"בבוקר 25 בינואר 1997, נסעתי כהרגלי לדוג", מספר בקולו אדוארדו דואלדה, מושל מחוז בואנוס איירס, כשהמצלמה מתעכבת על הכביש שבו נסע לדייג היומי. "לפתע ראיתי שלושה ארבעה אנשים ומכונית שעולה ממנה עשן. חשבתי שזה משהו נורמלי, מכונית עולה באש, והמשכתי לנסוע. בערך ב-18:00 חזרתי ואז לא היו רק שלושה אנשים. במקום כבר היו מסוקים והרבה ניידות משטרה. אמרו לי שמישהו מת, גופתו היתה מושלכת בתעלה והמכונית השרופה היתה בתוך בור".
כך נפתח הסרט "הצלם: הרצח של לואיס חוסה קבסס", דוקו פשע מרתק, עוצר נשימה, מצמרר ומרתיח את הדם, שעלה החודש בנטפליקס.
במרכז הסרט – אחת מפרשות הרצח המזוויעות ביותר בתולדות ארגנטינה, שהשלכותיה הפוליטיות היו לא פחות מדרמטיות, כמעט כמו הפשע עצמו, לא רק עבור העבריינים אלא עבור המדינה כולה, ונצרבו קשות בתודעה הקולקטיבית בעקבות כינונה מחדש של הדמוקרטיה הארגנטינאית השברירית, אחרי נפילת הדיקטטורה הצבאית האחרונה ששלטה שם (1983-1976).
בהתחלה המשטרה טיפלה באירוע הטראגי כמו בעוד תאונת דרכים שגרתית. הראשון לחשוד שקרה כאן משהו בלתי שגרתי היה העיתונאי גבריאל מיצ'י, האיש האחרון שראה את קבסס בחיים. "התקשרתי למלון ויקטוריה, שם היה המשרד שלנו", מספר מיצ'י. "אף אחד לא ידע כלום. בדרך עצרתי ליד המשטרה, סיפרתי להם שחברי, חוסה לואיס קבסס, נעדר באורח מסתורי, והוא נהג במכונית פורד פיאסטה לבנה".
"יש לי חדשות רעות בשבילך", הודיע לו גומז, מפקד המשטרה המקומית, שישר התקשר לשוטרים שהיו ליד הפורד פיאסטה הלבנה שנזרקה לבור שנחפר מראש ונשרפה, והודיע להם: "נדמה לי שאני יודע של מי הגופה. מדובר בחוסה לואיס קבסס".
גופתו היתה שרופה לגמרי. כשמיצ'י הגיע לזירת הפשע, השוטרים הציגו בפניו מגף, שעון, כמה סרטי צילום שרופים, אזיקים, ומפתח למשרד של המגזין "נוטיסיאס" שבו עבדו השניים בפינמאר אשר היה זהה למפתח של מיצ'י, שאמר: "כשפתחתי את המשרד במפתח של קבסס, הבנתי סופית שהאדם שנרצח אינו אלא ידידי הטוב חוסה לואיס קבסס".
בין ליל התפרסמו בכל עיתוני ארגנטינה כותרות ראשיות שהכריזו באותיות קידוש לבנה: "עיתונאי נרצח ונשרף בחוף".
"ואז אנחנו שואלים את עצמנו", מספר העיתונאי גוסטבו גונזלס, קולגה של קבסס ב"נוטיסיאס": "מי מסוגל לעשות מעשה ברברי כזה?".
באותה תקופת נשיא ארגנטינה היה קרלוס מנם שדעת הקהל כלפיו היתה שלילית לחלוטין. שמו של מנם נקשר באינספור שחיתויות, והוא נתפס כמי שדחף לרידוד השיח הציבורי, לטובת עידוד תרבות הצריכה והשופוני. מנם טען בתוקף שהרצח לא פוליטי ושייך למחוז בואנוס איירס. מאידך טען דואלדה, מושל מחוז בואנוס איירס שתכנן להתמודד לנשיאות מול מנם: "לא היה אירוע כזה מאז כוננה מחדש הדמוקרטיה".
רצח צלם העיתונות קבסס הצית כמו אש בשדה קוצים הפגנות המוניות בכל רחבי ארגנטינה. אחד המפגינים היותר בולטים שנלכדו בעדשת המצלמה היה הכדורגלן דייגו ארמנדו מרדונה, שאמר: "אני פשוט לא מאמין שפשע מחריד כזה יקרה במדינה שלנו".
אלפי אנשים ליוו את קבסס בדרכו האחרונה, כשמצלמה שוכבת על ארון הקבורה לאות הזדהות עם הנרצח. בתום ההלוויה הסתדרו עשרות צלמים במעגל והניחו מצלמותיהם על הקרקע כאות מחאה. פתאום הם הבינו שאסור להם לעשות את זה, כי זה כמו ויתור. ואז הם הרימו את מצלמותיהם באוויר. כך נוצרה מחוות "מצלמות למעלה" המפורסמת, שהיתה הפגנת סולידריות עם עמיתם למקצוע ושבועה לא לוותר לעולם לשלטון הפחד ולדבוק עד כלות הנשימה בחופש הביטוי – נשמת אפה של הדמוקרטיה.
