"דף הפייסבוק של המשטרה בערבית מקבל חשיפה עצומה ומגיע ל-70 אחוז מהאזרחים הערבים במדינת ישראל, אחוז מעורבות גבוה יותר מאתרים אחרים בשפה הערבית. בכל הרשתות החברתיות שהמשטרה מעורבת בהן יש אינטראקציה גבוהה, כולל של תושבי מזרח ירושלים. אנחנו מקפידים לכתוב בשפה ספרותית נכונה וזה נותן לנו כבוד ברחוב הערבי. אפילו לאלה התוקפים אותנו ברשת אנחנו מקפידים לחזור, אנחנו מכבדים כל אזרח שפונה, מציעים שירות ובסוף גם מקבלים פידבקים חיוביים ברשת".
את הדברים אומרת המייסדת והמנהלת של ענף הניו מדיה של משטרת ישראל בשפה הערבית, ג'ולי אבו עראג', וחושפת את גולשי "פוסטה" לאחד מערוצי התקשורת המתקדמים של המשטרה מול המגזר הערבי המדמם.
"הניו מדיה הוא ענף חדש אשר נועד ליצור קשר ישיר עם גולשים ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, יוטיוב ועוד. המטרה שלנו היא לחזק את הלגיטימציה לפעילות של המשטרה במגזר, ולהציע את השירות שלנו לציבור הערבי. יש פער גדול בין המגזר הערבי לבין המשטרה, שם מסתכלים על שוטרים כמי שבאים לתת דו"חות תנועה ולהוציא לפועל צווי הריסה, על הרקע הבטחוני לאומני יש גורמים במגזר שעוינים את המשטרה. ועדיין, אנחנו מנסים לחזק את הלגיטימציה גם בקרב אותם גורמים עוינים.
"אם המשטרה רוצה לשרת את החברה הערבית היא חייבת להבין את התרבות, לדבר בשפה שלהם, כדי לדעת איך לפנות אליהם. המשטרה הבינה את הנושא המכריע הזה והפנייה דרך אמצעי התקשורת החדשים היא צעד היסטורי".
24 מאי 2000
אפרופו היסטוריה, הסיפור האישי של דוברת המשטרה אבו עראג', הוא חלק מפרק בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהשבוע מציינת 20 שנה לנסיגה מדרום לבנון, עוד חלק מדמם בחברה הישראלית. ג'ולי נולדה בעיירה מארג' עיון, היא בתו של קצין בכיר בצד"ל, ג'וזף אבו עראג', ממייסדי צבא לבנון החופשית בשנות ה-70, שהיה העוזר של מייסד צד"ל, הגנרל סעד חדד.
"צבא לבנון החופשית הוקם כדי לשמור על הכפרים בדרום לבנון מפני האויב, בינהם פלסטינים שהפכו לחלק מחיזבאללה, ועל הרקע הזה הקימו בשנות ה-80 יחד עם מדינת ישראל את צד"ל – צבא דרום לבנון", היא מספרת. "אבא שלי נרצח כשנתיים לפני הנסיגה על ידי איש חיזבאללה שירה בו בבסיס מארג' עיון בו הוא שירת, ופצע את אח שלי. הרוצח חדר לצד"ל במסווה של לוחם שבא להתגייס, וכאשר הוא נתפס בשטח אבא שלי ברגעיו האחרונים ביקש שלא יהרגו אותו. חמש שעות לאחר מכן אבי נפטר בבית החולים במארג' עיון.
"הרוצח המתין למשפט בכלא אל חיאם בדרום לבנון אבל מפקד צד"ל, הגנרל אנטואן לאחד, החליט להעביר אותו לביירות כדי שיעמוד שם למשפט. עד היום אני לא יודעת מה קרה עם הרוצח".
ב-24 מאי 2000 אבו עראג' הותירה מאחור בדרום לבנון את כל זכרונות ילדותה ועולמה החברתי, ונכנסה למדינת ישראל כפליטה בשיירות הבלתי נשכחות. "ביום הנסיגה הגענו לגדר כ-8,000 אנשי צד"ל ובני משפחותיהם. מאז, רבים נסעו לגרמניה, אוסטרליה, צרפת, קנדה, כ-3,000 חזרו ללבנון ובישראל נשארנו כ-3,200 איש.
