הסיפור הזה מתחיל לפני כ-31 שנים, אז הוריו של צעיר יהודי, עיוור הסובל מפגמי בריאות נוספים, ארגנו לו שידוך: "גויה" בת 20, סטודנטית למשפטים שהיתה במצוקה כלכלית. לפני החתונה, הכלה המיועדת עברה גיור וחתמה על הסכם ממון ראשון. מספר חודשים לאחר החתונה, ולאחר שבני הזוג עברו לגור בישראל, נחתם ביניהם הסכם ממון שני בעברית, שאושר כפסק דין בבית משפט. הסטודנטית הצעירה אמנם עברה גיור, אולם היא לא הבינה עברית, ולכן ככל הנראה גם לא ידעה שבין שני ההסכמים קיים שוני מהותי; בעוד שבהסכם הראשון הוסכם על שיתוף בכל מה שייצבר לאחר הנישואין – לרבות מתנות וירושות – ההסכם "הישראלי" לא הקנה לאישה דבר.
במשך 30 שנות נישואין, האישה עבדה ופירנסה את המשפחה, ולבני הזוג נולדו בנות משותפות. הכל השתנה כאשר מצבו הרפואי של הבעל הורע, ומונה לו אפוטרופוס. בשלב זה, משפחתו ביקשה לבצע את הסכם הממון ולסלק את האישה מביתם של בני הזוג, הרשום על שם אמו של הבעל.
האישה – באמצעות עורכי הדין ד"ר יאיר שיבר, דורון שיבר ושנאל דורזיה – הגישה תביעה לביטול הסכם הממון, וטענה שהתנהלות הבעל על-ידי "מקורביו" חסרת תום לב לחלוטין, בנימוק שלא ידעה עברית והוטעתה לסבור כי ההסכם "הישראלי" זהה לזה שנחתם בחו"ל. היא הוסיפה וטענה, כי כבר בערב השידוך הובטחו לה חיים חסרי דאגות כלכליות ונכס מקרקעין בטוח. כמו כן נטען כי אגב הליך האישור להסכם בבית המשפט, לא מולאו תנאי החוק ודי בכך להביא לבטלות ההסכם. עורכי דינה של האישה טענו כי ההסכם לוקה ברמייה, הטעיה ועושק, ושיש לבטלו אף בשל היעדר ייצוג ומטעמים של תקנת הציבור, מה גם שבעלה של האישה כלל לא הובא לעדות בבית המשפט.
הבעל, באמצעות עו"ד מיכל אופיר, טען כי ההסכם אושר לפני 31 שנה, אומת בשלוש שפות ואושר בבית המשפט. לדבריו, התמורה שקיבלה האישה היתה יציאה ממעגל העוני וזו היתה החלטה מושכלת שלה, שהרי היתה סטודנטית שנה ג' למשפטים. כמו כן נטען כי בעת חתימת ההסכם עורכי הדין ובית המשפט הסבירו לאישה את תוכנו והיא אישרה שהבינה אותו. זאת ועוד, הבעל טען כי ההסכם אינו מותיר את האישה בלא כלום, מאחר שברשותה בית שקיבלה בירושה.
עו"ד אופיר הוסיפה וטענה כי האישה ידעה שדירת מגוריה רשומה על שם האם ולא על שם הבעל, וכי הוריו לא הבטיחו לה דבר אלא רק לדאוג לרווחת בני הזוג, כל עוד הם בני זוג. עוד יותר מכך, נטען כי האישה לא פינתה את הבעל לבית החולים בזמן אירוע מוחי שחווה, על אף שידעה שהוא בסכנת חיים, ולמעשה – היא חתרה למותו. לגבי טענתה על כך שלא הובא למסירת עדות בבית המשפט, נטען כי מצבו לא הצדיק הבאתו לעדות.
השופט ארז שני מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב סקר את הפסיקה הרלוונטית לעניין ביטול הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין, והגיע למסקנה שדין ההסכם להתבטל. הוא קיבל את תביעת האישה וקבע כי גם פסק הדין שאישר את ההסכם בטל. בנוסף לכך, על הבעל הוטל לשלם לתובעת הוצאות בסך 80 אלף שקל. השופט נימק את החלטתו במספר סיבות:
1. פגם באישור ההסכם: על פי החוק על הצדדים להסכם להיות נוכחים פיזית בעת אישור ההסכם בבית המשפט. כשהתייצבה האישה דרש בית המשפט תרגום על מנת להיווכח כי האישה אכן הבינה את תוכן ומשמעות ההסכם. כאשר הגיע התרגום (מועד אחר) נכח בבית המשפט רק עורך הדין מטעם הבעל.
2. היעדר ייצוג לאישה: היעדר ייצוג כשלעצמו אין בו די לגרימת ביטולו של פסק דין אשר אישר הסכם, אך הוא מהווה נדבך של ממש במערכת השיקולים.
3. חוסר תום לב: בהתאם לפסיקה על הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב וזאת הן בשלב ניהול המשא ומתן והן לעת ביצועו של הסכם. בית המשפט התרשם, כי ביצועו של ההסכם על ידי משפחתו של הבעל בשמו בצורה דווקנית בניסיון לגרש את האישה מן הבית, הוא מעשה חסר תום לב: "החתמתו של אזרח זר, שאינו יודע את השפה העברית, על הסכם אשר 'הוסבר' לו על-ידי עורך דין מטעם משפחת הבעל – וזאת מבלי שטרם האישור יוכל לקרוא את ההסכם, אגב שינוי מהותי של הראשון – הוא ביצוע חוזה ואף ניהול משא ומתן שלא בתום לב".
4. עושק: העובדה שהאישה היתה כבת 20 במדינה זרה בשפה בה לא שלטה הפכה אותה למוחלשת בעיקר כלכלית וכן חסרת ניסיון.
5. תנאי ההסכם: תנאי ההסכם היו, למעשה, עבודת חינם על פני עשרות שנים וללא כל תמורה פרט למחסה (כאשר מזון צריכה היתה האישה להרוויח בעצמה). ומכאן כי תנאי ההסכם היו גרועים בהרבה מן המקובל.
6. טעות והטעיה: בית המשפט ציין כי טעות או הטעיה שיש בהן כדי לגרום לביטולו של חוזה רגיל, יש בהן גם כדי להביא לביטול הסכמי ממון בין בני זוג, גם כאשר זה אושר על-ידי בית המשפט. וכן כי טעות או הטעיה הנגרמות בשל הפרה בוטה של החובה לנהוג הגינות ביחסי משפחה, מקלים את הנטל על הטוען לטעות או הטעיה.
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
