צלצול טלפון חוגה טורדני.
"הלו?".
"היי, זה כריסטיאן הנסן, עיתונאי חוקר, ואני מסקר סיפור שאולי תוכל לעזור לי בו".
"כן?".
"רציתי לדבר איתך על התקופה שבה חקרת את רציחות התמנון".
"קשה לדבר על התיק הזה".
"למה?".
"תקשיב, אני לא יודע מי אתה. אני לא יודע מה אתה חושב שתעשה, אבל אתה לא תעשה את זה. אתה חושב שדני התאבד?".
"זה מה שאני מנסה לגלות".
"הוא לא התאבד. ואם אתה חושב לרגע שאתה תחשוף מישהו, אתה לא תישאר בחיים. זה לא העולם שלך. אתה לא מכיר אותו. אתה רוצה להיות דני קסולרו הבא?".
כך מתחיל "התמנון: מזימה אמריקאית" – סדרת דוקו פשע שזינקה לפסגת הרייטינג של נטפליקס ומתכתבת היטב עם סרטי הפראנויה והקונספירציה שפרצו בשנות השבעים בעקבות פרשת ווטרגייט: "השיחה", "כל אנשי הנשיא", "חקירה באפלה" (The Parallax View), ועוד ועוד.
"התמנון" עוקבת אחר צלם העיתונות כריסטיאן הנסן (38), שנכנס לנעליו של דני קסולרו, עיתונאי שחקר קונספירציה פוליטית אדירת ממדים ומצא את מותו בנסיבות מסתוריות שטרם פוענחו עד עצם יום הזה.
לצידו של הנסן הבמאי זקרי טרייץ', חבר ילדות שנסחף להרפתקה, וטוען שקסולרו היה "אידיאל רומנטי של מה זה סופר או עיתונאי בתבנית של המינגוויי".
שנים לפני שנרצח – או התאבד – נתקל קסולרו בשערוריית תוכנה שהובילה אותו לסדרת פשעים של בכירים ממשלתיים. הוא היה בטוח שגילה את "הקונספירציה של המאה" ועבד על מה שלטענתו היה הרבה יותר גדול מכל מה שיכול היה אפילו לחלום עליו.
הוא קרא למזימה – "התמנון".
ב-10 אוגוסט 1991, בחדר 517 במלונית "שרתון" במרטינסבורג וירג'יניה, קסולרו (44) נמצא חתוך ורידים באמבטיה אדומה מדם.
על הקירות והרצפה בדירה ובחדר האמבטיה היו סימני דם מרוחים בכל עבר. בסלון נמצא מכתב פרידה בכתב ידו.
החשד הראשוני היה כמובן התאבדות, אבל עם הזמן צצו עוד ועוד ראיות מחשידות שמדובר ברצח בכוונה תחילה. אחת מהן הייתה של אחיו, ד"ר טוני קסולרו, שסיפר כי כמה ימים לפני שדני נרצח הוא אמר לו: "אם תקרה לי תאונה, דע לך שזאת תאונה".
"עתיד הצדק"
שנה לפני מותו הטרגי עבד קסולרו כעורך "קומפיוטר אייג'" – ידיעון מקוון שהיה יומון מחשבים עם סיפורים פנימיים שסיקרו את חידושי תעשיית המחשבים, שבאותה תקופה בשלהי האייטיז נחשבה לחדשנית ביותר.
טרי מילר, עורך שותף, היה זה אשר שלח את קסולרו לסקר פרשה שעסקה בחברת מחשבים בשם "אינסלו" – יצרנית של תוכנות לסוכנויות אכיפת החוק.
ביל המילטון, הבעלים של אינסלו, המציא את תוכנת "פרומיס" (PROMIS), מערכת חדשה ועוצמתית שמיועדת לאפשר למשרדי התביעה מעקב אוטומטי אחר תיקי חקירה, נאשמים וכתבי אישום. "עתיד הצדק" קראו לה בסרטוני השיווק הנוצצים. בשנות ה-80 התוכנה נחשבה לפריצת דרך מהפכנית חשובה ביותר, שהבטיחה לחסל לפושעים את הקריירה ולעקוב אחרי כל מי שאתם רק רוצים. הכל היה טוב ויפה, "אינסלו" נסקה לשחקים, אבל אז הכל התמוטט בדרמטיות.
