ל-א', צעיר בן 28 ממרכז הארץ אין רישיון נהיגה בתוקף כבר שנים רבות. כבר בחודש אוקטובר 2012, כשהיה רק בן 18, הוא הורשע בעבירות תעבורה ואולץ להפקיד את הרישיון במזכירות בית המשפט. למרות שרישיונו לא חודש, הצעיר נתפס שלוש פעמים נוספות כשהוא נוהג בפסילה. בכל אחת מהפעמים הוא נשפט בהיעדר, ונגזרו עליו תקופות פסילה שונות.
על פי חוק, מי שרישיונו נשלל צריך להפקיד אותו בבית משפט או להצהיר כי הרישיון אבד. מניין ימי הפסילה מתחיל להיספר מיום הפקדת הרישיון. מאחר ו-א' לא הפקיד את הרישיון, הצטברו לחובתו 39 חודשי פסילה.
לטענת א', הוא לא היה מודע לדיונים ולעונשים שהוטלו עליו, מאחר שלא היה מיוצג. בשל כך, לטענתו, הוא לא הפקיד את רישיונו. כך או כך, בשלב מסוים החליט א' להסדיר "פעם אחת ולתמיד" את נושא הרישיון. לצורך כך הוא קבע פגישה עם מנהלת סניף משרד הרישוי ברמת גן. הפגישה נקבעה לחודש יולי 2021, אלא שקודם לכן נעצר א' בחשד לסחר בסמים. מאחר שהיה עצור, לפגישה עם מנהלת הסניף הגיע סנגורו, עו"ד יאיר מושיוב.
הסנגור הסביר למנהלת על הנסיבות האישיות של העותר, ובין היתר כי הוא לא נהג לפחות מאז אוקטובר 2019. בסוף הפגישה, המנהלת קבעה כי תקופת הפסילה המצטברת חושבה רטרואקטיבית, ועומדת על 39 חודשים – שהחלו להיספר מאוקטובר 2018 ויסתיימו באפריל 2022. בתום הפגישה היא מסרה לעו"ד מושיוב מסמך בחתימתה באשר לחישוב תקופת הפסילה. בין היתר נכתב במסמך כי העותר יחויב במבחן עיוני (תיאוריה), מבחן מעשי (טסט) וקורס נהיגה מונעת.
כאשר א' שוחרר ממאסר של חצי שנה, הוא נפגש עם מנהלת הסניף שוב והציג בפניה את המסמכים שנתנה לסנגורו. בהנחייתה, הוא ניגש לבדיקות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים של משרד הבריאות (מרב"ד), ועבר את בהצלחה את כל הבחינות. המכון המליץ שלעותר יינתן רישיון על אופנוע.
כאשר א' שב למשרד הרישוי עם האסמכתאות, התברר לו כי מנהלת הסניף פרשה בינתיים לגמלאות, ומנהלת הסניף החדשה לא הסכימה לחדש את רישיונו, בטענה שמניין הימים של 39 חודשים ייספר מהיום שבו יפקיד את הרישיון או יגיש תצהיר.
גם פניות של עו"ד מושיוב למנהלים בכירים במשרד הרישוי לא הביאו לשינוי ההחלטה.
בעקבות ההתפתחויות, בחודש אוגוסט האחרון הגיש עו"ד מושיוב עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נגד משרד התחבורה – רשות הרישוי. הוא טען כי הסירוב לתת רישיון למרשו מהווה הפרת "הבטחה שלטונית".
כאן המקום לציין כי הבטחה שלטונית יש לקיים במידה ועובד ציבור מבטיח באופן אישי לאדם הבטחה, ויש בכוחו ובסמכותו לקיים אותה, וישנה ראיה לאותה הבטחה. עו"ד מושיוב אף התקשר למנהלת הסניף לשעבר, שאמרה באופן מפורש כי היא עומדת מאחורי החלטתה והבטחתה. השיחה הוקלטה וצורפה לעתירה.
הפרקליטות טענה בתגובה כי להבטחה השלטונית אין תוקף, מאחר שפקודת התעבורה קובעת במפורש כי מניין הימים יחל להיספר עם הפקדת הרישיון. במקרה זה, לטענת הפרקליטות, אין מחלוקת שא' לא הפקיד רישיון או הגיש תצהיר, ולכן מנהלת הסניף לא היתה מוסמכת לתת הבטחה, ובטח שלא בכתב יד.
השופטת אביגיל כהן החליטה לקבל את העתירה וקבעה שבעניין זה מתקיימת הבטחה שלטונית. "אין מדובר רק ב'הצהרת כוונות' שאין בה מסוימות או גמירות דעת אלא במסמך מפורש שנכתבו בו דברים ברורים בצירוף חותמת של משרד הרישוי", קבעה השופטת, "מהשתלשלות האירועים המפורטת בעתירה שלא נסתרה, עולה כי מדובר במקרה שבו למנהלת הסניף היתה כוונה להקנות למסמך תוקף מחייב… כאשר שומעים את השיחה וקוראים את התמליל ומעיינים במסמך הנושא חותמות של משרד הרישוי וחתימה של מנהלת הסניף, ניתן להבין כי לנותן ההבטחה היתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב (במיוחד לאחר שהעותר מילא אחרי ההוראות שלה)".
עם זאת, בשל ייחודיות המקרה, השופטת לא פסקה הוצאות משפט לחובת המדינה. א', כך החליטה, יקבל רישיון.
עו"ד מושיוב מסר בתגובה: "אנחנו מאוד מרוצים מההחלטה הנדירה הזו שהתקבלה, כי יש בה אמירה מאוד חשובה – גוף ציבורי לא יכול לפזר הבטחות וליצור אשליות כשבצד השני עומד אזרח קטן, מוגבל ומתוסכל, שעניינו האישי מושפע ישירות מהעניין שבטיפול. הצענו לרשות הרישוי מספר פעמים לסיים את העניין באופן שקט ובהסכמה, אך נציגיה התעקשו וסירבו, ועכשיו זה עלה להם בפסק דין מחייב. מרשי כבר הספיק לעבור את התיאוריה ובשבוע הבא כנראה יקבל כבר את רשיונו".