"זה החזיר אותי לתקופות הקשות ביותר של המדינה. זה היה פשע מעידן אחר, ששולח יד מעבר לזמן, ישירות מהדיקטטורה הצבאית", אומר מיצ'י, "המדינה היתה בהלם, אימה, אי ודאות והתקפי חרדה. כל הזמן שאלתי: מי יגן עלינו? מאותו רגע שבו נודע רצח קבסס, הגיע שיטפון של איומים. הלכתי ברחוב כמו בדיקטטורה, נגד כיוון התנועה, כדי שלא יחטפו אותי. חייתי בפחד. לא ביקשנו נקמה, ביקשנו צדק. היה ברור שנצטרך להיאבק כדי שהרצח הזה לא ייעלם בלי עונש. הדבר הראשון שאנחנו מבקשים הוא לא לשכוח את קבסס, שלקח על עצמו את חובת הזיכרון. אם לא נזכור אותו, יתבצעו כאן פשעים נוספים".
בהדרגה צצים שמות של חשודים פוטנציאליים.
השם החם ביותר ברשימת החשודים הוא אלפרדו שאברן, כשעל פי מיצ'י מדובר בבוס של המאפיה.
עוד אחד מקצוות החוטים הוביל למשטרה, שכל חקירתה התנהלה מהתחלה בחובבנות רבה, אלא אם היתה מכוונת למעלה. מה גם שבין הראיות בזירת הרצח נמצאו אזיקים.
גם הכותרות – "משטרה דפוקה", "חיילי השטן" ו"צבא הלילה" – שהופיעו על שערי המגזין הנוצץ והצבעוני "נוטיסיאס" במסגרת תחקירים על המשטרה, הדליקו כמה נורות אדומות. הצלם בכל התחקירים על משטרת בואנוס איירס היה קבסס, שלא היתה לו שום בעיה לעמוד על שולחן ולצלם את מפקד המשטרה של בואנוס איירס, פדרו קלודסיק, אדם רב-כוח שפיקד על הכוח המסוכן ביותר בזמנו בארגנטינה.
אחד מעמיתיו של קבסס מספר שאחרי ראיון עם קלודסיק, אמר לו קבסס שיש סיפוק אחד בעבודה הזאת והוא האפשרות לעמוד על השולחן של המניאקים האלה. כשמיצ'י – כותב סדרת המאמרים שחשפו את השחיתות במשטרה – נחקר בעצמו, ביקשו ממנו החוקרים קצה חוט לשחיתות עליה כתב. הוא הפנה אותם למאמר הראשון שלו על מלון ארה פאסיס.
כשהשוטר שאל מי הבעלים, שוטר אחר אמר לו: "שאברן".
מפקד המשטרה החוויר ואמר למיצ'י: "עכשיו אני מבין למה אתה מפחד".
באותה תקופה לדבר על אלפרדו שאברן ברפובליקה הארגנטינאית היה כמעט אסור. "זה היה מישהו שייעצו לנו לא לחקור או להתעסק אתו", מספר מיצ'י והוסיף: "זה דרבן אותנו לנסות ולדעת משהו שאסור לנו לדעת".
לשאברן, מהגר מסוריה, היו עסקים וקשרים מסועפים עם הכנסייה הנוצרית וכל הממשלים, עוד מימי הדיקטטורה הצבאית. הכול סביב שאברן היה סודי ביותר. כש"נוטיסיאס" התחילו את התחקיר הראשון עליו, רשויות שונות ניסו לעצור את המאמר בכל מחיר. זה הוביל לתקרית משטרתית, אחרי שהעיתונאי והצלם שהלכו לצלם את המבצר של שבראן במרטינז, הוברחו משם וירו עליהם.
זאת היתה הפעם הראשונה שבה שבראן הוצג בתקשורת במאמר שנפרש על 10 עמודים. עבור רבים הוא היה איש העסקים החשוב ביותר בשנות ה-90. הונו נאמד אז בארבעה מיליארד דולר. בנוסף, ד"ר דומינגו פליפה קבאלו, שר הכלכלה הארגנטיני, תקף בפרלמנט הארגנטינאי את ההשתלטות הכוחנית של שאברן, שרצה להשיג מונופול על שירותי התקשורת הארגנטינאים, וטען בתוקף שמדובר במאפיונר.
אחרי הדברים האלה סוגיית שאברן הפכה לסוגייה פוליטית מאוד בארגנטינה, והמאבק בשאברן היה באדם שהנהיג מדינה בתוך מדינה.
הרגע שבו קבאלו עזב את ממשלת מנם והצטרף ליריבו דואלדה, היווה נקודת מפנה. כאשר קבאלו טען שהשלטון בכיס של המאפיה והבוס של המאפיה הוא שאברן, כל זרקורי העיתונות נדלקו כדי לראות מי האדם הזה שהם לא הכירו.
שאברן סירב להתראיין באותה תקופה. בסוף שכנעו אותו ב"נוטיסיאס" לענות על חמש שאלות, אבל גם רצו לצלם אותו. ברגע הזה הוא אמר להם: "לצלם אותי זה כמו לירות לי במצח", והרים את ידו לרקתו. מאותו הרגע שתמונת שאברן, כשפלג גופו העליון חשוף, התפרסמה על השער ב"נוטיסיאס", התחיל כדור השלג להתגלגל במדרון, כשהמשפט: "לצלם אותי זה כמו לירות לי במצח", הפך לנבואה שהגשימה את עצמה.
https://www.youtube.com/watch?v=3WHM3NVR4y4