בתחילת השנה השנייה בחוזה של שלוש שנים, מחלקת המשפטים הפסיקה לשלם לאינסלו ומנעה ממנה תקציב בשווי שני מיליון דולר.
ב-1983 קיבל המילטון איומים על חייו מחברת "הדרון", שלה היו קשרים במחלקת המשפטים. האיש מהדרון הציע לקנות ממנו את אינסלו, המילטון סירב וקיבל תשובה בנוסח המאפיה: "יש לנו דרכים לגרום לך למכור".
המילטון לא אמר נואש, גם לא אחרי שאינסלו פשטה את הרגל. הוא אסף סביבו אנשים הידועים באינטגריטי (יושרה) שלהם, בניסיון לעזור לו בתביעה נגד מחלקת המשפטים של ממשלת ארה"ב.
אחד האנשים שהתגייסו לעזור לו היה אליוט ריצ'רדסון, התובע הכללי של שעמד במרכזה של פרשת ווטרגייט, דרמה חוקתית שלא היתה כמותה באמריקה משחר ההיסטוריה.
"אם מה שהמודיעים השונים אומרים על אינסלו נכון, זה הרבה יותר מלוכלך מווטרגייט", טען ריצ'רדסון, שהתפטר ב-1973 מתפקידו אחרי שסירב לצו נשיאותי של ריצ'רד ניקסון אשר הורה לו לפטר את התובע המיוחד בתיק ווטרגייט, מה שהפך אותו לאחד הגיבורים הגדולים באותה תקופה אפלה.
אבל במחלקת המשפטים טענו שתיק אינסלו הוא בסך הכול סכסוך על חוזה. השופט ג'ורג' בייסון הכריע בגזר הדין הראשון משרד המשפטים הפדרלי של ארה"ב הוביל את אינסלו לפשיטת רגל במכוון ובמזיד, גנב ממנה את תוכנת פורמיס בעורמה, הונאה ושקרים. בפסק הדין הורה השופט בייסון על פיצויים בגובה 6.8 מיליון דולר לטובת אינסלו .
אחרי שלושה חודשים פוטר השופט בייסון ותחתיו התמנה מרטין טיל ג'וניור, עורך דין ממחלקת המשפטים אשר ייצג בתיק אינסלו מול השופט בייסון.
בהמשך לכך ביטל בית משפט הפדרלי לערעורים את ניצחון אינסלו, בתואנה כי המשפט התקיים בבית המשפט הלא נכון. פסק הדין שבוטל העיד כאלף עדים על מעורבותם של אנשים בדרג הכי גבוה של הממשלה, כולל הנשיא דאז רונלד רייגן וסגנו ג'ורג' בוש האב.
זה היה השלב שבו העיתונאי חוקר דני קסולרו נכנס לתמונה. אחרי סדרת שיחות אינטנסיבית עם המילטון, הוא התחיל לגשש באפלה בכוחות עצמו וגילה לתדהמתו אימפריית סתרים חשאית מחתרתית אשר שירתה את כל אנשי ומקורבי הנשיא, ונשלטה על ידי ד"ר ארל בריאן, הבעלים של חברת הדרון, שהיה מקורב אישית לרייגן.
אחרי חקירה מאומצת עלה קסולרו על העברת כספים מלונדון, דרך הבנק העולמי, לחשבונות של בריאן במדינות זרות, ולעובדים לא ידועים במחלקת המשפטים אשר שמם ממורקר בשחור.
בשלב הזה קלט קסולרו שזה סיפור ענק, הרבה יותר מעוד כתבה, או אפילו סדרת כתבות, סיפור שמתאים לספר משלו.
כשהתחיל לפרסם קטעים מספרו, הפרשה התפוצצה ופתחה את כל מהדורות החדשות.
גרסת הצללים של ה-CIA
כאן נכנס לתמונה מייקל ריקונושטו, דמות מפתח בעלילה, שהתקשר לקסולרו והציע את שירותיו כמקור.
