מזה שנים לא מעטות שגורמים במנגנוני התביעה של מדינת ישראל אמצו לעצמם שיטה לאילוף שופטים. משמע, כבודו יבין מה דורשת התביעה, החל מדרישה להרשעה, עבור בדחיית בקשות הנאשם, ועד לרמת הענישה.
המתרחש באולמו של כבודו בו נטלתי חלק לאחרונה כסנגורו של המבקש המחיש לי זאת היטב. בית המשפט הוא של הפריפריה, השופט הוא חדש יחסית בתפקידו, אבל שואף לדלג בהקדם האפשרי על ערכאה שיפוטית זו לטובת ערכאה גבוהה יותר במחוז שבו העניינים מעט יותר מעניינים, ורצוי גם מתוקשרים.
אנשי התביעה המופיעים בפניו אינם משתנים כמעט. אחת או אחד בכירים, ושניים שלושה אחרים הסרים למרותם ועושים ככל הניתן להשביע את רצונם. הנאשמים או המבקשים מתחלפים תדירות כמספרי התיקים הרצים, מהם מיוצגים על ידי סנגורים ומהם שלא. גם רוטינה התפתחה שם, איך להגיע להסדר טיעון בעידוד כבודו, מה שישביע את רצון התביעה וישאיר את הנאשם שלם, אם כי נטול חלק מסוים מזנבו.
לכבודו ידוע היטב כי לתובע/ת המופיע/ה בפניו אין כל סמכות לסיים תיק בהסדר, האחריות היא של הממונה היושב/ת אי שם, ולכן הוא מציע לסנגור לסור למשרדים השכנים, ולשוחח עם הממונה. הסנגור מסכים, ובלוויית התובעת הלא מחליטה הוא עושה כן. הלא מחליטה מלחשת על אוזנה של הממונה את אשר התבקש, וזו בתנועת יד לאה וקצרת סבלנות מסמנת ללא מחליטה הזוטרה להציג לעיניה את התיק. הסנגור ממתין בצד לתחילת השיחה עם הממונה אך זו אינה מטרידה את עצמה בכך. היא כבר החליטה, אין משא ומתן, אין הסדר, שהצדדים יטענו. רק בדיעבד התברר לסנגור מדוע.
חוזרים לאולם, כבודו שולח מבט שואל אל הלא מחליטה ומקבל תשובה מאכזבת. מתקיים דיון בבקשה להחזיר תפוס, כלי עבודה כבד המשמש לפרנסת המבקש. בקשתו של הסנגור נראית לכבודו הגיונית, התנגדותה של התובעת הלא מחליטה לאו דווקא.
כבודו מתחיל להכתיב לקלדנית ומהדברים עולה כי בכוונתו לקבל את בקשת הסנגור. משהו טורד את התובעת הלא מחליטה, היא עומדת להפסיד והמבקש עתיד לקבל חזרה את אשר מגיע לו, מה שנלקח ממנו על ידי המשטרה. המתמחה חיוורת הפנים של התובעת הלא מחליטה נשלחה להזעיק את הממונה על אתר.
הממונה הגיעה מיד וארשת של זעם על פניה, אלא שבנוכחותה התובעת הלא מחליטה מעזה להפר את כללי הנימוס הבסיסיים שמכוחם מתנהל בית המשפט. הלא מחליטה קמה על ארכובותיה, ובזמן שהקלדנית מקלידה במרץ, הלא מחליטה דורשת מכבודו לבדוק האם לפרוטוקול הדיון הוקלדו כל כל כל טיעוניה.
לקטוע קלדנית באמצע הכתבת החלטה של בית המשפט? זה כבר חילול הקודש. אלא שהתובעת הלא מחליטה היא גם נטולת נימוסים והליכות, אינה מתייראת מכבודו אלא מהביקורת של התובעת הממונה עליה. לכן, היא אינה מרפה עד שכבודו מהסה אותה בחצי כעס, "תוכלי לעיין בפרוטוקול לאחר הדיון". תגובתה החצופה אינה מאחרת לבוא, התובעת הלא מחליטה מבקשת מכבודו לעכב את החתימה על החלטת בית המשפט, שכן בכוונתה להגיש ערר לבית משפט המחוזי.
לכבודו אין ברירה אלא להיעתר, שהרי הוא אינו אוהב ערעורים על החלטותיו, בוודאי לא מטעם התביעה. הוא יודע היטב כי שופט מוערך על פי שני קריטריונים עיקריים: האחד, כמות התיקים בהם הוא מסיים לדון, והשני בטור הפוך, כמות הערעורים על החלטותיו. עררים וערעורים רבים מדי, במיוחד של התביעה, מלמדים על שופט בעייתי שאינו סר למרות המערכת, מה שיעכב ואף ימנע את הקידום שלו. זהו השוט הסמוי שהתביעה מנופפת בו אל מול כבודו. אם יישר קו, ויאולף, יפחתו הערעורים, והרי לכם שופט חרוץ המועמד לקידום.
בחזרה לתובעת הלא מחליטה והתובעת הממונה. כאשר השופט עמד על שלו הורתה הממונה לתובעת הלא מחליטה להגיש ערר לבית משפט המחוזי, והתפוס המפרנס בימים כתיקונם את המבקש מעוכב בבנק ישראל ובמגרש החניה של המדינה.
כעבור יומיים מגיעים הצדדים לשופט הפלילי התורן של בית משפט המחוזי. התובעת הלא מחליטה אינה מגיעה לשם, תחתיה נשלח תובע לא מחליט אחר. השופט התורן מעיין בהודעת הערר ומגיע למסקנה שלא היה מקום להגיש ערר זה. הוא פונה לתובע הלא מחליט ומציע לו בנימוס משפטי לחזור בו מהערר. גם תובע לא מחליט זה נדרש להפסקונת, יוצא, מתייעץ, חוזר, ומודיע על קבלת הצעתו של כבודו המחוזי הנוכחי על מחיקת הערר.
בסופו של יום, התפוס המשמש לפרנסתו של אדם הוחזק ללא צורך, הסמכות הופעלה בשרירות לב ואף נעשה ניסיון לאלף שופט. מנסיוני בערכאות אחרות בהן אין תיחום ומרחק של ממש בין בית המשפט לבין משרדי התביעה, הדברים בכלל הפכו לשיטה רווחת. להערכתי, שופטים חוששים מהתביעה הרבה יותר מאשר הם חוששים מכל גורם אחר לרבות ראשי ארגוני פשיעה ומהחובה המוסרית לעשות משפט צדק.