"גדלתי בנהריה ולמדתי בתיכון יהודי בזכות החלטה של מדינת ישראל, שכל ילדי צד"ל ייקלטו בבתי ספר יהודיים. מנגד, ערביי ישראל לא קלטו אותנו, הם רואים בנו בוגדים. לאחר התיכון למדתי מדעי המדינה ותקשורת באוניברסיטה העברית, התקבלתי לקורס כתבים בערבית ברשות השידור, ובשנת 2013 התחלתי לעבוד בערוץ הבינלאומי i24NEWSככתבת לענייני המזרח התיכון, ועורכת המהדורה המרכזית בערבית של הערוץ.
"בשלב מסויים קיבלתי הצעה לעבוד אצל מתאם הפעולות בשטחים, כאזרחית עובדת צה"ל, זה קסם לי ובמשך שנה וחצי עבדתי בתפקיד של מנהלת הניו מדיה בערבית. הפרויקט הבא היה ב-2017, במשטרה גייסו אנשי מקצוע ופנו אלי כדי שאקים את יחידת הניו מדיה בערבית של המשטרה, תפקיד שכלל הקמת פלטפורמות באינטרנט אבל גם יצירת הקשר אישי עם האוכלוסייה דוברת הערבית בישראל.
יחסים דיגיטלים
בשנים האחרונות התפתח שינוי תודעתי במשטרה בכל הנוגע לטיפול במגזר הערבי, שאירועי הפשיעה בו חצו את כל הגבולות, ובין היתר גלשו לסצינת ארגוני הפשיעה בערים היהודיות והמעורבות. הוקמו 17 תחנות ונקודות משטרה בישובים ערביים, חלק גדול מהן בזכות התעקשות אסטרטגית של שר בטחון הפנים היוצא גלעד ארדן בניגוד לרצונן של העיריות והמועצות המקומיות.
"המשטרה לא היתה במגזר הערבי הרבה שנים, אבל זה לא אומר שהיא לא רוצה להיות שם", אומרת אבו עראג', שהיא אזרחית עובדת מדינה המושאלת למשטרה. "מתפתחת כיום במשטרה סיטואציה של הרבה יותר מעורבות בחברה הערבית, המשטרה משרתת את האוכלוסייה ומדברת איתה בגובה העיניים, וכבר עכשיו רואים שהאזרח הערבי פשוט רוצה יותר ויותר משטרה לידו.
"המטרה של מחלקת הניו מדיה היא לשרת דיגטלית את האזרח הערבי בשפה שלו. אנחנו מודים על כל פנייה ומגיבים לכל תגובה ברשתות החברתיות, רבים מאלה שמקללים אותנו משנים את דעתם.
"פונות אלינו נשים שסובלות מאלימות, הפנייה באינטרנט הרבה יותר נוחה להן מאשר גישה פיזית לתחנת המשטרה שיכולה לסכן אותן. אם מגיעה פנייה כזאת אנחנו יודעים להפנות את האישה לגורמי מקצוע כדי לסייע לה. נשים פונות אלינו גם במקרים של הטרדות באינטרנט. אנחנו רואים אזרחים ערבים שפונים כדי לברר זכויות, אפילו לשלם דו"חות.
"על נושא הבריונות בכביש אנחנו שמים דגש מיוחד, מפרסמים המון פוסטים יזומים על עבירות וענישה. פרסמנו המון פוסטים ברוח זו גם על החזרת נשק למשטרה בלי להזדהות, אנחנו מנסים לעורר דיונים ברשתות כדי לעורר תודעה שנשק הוא מסוכן. ההאשתאג שהכי תופס הוא המסר בערבית 'החיים יותר חשובים'.
"אחת התופעות המעניינות היא שהניו מדיה הגבירה את המוטיבציה לגיוס למשטרה במגזר הערבי, בפירוש פונים אלינו כאלה המבקשים לברר אופציות לגיוס למשטרה".
ועדיין, המגזר מדמם, הרבה מאוד מקרי רצח, פשיעה חמורה.
"בכל מקום במגזר הערבי שהקימו תחנת משטרה יש ירידה יחסית בפשיעה. המטרה העיקרית שלנו היא להציל חיים. בסופו של דבר הרקע לרציחות הוא בעיקר סכסוכי חמולות. במגזר היהודי כאשר מישהו נרצח המשטרה מיד מטפלת בנושא. בחברה הערבית כאשר מישהו נרצח, אפילו שהמשטרה מטפלת תהיה נקמת דם.