לא ברור עם הריקונושוטו הזה הוא מרגל, מדען-כימאי, האקר, או פושע – כל אחד לחוד או כולם ביחד. דבר אחד בטוח, ריקונושוטו הכיר את תוכנת פרומיס כמי שהחזיק את קוד המקור לתוכנה, ופתח בפני קסולרו את הדלתות הכי חשובות להבנת גודלו ועוצמתו של התמנון, ולכך שפרשת אינסלו היא רק מחילת הארנב, דרכה הוא התוודע לאחת ממלתעותיו הענקיות של התמנון הפרושות בכל כנפות תבל.
"צריך להבין, שערוריית פרומיס' תחילה ב-1980 עם בחירתו במרמה של רונלד רייגן לנשיאות ארה"ב", מספר ריקונושוטו לכריסטיאן הנסן ב-2011, סיפור שהוא לא פחות ממדהים וטרם פורסם מעולם. זה קרה ב"הפתעת אוקטובר" המפורסמת, כאשר שגרירות ארה"ב בטהרן נפלה בידי סטודנטים איראנים ועשרות בני ערובה אמריקאים נלקחו בשבי.
אירוע השגרירות בטהרן התחולל בסוף הקדנציה של ג'ימי קרטר, מה שאיים על בחירתו מחדש.
בדיוק באותו הזמן, מייקל ריקונושוטו טס עם ארל בריאן לאיראן, הם העבירו לממשלה האיראנית 40 מיליון דולר שוחד, כדי שבני הערובה יוחזקו שם עד אחרי הבחירות.
התוצאה ידועה: רונלד רייגן נבחר ברוב מוחץ, ובני הערובה שוחררו שעות מעטות אחרי שהוא הושבע לנשיא.
טיימינג מחשיד לכל הדעות.
בתמורה לניצחון רייגן קיבל בריאן את קוד המקור לפרומיס השווה מיליוני דולרים. כך נוצר הקשר בין בריאן לריקונושטו, כשעל הפרק מבצע מודיעיני בשליחות ממשל רייגן: ריקונושטו התבקש לשנות את התוכנה ולפתח דלת סתרים, שהיא פונקציה שצד שלישי יכול להשתמש בה כדי לפרוץ למערכת, כך שהממשלה תוכל לעשות בה מה שהיא רוצה.
מכירת פרומיס למדינות זרות אפשרה ל-CIA לרגל גם אחר סוכנויות ביון זרות שקנו את התוכנה. "לכן זה כל כך אפוף סוד", מעיר ריקונושטו, שהפך בהדרגה ל"איש הסכנה".
ואז נחת ריקונושטו בקבזון, שמורת אינדיאנים אי שם במדבריות דרום קליפורניה, שמנתה רק 26 ילידים.
בקבזון התקבצה יחידת עילית של יצורים סוציופתים המכונים "מלאכי החיים והמוות", סוחרי נשק חובבי הימורים וסוכני ביון סמויים, שמצאו בקבזון מקלט מכל חוקי המדינה.
ריקונושטו מספר על השתתפותו במיזם שעזק בסחר בסמים, בכסף שחור, בנשק, בביו-קטוקסינים (רעלים טבעיים במזון), רצח, עסקאות נשק עם ניקרגואה, ניסויי נשק על אדמת קבזון ועוד אינספור קונספירציות בהן היו מעורבים בכירים ביותר בממשל רייגן.
האיש שהנדס את מיזם הפשע המדברי בקבזון היה ד"ר ג'ון פיליפ ניקולס, שהבטיח לילידי קבזון הרים וגבעות, אבל גנב אותם לאורך כל הדרך. הוא היה זקוק לכישוריו של ריקונושוטו כדי להגשים את התכלית האמיתית של השמורה, בתקווה שתלבלב כמו עץ יהושע בנווה המדבר הסודי.
בדרך הספיק ניקולס להקים שם חנות סיגריות, קזינו מפואר, מלון דירות, וגם אתר לניסוי בנשק חדשני, במסגרת עסקאות נשק עם "ואקאנהאט" – חברת אבטחה שהיתה אחראית לאבטחת מתקנים ממשלתיים מאובטחים וסודיים, כמו כורים גרעיניים ואתר הניסויים "אזור 51".
