפני שנים. במרבית המקרים לא הובאו עדויות לבית המשפט, ובאלו שהובאו לא הוכחה הטרדה מינית. כך דיווחה שטייף על ד', שלטענתה היתה קטינה כשזהבי קיים איתה יחסים לפני 34 שנים, על א', שסירבה לקיים איתו יחסים בדירתו, ועל מקרים נוספים, שבאף אחד מהם לא הובאו ראיות חיצוניות לחיזוק הדברים. במקרה אחד פרסמה הכתבת בפייסבוק תגובה שהגיעה אליה כי "לא מזמן זהבי ניסה לאנוס מישהי". אף עדות בנדון לא הובאה לבית המשפט.
עו"ד אפשטיין מסר בתגובה: "אדם ויתר על כללי העיתונאות ולא היה הגון מספיק לומר שהוא ויתר עליהם. אדם יכול להאמין באידאולוגיה שלו, אבל לא יכול להציג עצמו כעיתונאי ולהגיע לתוצאות אידאולוגיות, על חשבון החובה העיתונאית".
מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "חרף עדויות שלא נסתרו, מפיהן של לא פחות משבע נשים שטענו כי זהבי תקף אותן מינית בנסיבות שונות, תביעתו של נתן זהבי כנגד כתבת הפלילים של גלי צה'ל הדס שטייף התקבלה בחלקה. פרקליטות המדינה המייצגת את שטייף וגלי צה'ל תשקול להגיש ערעור.
"במסגרת ההליך העידו שבע נשים שתמכו בפרסומים, וטענת ההגנה של הנתבעת 'אמת דיברתי', שהייתה מבוססת על עדויות רבות שנאספו בידיה, לא הופרכה. במסגרת ההליך, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית גיבה את העבודה העיתונאית של הנתבעת, והגיש בקשה להצטרף להליך כידיד בית המשפט, במטרה לפרוש זווית ראיה רחבה יותר לתופעת ההטרדות המיניות ולתנועת me too שהעלתה את הנושא לסדר היום הציבורי. המדינה תשקול כאמור להגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי".