"המשטרה מנסה להתגבר על הקשיים, אבל השינוי צריך להיות גם מתוך החברה הערבית. ברשתות החברתיות רואים שהדור הצעיר מגלה סימנים של שינוי. קהל היעד המובהק שלנו הוא הצעירים, שפעילים מאוד ברשתות החברתיות, אנחנו מנסים להגיע לכמה שיותר בקהל הצעיר הזה ולתקשר איתם. הדור הצעיר שהוא פחות חמולתי נמצא באינטראקציה גבוהה עם המשטרה, ופה מונחת התקווה לשינוי במגזר הערבי".
ברית דמים
כאמור, אחת הסיבות לראיון הזה היא ציון 20 שנה לנסיגה, וג'ולי מקפידה לחזור לנושא הזה. "הדור השני של צד"ל התאקלם, אנחנו ישראלים לכל דבר, אבל הקושי הוא עם חלק מבני הדור הראשון שמדינת ישראל הפקירה אותם. כל הממשלות מאז הנסיגה ניסו לתקן עוולות אבל לא הצליחו ואנחנו לא מבינים מדוע.
"למשל, יש פערים בין היחס לקצינים הבכירים של צד"ל שמטופלים על ידי משרד הביטחון, לבין היחס לחיילים הזוטרים שמטופלים על ידי משרד הקליטה. כך, הבכירים מקבלים דיור וסיוע חודשי, מה שסייע להם להתקדם, אבל הזוטרים נאלצים להתמודד עם קשיים כלכליים. הם באו ללא שפה וללא כישורי חיים, נאלצו לעבוד במפעלים עם משכורות מינימום. אז אולי לא כל חייל זוטר צריך לקבל תנאים של קצין בכיר, אבל כולם צריכים להיות תחת קורת הגג של משרד הביטחון".
ג'ולי מציינת נושא כואב נוסף, ההכרה הסמלית בחללי צד"ל, ובמשפחות השכולות אשר מקבלות קצבה אבל יקירהן אינם מוזכרים באתר ההנצחה של משרד הביטחון. "אבא שלי לא מוזכר באתר ההנצחה. אנחנו רוצים שכל חללי צד"ל יהיו חלק מהחללים של מדינת ישראל, ויוזכרו בימי הזיכרון. היה בינינו הסכם של ברית דמים".
איך זה משפיע עלייך?
"לי יש זהות מאוד מיוחדת, 100 אחוז ישראלית ו-100 אחוז לבנונית. מבחינתי לבחור אם אני ישראלית או לבנונית, זה כמו לבחור בין שתי עיניים. בבית שלי יש דגל ישראל ודגל לבנון, ובין שני הדגלים מה שיותר בולט הוא דגל צד"ל וצה"ל. עם כל הכבוד לזהות הערבית אני לא רואה את עצמי כערביה, אלא רק כלבנונית וישראלית. התחושה הכי קשה היא שהפקרתי את הבית שלי לרוצח של אבא שלי, והזיכרון המשמעותי ביותר הוא שאנחנו בורחים מהבית בלבנון ומאחרינו אויב שמניף דגלי חיזבאללה".
איך מגיעים לאתר שלך ?
כתבה יפה מאוד!!!. צריך לכתוב עוד כתבות כאלה, מספיק לכתוב רק על כל העקומים שמדכאים את החברה הישראלית, אני בטוח שיש כל מיני שוטרים גיבורים שעשו מעשה גבורה, צריך לכתוב עליהם גם כן, מספיק לתת במה לכל עבריין "בכיר" לכאורה, עם חולצה של הוגו בוס… זה לא אתר בשליטה של עבריינים או אולי כן…חומר למחשבה בשביל היוצר של האתר הזה.
ג'ולי אבו ערג' היא נכס למדינת ישראל, מוכשרת חכמה ערכית יוזמת וכמוה חלק גדול מהלבנונים שחיים איתנו כאן מאז הבריחה מלבנון.
מדינת ישראל הפסידה במלחמה בלבנון אבל הרוויחה אזרחים ואזרחיות מהאיכותיים ביותר בחברה הלבנונית.
עם כל הכאב על ייסורי הפליטות שחוו אני כיהודי ישראלי שמכיר רבים מהם מצטער שלא באו ונשארו יותר