בפועל תפקדה "ואקאנהאט" כגרסת הצללים של ה-CIA ועשתה דברים שאסור לממשלת ארה"ב לעשות על פי החוק.
ברגע שפרד אלוורז, האחראי על האבטחה בקבזון וחבר במועצת השבט גילה שניקולס מתכנן לייצר בקבזון נשק כימי וביולוגי, הוא קבע להיפגש ב-1 ביולי 1981 עם עורך דין בקליפורניה כדי להגיש תביעה נגד ניקולס, בתקווה להעיף אותו ואת אנשיו מהשמורה. בדיוק באותו יום מצאו את אלוורז מת בחצר האחורית של ביתו, יחד עם ראלף ופאטי חבריו הטובים.
שלושתם נורו בראשם פעם אחת במגנום 0.357 מטווח אפס.
חקירת הרצח המשולש נמשכה זמן קצר ונסגרה כשאף אחד לא הועמד לדין, מה שמנע פתיחת תיבת פנדורה ענקית.
אחרי שאלוורז הושתק, ניקולס עבר לשלב השני בבניית האימפריה הסודית: ניסויי הנשק בקבזון, אליהם הגיעו גם ארל בריאן ושני גנרלים מארגוני "הקונטראס", שחתרו בניקרגואה נגד ממשלתם בסיוע ארצות הברית.
באותה תקופה ארה"ב סיפקה בסתר נשק למדינות במרכז אמריקה, במטרה להפוך אותן לפרו אמריקאיות (מה שהפך מאוחר יותר לפרשת איראן קונטראס שהתפוצצה ב-1985).
אחרי שריקונושוטו החליט לצאת בפומבי עם הגרסה שלו על כל מה שקרה בקבזון, הוא כתב לביל המילטון הצהרה בשבועה ובה פירט את חלקו בגניבת תוכנת פרומיס והקשרים עם מחלקת המשפטים. האיומים על חייו לא איחרו לבוא, נאמר לו בפירוש שאם לא יפסיק לשתף פעולה, יישב בכלא לנצח.
ב-29 במרס 1981 ריקונושוטו נעצר בוושינגטון באשמת החזקת חומרים לייצור סם מסוג מתאמפטמין. הוא לא נעצר על ידי המשטרה המקומית, אלא על ידי המנהל לאכיפת הסמים (DEA), הכפוף למחלקת המשפטים.
נגזרו עליו 27 שנות מאסר.
נרטיב פשע אמיתי
עדיין מוקדם לנבא מה יהיה האימפקט של "התמנון: מזימה אמריקאית", והאם יצליח לקרוע את מסך הסודיות מעל "התמנון". דבר אחד בטוח, הסיפור הזה ישכתב את ההיסטוריה האמריקאית של ה-30, ה-40 וה-50 שנה האחרונות.
מה שהתחיל בהצצה קצרה ומקרית בשערוריית תוכנת "פרומיס", חשף במהלך הזמן רשת ענקית של בריונים וגנבים, שמסתובבים בכל העולם עם נשק ואמצעי הריגול ולא דופקים חשבון לאף אחד.
הם כבר לא פקידי ממשל, אבל הזרועות שלהם מגיעות לכל אגף בממשלה, בכל מדינה על הגלובוס. הם לא פושעים, אבל הם הצליחו לחדור לכל הפלגים של הפשע המאורגן.
בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 הם צברו תאוצה בלאוס, ואז המשיכו לאוסטרליה, אנגולה, רודזיה, איראן וניקרגואה.
הפעילות בקבזון ושערוריית תוכנת "פרומיס" היו כסף קטן בין זרועותיו של התמנון, שעדיין מגלגל כוח וים כסף מסביב לעולם, כדי להשיג את מטרותיו המפוקפקות. קוראים לזה: נרטיב פשע אמיתי.
"התמנון: מזימה אמריקאית".American Conspiracy: The Octopus Murders. נטפליקס
